שומרי הזמן - אליסון ריצ'מן

The Time Keepers - Alyson Richman

מאנגלית: אילן פן

הוצאת פן, 2026, 327 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית עברית

גרייס גולדן אשה ממוצא אירי גרה בלונג איילנד, ניו יורק, עם בעלה האהוב, טום ושתי בנותיה - קייטי ומולי.  הסיפור מתחיל כשגרייס הולכת למכולת ומוצאת ברחוב ילד וייטנאמי קטן שישן על המדרכה. היא לוקחת אותו אל ביתה, ומחפשת למי הוא שייך. מסתבר ששמו באו ושהוא גר ב'גבירתנו מלכת המעונים', מנזר שקלט פליטים וייטנאמים שם הם מתאכסנים ולומדים להתאקלם במדינה החדשה שחלמו להגיע אליה. גרייס נקשרת אל הילד ואל דודתו אן, המגדלת אותו כאילו היה בנה. הן מתיידדות מאד, לכל אחת מהן סיפור כואב בעברה שמתגלה לאט לאט בספר.

משפחת גולדן אינה מעשירי המקום. לטום יש חנות שעונים שבקומה העליונה שלה גר ועובד ג'ק, חייל משוחרר ממלחמת וייטנאם, שעבר פציעה שעיוותה את פניו. ג'ק היה הבחור הנאה ביותר בתיכון אבל עכשיו פניו מצולקות, ואנשים סביבו מביעים כלפיו את שנאתם לחיילים המשוחררים מהמלחמה ההיא. הוא מנסה בכל כוחו להימנע מחברה אנושית שנרתעת מהצלקות שעל פניו.  לג'ק היתה אהבה גדולה כשהיה צעיר ויפה, ועכשיו הוא אינו בקשר עם אהובתו. ההנאה הגדולה שלו היא לעבוד בחנות השעונים ולתקן את השבורים, הוא עושה זאת בכישרון רב, ואוהב את העבודה הזו, שעוזרת לו לתקן גם את השברים שבנפשו. הוא נעזר בכלב גדול והוא יוצא עם הכלב לטיולים רק בחשיכה. משפחת גולדן מארחת אותו בסופי שבוע לארוחה משפחתית ומשתדלת להתקרב אליו. 

זהו ספר מרגש, חלק גדול בו עצוב מאד, מתאר את זוועות המלחמה ההיא, את הקושי להירפא ממנה ולהישאר עם ערכים טובים, בחלקים מהספר מתוארת גם אכזריותם של אנשים ואף ילדים. (מזכיר את מה שקרה פה אצלנו לאחרונה.) הספר מאד קריא, העלילה שוטפת ומעניינת, פה ושם נופל קלות לקיטש, אבל זה לא מפריע להינות מהספר הזה. מרגש, אפילו מדמיע, מומלץ.

 

מכולת שמיים וארץ - ג'יימס מקבריד

The Heaven and Earth Grocery Store - James McBride

מאנגלית: עידית שורר

הוצאת מטר, 2025, 416 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

ספר משובח.

המשפטים הארוכים, מלאי התוכן קצת הבהילו אותי בהתחלה, אבל איכשהו, זה כל כך מתאים פה לבלגן המשעשע של הספר. מהר מאד הקורא/ת נמצא/ת בתוך זה, ופתאום הכל מאד הגיוני וברור, וגם מאד קולח.

הזירה היא בעיירה פוטסטאון בפנסילבניה, בשכונה שנקראת צ'יקן היל. זוהי שכונה של מהגרים, יהודים,  כושים (כן, הם מכונים כך בספר ואפילו כושונים). מבחינת הלבנים הם חריגים, שולי החברה, אבל בתוך המקום הזה יש עולם ומלואו בכל אחד מהם. המון אנשים טובים. המון אנשים רעים. האינטראקציה ביניהם תופסת את הקוראים מבלי יכולת להינתק. 

מתאים מאד עכשיו, מתאים מאד תמיד.

