דוקטור, בואי אצלי - מירה מגן

Next in Line - Mira Magen

הוצאת זמורה, 2025, 256 עמודים מודפסים

איזה ספר נהדר! השפה פשוט מלאכת מחשבת מענגת והעלילה מדוייקת, אינה מתפשרת ואינה מתייפייפת, היא סוחפת וקולחת, למרות שהמסופר בה בד"כ מורכב ולא קל. 

אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן, ותמיד מתפעלת מהעברית היפה שבה היא מפנקת את קוראיה. כל פעם נראה לי שהספר האחרון שלה שקראתי הוא הטוב ביותר, וזה אינו יוצא מן הכלל. 

גליה אושרי היא רופאה המטו-אונקולוגית בבית חולים. היא רווקה דתייה, והיא אחת משלוש אחיות נשואות ואימהות לילדים מבית מסורתי. גליה נמצאת בזוגיות פושרת (מצידה) עם קולגה שלה, רופא בכיר יותר במחלקה שלה, ששמו ענר. ענר הוא אלמן ויש לו שתי בנות פעוטות, והוא בטוח לגמרי בקשר ביניהם.

חולים רבים יש במחלקה בה עובדים גליה וענר, והעבודה בה היא מואצת תמיד ומלחיצה. מן הסתם, זהו עיסוק בעניינים של חיים ומוות. שניהם מוכרים כרופאים מקצועיים ביותר, שאינם מניחים לרגשות שלהם להיות חלק מהטיפול בחולה. זה מה שמצופה מהם הן מהחולים ובני משפחותיהם והן מהצוות הרפואי שסביבם. גליה נשארת מחושבת ומקצועית מול כל החולים, גם מול מי שמאשימה אותה בקול גדול במותו של בנה הקטן. היא נדרשת להיות כזאת גם מול בני משפחתה שמציבים בפניה אתגרים לא פשוטים. 

"רציתי להניח יד על בטנה ולנחם את היצור המתהווה, מוחו טרם הושלם, ריאותיו עוד לא בשלו והן צנופות עדיין ומכורבלות זו אל זו. הייתי אומרת לו שיחד עם זקיקי השיער והציפורניים שהוא מצמיח, שיצמיח גם כנפיים קטנטנות שימריאו אותו הרחק וגבוה מעל כל השִיט העכור והכעור הזה, הייתי אומרת לו, תקשיב לי טוב עוּבָּרצ'יק, הרחם הוא פונדק דרכים, אתה לא חייב לו כלום בשנייה שאתה יוצא." עמ' 137

אבל יום אחד מגיע למחלקה נער חולה אנוש מלווה באביו הכריזמטי, והם מערערים את שיקול דעתה. הקשר בין גליה לענר מושפע מכך והספר סוחף את הקורא בכוח משיכה בלתי רגיל אל ההחלטות שיתקבלו ביניהם ואל מה שקורה לגליה מבפנים כשהיא מנתחת בצורה בהירה וללא הנחות את רגשותיה.

הספר מציג בפנינו תככים שקורים בבית החולים, מאיר את המורכבות שבחיי המשפחות ברוכות הילדים ובמיוחד את ההתמודדות של רופאים ורופאות בעבודתם המפרכת. 

בשתי מילים: מעדן ספרותי. 

"סיפרתי לה שלפני יומיים קניתי צרור ירוק של פרחי נץ החלב, ניצנים בוסריים זעירים סגורים, רכובים זה על גבי זה, אסופים אל גבעולים גסים. אתמול שני פרחים כתומים ראשונים פקעו את קליפת הניצן והנצו, הבוקר נוספו שלושה ובהמשך הימים יהיו כנראה עוד. מישהו יכול לנבא מי מגולמי הפרחים האלה יצליח להרחיב את פתחו, לקרוע לו מוצא ולפרוח? ומי יישאר מקופל וצנוף במעטפת שלו, יצטמק ויכמוש בתוכה?" עמ' 199

אהבה יד ראשונה - מירה מגן

 

First Hand Love - Mira Magen

עורך הספר: יגאל שוורץ

כנרת זמורה דביר, 2022, 222 עמודים, 509 עמודים בדיגיטלי.

נקרא באפליקציית עברית

הכתיבה של מירה מגן אהובה עלי מאד. במיוחד אהבתי את ימים יגידו, אנה, ועל מיכאלה בכלל גמרתי את ההלל. כאן בספר הזה נפגוש דמות אחת מוכרת מ"מיכאלה". סמדר. כאן היא מקבלת במה רחבה יותר, היא משפיעה על כל שאר הדמויות. אבל אני מקדימה את המאוחר.

זה ספר על בניין דירות, על הדיירים שלו. יולה, סופרת לא צעירה, נשואה ואם, מצויה במעצור כתיבה. היא מגיעה אל קומת הקרקע של הבניין, לדירה שקיבלה בהשאלה מאחֶיה התאומים, כדי לנסות להתקדם בכתיבת הספר הבא שלה. היא עוד לא ממש פורקת את חפציה וכבר, איש גבוה, מעט מבוגר ממנה דופק על דלתה. הוא זוכר אותה היטב מתקופה משמעותית בחיי שניהם, אך היא אינה זוכרת אותו. מוזר.

דיירים נוספים בבניין: ניסו, הילד הרגיש, השמן והדחוי חברתית, ואימו מגי. מגי היתה אחות בבית חולים ועכשיו פרשה והיא עובדת בלילות. אופירה הסקסית, בעלת בוטיק מצליחה, הנשואה לפרימו, המסעדן המצליח, ומקנאה לו. בדירה אחרת גרים שני רופאים, אורנה ושאול לוי. הוא פסיכיאטר והיא רופאת משפחה על סף פנסיה. דיירת נוספת היא סמדר, זו שאהבתה לאלוהים התנגשה עם אהבתה לבעלה רפאל בו היא עדיין מאוהבת ומחכה לשובו. שפיותה מעורערת והיא נראית מוזנחת וחסרת ביטחון, אך כל הדיירים נוהים אליה, ומושפעים ממנה באופן מגי שאינם מבינים אותו. בנותיה של סמדר דאגו לה והיא גרה עם שותפה צעירה, שירה שמה, וגם לה יש תפקיד קטן בספר. סמדר היא זו המחברת בין השכנים בבניין.

בפנטהאוז גר אותו גבר גבוה, המכונה נבוקו, סופר מתנשא ומתבדל, גרוש ואב לשתי בנות, החי עם כלב גדול, מזדקן אף הוא. 

הקריאה בספר זרמה לי מאד, למרות שהעלילה דלילה. הדמויות כתובות היטב, מירה מגן יודעת לתאר אנשים, בשעות האור והחושך שלהם. הגיבורים בספר מדברים בגוף ראשון, לכל אחת מהדמויות יש השפה המיוחדת לה, והיא עקבית ומתאימה לכל אורך החלק שלה בספר. אבל היו בספר פרטים שלא הבנתי איך הם מסתדרים בעלילה, כמו הדרך שבה בחרה יולה כדי להגיע אל דירת הפנטהאוז, כל החיבור של יולה עם נבוקו פחות ברור לטעמי. 

למרות זאת, אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן. תמיד יימצאו בה פנינים בשפה שאני מאמצת אל ליבי. חייבת לציין את הקריאה באפליקציה של עברית שהיתה מאד נוחה לכך. בספרים מודפסים שאני אוהבת אני מניחה סימניות לרוב, והאפשרות להדגיש משפטים שאהבתי התאימה לי מאד. לכבוד זה אני מצרפת כאן רק כמה מהמשפטים שאהבתי. יש עוד. המון. אפילו רק בזכותם כדאי מאד לקרוא את הספר. 

"התנודדתי רגע, נאחזתי במעקה והמתנתי לבום של התרסקות השמיים וכל צבאם על ראשי המכוסח כאילו אכלתי טרפה ביום כיפור, אבל השמיים לא נפלו, להפך, התקרבו אליי רכים וחלקים כמו משי שחור, לא נשר לי הראש, לא נבקעה לי הגולגולת. אני חיה והלב שלי הולם ובוער לי בחזה וכולי הודו לה' כי טוב..." עמ' 178

"זה כאילו הלכתי לשוק לקנות תפוז ופינטזתי על הכי טרי וחדש ואז המוכר מוציא לי אחד מהקירור מהעונה הקודמת, לא ממש מלהיב אבל אחרי שטועמים, בכל זאת, תפוז. " עמ' 186

"יותר משישים שנה בעולם והשמיים עוד מפעימים אותה כאילו לא קרו החיים בינתיים." עמ' 259

"... חזרתי למראה, הסתכלתי על עצמי ואמרתי, כמה שלא תשקיעי בחיצוניות שלך אופירה, בסוף בסוף הנפש שלך מאיקאה, יש כמו זבל כמוה." עמ' 311

"אתה מצוי לאורך שנים בזוגיות צפופה אז סודותיך הקטנים הם ה'חדר משלך', אתה אפילו חייב שיהיה לך חדר משלך כזה שלא תימהל כולך בהווייתו של האחר ותאבד את עצמך." עמ' 346

"נכון שהיום כבר יוצאים אצלנו מכל מיני ארונות אבל לארון הספרים היהודי אין צ'אנס, תרצי או לא, הוא בילט-אין בנשמה שלך." עמ' 458

אהבה יד ראשונה

מיכאלה - מירה מגן

מיכאלה - מירה מגן

עורך - יגאל שוורץ

הוצאת כנרת, זמורה-ביתן  318 עמודים.