מוֹֹשי הוא יהודי, נשוי באהבה גדולה לצ'ונה, אישה יפה ונכה, שהשכונה כולה אוהבת אותה בזכות יחסה המיוחד והשוויוני לכולם - מקטן ועד גדול, לבנים ושחורים וגם מהגרים מכל העולם. מושי הקים תיאטרון מקומי מצליח והתפרנס מזה, וצ'ונה מנהלת את החנות המכונה מכולת שמים וארץ, בה רוכשים כולם בהקפה ורק לפעמים משלמים. לכל אחד מהם יש סיפור בעברו שמטיל צל על ההווה. 

צ'ונה לוקחת אליה את דודו, יתום שחור חירש וחכם בן 12. היא מעסיקה אותו אצלה ומחביאה אותו מהשלטונות. לבנים רבים מתנשאים וגזענים, משתדלים להערים קשיים על הסידור הזה, וצ'ונה מעבירה את הילד לפעמים אל חברה שחורה שלה, ברניס, שיש לה הרבה ילדים. הן מקוות שהילד לא יבלוט שם בין הילדים השחורים. הרופא שבעיר, ד"ר רוברטס, איש שמן וצולע, אהב את צ'ונה כשהיו צעירים מאד והיא לא נענתה לו. בחיפושים אחרי הילד הוא מגיע למכולת ומנסה לתקוף אותה. דודו מנסה להציל אותה ותוקף את הרופא. הרופא קורא לשוטרים שאוזקים את דודו ומעבירים אותו לבית משוגעים סגור ואכזרי מאין כמותו. 

העלילה נעה בשני זמנים: 1935 ו - 1972. הסיפור קורה בסוף המאה הקודמת אבל חוזר מדי פעם להאיר את מה שעמד בעברו של גיבור זה או אחר. בכלל, זהו סיפור של אנשים. אנשים רבים. הוא מסופר בצורה מכמירת לב, רגישה אבל לא רגשנית. הכתיבה היא בגובה העיניים, התרגום נהדר וזה ממש מרגיש כאילו גם אנחנו נמצאים שם בשכונה, הם מדברים בשפתנו, אנחנו מכירים כל אחד לפני ולפנים ומשתתפים בעלילה. לא מעט הומור טוב יש כאן, קצת בסגנון דיימון ראניון, אם אתם זוכרים אותו, קצת ציורי, קצת ציני. דוגמא: 

"אמנם פרנסי פוטסטאון אסרו על יהודים להחליק בפארק ההחלקה היפהפה, אבל לא היתה להם בעיה שהגזע שרצח את ישו האהוב שלהם יקלה ערמונים מצוינים, טעימים משובחים ונהדרים." עמ' 128

ועוד אחת: "האבא התפגר מהתקף לב זמן קצר אחרי שהשניים נפגשו, וג'ין, בחור מוכשר ויזם מבטן ומלידה, מצא את עצמו פתאום מלא תשוקה מאהבה נכזבת, עם לב מלא כמיהה ומוצף בערגה רעבתנית ועמוקה לנערה שהיא, הוא אמר לפטי, "חתיכה לא רעה". פטי חשב שהפרצוף שלה חמוץ עד כדי כך שהוא עלול להחמיץ פרה שלמה, אבל מצד שני גם ג'ין היה מכוער עד כדי כך שאנשים ברחו להתחבא כשראו אותו, לכן הם היו למעשה זוג מהשמים." עמ' 439

מקבריד הוא הסופר של הספר צבע המים הזכור לטוב. הספר מכולת שמים וארץ יצא לראשונה לפני שנתיים ורק עכשיו תרגמו לנו אותו. יש כבר דיבור על סרט שעומד לצאת המבוסס על הספר, סטיבן שפילברג כבר עובד על ליהוק הנה, תראו כאן. 