דליה שלחה לי הודעה שאני צריכה לקרוא אותו ולהזיז ספרים אחרים הצידה בגללו. דליה ואני נפגשות פעם בשבוע ולכאורה, היא יכלה לחכות שנתראה, אבל לא. ולא סתם. ספריה של מירה מגן חביבים עלי משכבר. לאחרונה כולנו שיבחנו עד מאד את אחותו של הנגר שכתבה. הפעם, לדעתי, עשתה הסופרת קפיצת מדרגה של יופי בכתיבתה. 

    "אחר כך, בהוסטל, כשהיינו כבר במיטות אמא אמרה,

     שמעת את הברכה של אליקו? הוא יודע שכל החיים יצטרך את אמא שלו, הוא מפחד שהיא תזדקן ותלך פַייפֶן כמוני ולא יהיה מי שידאג לו. כדאי שמישהו יסביר לו שלא כל הזקנות נהיות משוגעות ואלטע-שמאטע כמו הסבתא שלו." עמ' 102. ככה. שורה חדשה באמצע המשפט.

עכשיו: אני, כל מה שאני מספרת לכם פה בַבלוג, זה מהמקום של קוראת ספרים, ולא משהו יותר מקצועי מזה. אבל אהבתי מאד את הצורה שהדברים נכתבו פה, ועל זה אני רוצה לספר לכם. הרגשתי כאילו הסופרת אומרת לנו: שימו לב, יש כאן משהו חשוב. קחו אויר לפני זה. קראו בניחותא, בתשומת לב.

כמובן, יכול להיות שזו איטנרפרטציה שלי בלבד. אולי התכוונה למשהו אחר, אבל ברור לאורך הספר שזה מכוון, וזה מאד מאד מצא חן בעיני. זה מזמין קריאה איטית, מהורהרת, אולי עמוקה יותר.

הסיפור מסופר בקולה של רונה, אחותה של מיכאלה. רונה היא אלכוהוליסטית בגמילה שהונחתה בביתה של מיכאלה ע"י המשטרה, והיא משוכנת בדירה בחצר. מהר מאד מגיעה לשם גם אימן של השתיים, משוחררת מבית משוגעים. כך מקבלת היחידה את הכינוי "ההוסטל". בבית הגדול והמרווח הצמוד גרים מיכאלה, האחות המושלמת, האקדמית, היפה, הנקייה, המוקפדת, המתנהגת בדיוק לפי הספר, עם בעלה הפסיכיאטר המכובד וארבעת ילדיהם, אחד מהם בעל צרכים מיוחדים. יש בין מיכאלה ורונה מעין חוזה שהיא נשארת שם, בהוסטל, בסביבה המגוננת הזו כביכול בתנאי שהיא מתנהגת כמו שצריך, ואינה מתערבת בשום צורה בחיי המשפחה המלכותית, "המושקעת". רונה - יש בה סוג של עקרות רגשית שהיא משמרת בעצמה, תוצאה של ילדות דפוקה וחסכים משכבר. היא משתדלת מאד לתת לדברים לרחף מעליה, להיות נייטראלית ולשדר לעולם החיצון שהיא נונשלנטית כלפיו. לא משנה לה מטוב ועד רע. זהו מבצר מבחירה, שיוצר כלפיה סוג של סקרנות ומשיכה וגם רתיעה. עם זאת, היא מאד קשובה ומתבוננת.

בכל הנוגע לתוכן, נסתפק בזה. 

יש בספר המון מילים מיוחדות: רונה עובדת ב"פיצוצקייה". לא פיצוציה ממש אלא משהו יותר קטן ופחות משמעותי. 

ויש משפטים יפהפיים:

"ברגע ההוא הייתי קרובה לקום, לחצות את השטיח שבינינו, לבוא אליה ולשבת לידה, על פניו מעשה של קלי קלות, ולאמיתו של דבר, מסע כומתה." עמ' 128

"עצבן אותי שהם לא מספרים לך את האמת, אמרתי לה,

אף על פי שזה לא עיצבן אותי בכלל כי מה אכפת לי מהאמת, אני לא ממחלק המוסר ולא מהוועד של בית הכנסת." עמ' 171

"'כן', מילה בגודל חיפושית, פרת משה רבנו קטנטנה, הָבַרת כלום קצרה ואיזה עבד כי ימלוך ההד שלה, חוזר מהספרים, מהתקרה, מהמדרגות." עמ' 284

"לא התחייבתי על כלום כשנהייתי." עמ' 311

שמעתי מרבים וטובים סופרלטיבים לרוב על הספר הזה, ואני מצטרפת אל כולם.

תעשו לעצמכם טובה. תקראו. 

ובבקשה, ספרו לי. כי אשמח מאד לשתף את החוויה הזאת שוב גם דרככם.