סימנתי לי המון ציטוטים שחשבתי להראות לכם כאן. לא אכתוב את כולם, כמובן. אבל הנה שניים שיגרום גם לכם להתאהב, למשל, בנייט.: "הייתה בו בנייט טימברליין ברֵכה של שתיקה, המיה שלא הזמינה השתטות, שקט שחיפה על מעין סערה. כמו רוב תושבי צ'יקן היל, נייט התייחס לדרום כאל ביתו, אבל בניגוד לשכניו בצ'יקן היל, הוא לא דיבר מעולם על עברו. העבר נשאר חור אפל. נייט היה אור שֶכּבה." עמ' 57

""נייט קימט את הנייר והשליך אותו לנחל. האיש הגבוה רכן מטה וטפח בעדינות על חזהו של הילד."כשאלוהים סגר לך את האוזניים הוא פתח לך את הלב, ילד. יש לך בפנים ארץ שלמה."" עמ' 66

מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שבהתחלה, לאחר שהפנמתי את הכתיבה המיוחדת, כשנאלצתי לעזוב אותו התגעגעתי לדמויות, לצ'ומה, לנייט, לפייפר, גם לאחרים. אתם תפגשו אותם כשתקראו. אחר כך לא יכולתי לעזוב כי כבר סוג של גרתי שם. ואז, נשבר לי הלב ברמה של כאב בטן, והייתי צריכה להישאר ולראות מה יקרה, הייתי צריכה להתאושש, להפיג את הדאגה. 

ספר נפלא. נראה שעוד אשוב אליו.

 

  

  

  

 

מלון אדלון סאגה משפחתית - רודיקה דנרט

Rodica Doehnert Das Adlon

מגרמנית - אברם קנטור

ספריית פועלים 2021, 400 עמודים

הספר הזה הוצא בגרמניה, והודפס גם באנגלית וכאן אצלנו. אימי היתה ילידת ברלין אך מעולם לא הסכימה לחזור לשם. אני נסעתי לשם לפני כמה שנים ואפילו צילמתי את הבית בו נולדה וגדלה עד גיל 10 בערך, אז החליטו הוריה לעלות לישראל. בתקופה שכבר החלו להצר את צעדיהם של יהודים שם, סבא שלי, לאחר שכמה פעמים ויתר על האישור לעלות שהיה לו לעלות לארץ עבור אנשים שהיו צריכים את זה יותר לדעתו, החליט לבסוף ועשה מעשה. אבי, שהגיע מקמניץ, אז עיר קטנה בגרמניה, הקפיד לומר לנו תמיד שאימי באה ממעמד גבוה משלו, בגלל מוצאה הברלינאי.

הספר הזה מספר את סיפורו של מלון אדלון, מלון יוקרתי ומפואר גם היום, שהתחיל מחלומו של נגר צעיר, לורנץ אדלון שמו. אדלון שכנע את הקיסר וילהלם השני שהוא יבנה את הבניין היפה והמפואר ביותר שיאדיר את שמו. זוהי סאגה משפחתית שעוברת מסוף מלחמת העולם הראשונה דרך חמישה דורות של נשים חזקות. הוא מתחיל במקביל מקתרינה שהיא אדריכלית שעובדת על שיחזור ובנייה מחודשת של מלון אדלון בברלין, ומסוניה, סבתה, שגרה בו תקופה ארוכה מאד. סיפורן של נשות המלון מתחיל מסבתה של סוניה, ואשתו של לורנץ אדלון, אוטילי, שעל ערש דווי טבעה את המשפט "הנשים במשפחה שלנו אינן שוות כלום!" (ההדגשה במקור, עמ' 172). בתה, אלמה, שהיא סבתה של סוניה, ילדה את ביתה שלה לאחר היריון אסור. אם זה נשמע לכם עמוס, תוכלו להיעזר בתרשים של עץ המשפחה שנמצא בתחילת הספר.  

יש פה סיפור טוב ומעניין מאד, אבל לצערי בעיני הוא מסופר לא טוב. הבעייה העיקרית שלי היא עם משפטים בעברית, שנראים כאילו לא שמו דגש מספק על הניסוח. הנה כמה דוגמאות:

"לפרידה התנשקו ארוכות, והצטערו שעליהם להיפרד." עמ' 97

"וכדי להדגיש את כוונותיה המשפחתיות, הוסיפה מרי-לו אייטל, בלי כל מושג ובנאיביות,..."עמ' 270

""אני לא מסוגל לטרוף בכמות שאני רוצה להקיא," אמר נסיך הציירים לקבוצה". עמ' 276

"למה אתה משאירה אותי לבד אִתה?" עמ' 285

 זה נראה כאילו פרסמו את גרסת הבטא של הספר.

נראה שלחלק ממי שקרא את הספר זה לא הפריע. אני שמעתי את אמי אומרת לי, כנראה בתרגום מגרמנית, "מה עושה אותך לחשוב ככה?". דברים כאלה ממש מעכבים לי את הקריאה וגם מורידים מההנאה. חבל.

אחרי שכל זה נאמר, צריך אולי לציין שוב שהסיפור מעניין. יש בו מידע היסטורי בדוק, נשען על עובדות. יש סיפור מעניין מאד במשפחה הזו ובאנשים שהקיפו אותה. וכמובן, זה מלון שהוא מוסד חשוב גם היום, ובתור שכזה מעניין ללמוד על קורותיו.

הספר עוּבַּד גם, כמו שניתן לראות כאן בקישור, לסרט וסדרת טלויזיה בגרמניה, נראה טוב באמת, אף שהוא דובר גרמנית בלבד, מן הסתם. יש גם ספר שנכתבו על ידי הדה אדלון, אחת הדמויות החשובות בספר, שלא תורגם. לשיקולכם.

 

  

 

מתופף אחר - ויליאם מלווין קלי

A Different Drummer by William Melvin Kelly

מאנגלית: רעות בן יעקב

הוצאת הכורסא 2021, 239 עמודים

"אם אין אדם צועד בקצב אחד יחד עם חבריו ייתכן כי סיבת-הדבר היא שאוזנו כרויה למתופף אחר. טוב-טוב לו לאדם שיהא צועד לקול המנגינה שהוא שומע, אם קצובה ואם פזורה." הציטוט הזה הוא של הנרי דיוויד תורו מתוך ספרו "וולדן", והוא מופיע בתחילת הספר. 

עלילתו של הספר, שיצא במקור באנגלית בשנת 1962, מתחילה מאחר צהריים אחד ביוני 1957 שֶבּוֹ טאקר קאליבן, בעל חוה שחור - וצאצאו של מנהיג אפריקאי ענק שנרכש כעבד - זורה מלח על השדה שלו, יורה והורג את הסוס והפרה שלו, שורף את ביתו ואף גודע את העץ המיתולוגי שבחצר, ויוצא עם אשתו ההרה ובנו התינוק מסאטון, העיר שבה הם גרים - לצפון. טאקר הוא שכיר במשפחת וילסון העשירה, ממנה קנה את השטח שלו. קאליבן האפריקאי וּוִילסון הלבן הם אבות המשפחות המניעות את הסיפור כאן. ה"פרלמנט" הלבן של סאטון, הכולל את החנווני, את מר הארפר (שהוא מעין מנהיג היושב על כסא גלגלים), כמה בעלי חוות ואף ילד קטן הנקרא בפי כל מיסטר לילנד, עומדים משתוממים ותוהים: מה גרם לו, לשחור הזה, לעשות את המעשה שעשה. כי השחורים אמנם עשו כאן מעשה, אבל מי שמתמודד איתו, מי שמביא גם לסוף הקשה של הסיפור הם הלבנים, וזוהי נקודת המבט של הספר.

בעקבות עזיבתו של טאקר מתחילה נהירה המונית של שחורים צפונה. הם אורזים מזוודות, לוקחים רק את החפצים היקרים להם ביותר, נוטשים את בתיהם על תכולתם האחרת ועוזבים את המקום. איש מבין הלבנים אינו מבין מה גרם למרד הזה, גם לא אלה המאמינים בשוויון בין שחורים ללבנים, גם מי שיודע שאסור לקרוא לאפרו-אמריקאים "כושי". 

עכשיו עולה השאלה איך יסתדרו הלבנים כאן בלי השחורים? האם יבינו מה גרם לשחורים לעזוב במין זרם מתמשך כזה? ולבסוף, איך יפעלו עם מה שיסתבר להם, כשיגיע כומר שחור לביקור. 

""אני חושב שהוא התכוון שנגזל ממנו משהו, אבל שהוא אף פעם אפילו לא ידע שמה שנגזל ממנו היה שלו. אתה מבין?" הילד שיער שקרוב לוודאי פניו משקפות את מחשבותיו. "לא, אני לא חושב שאתה מבין. לא, טוב, אין לזה חשיבות בשבילך כרגע, מיסטר לילנד; כשתגדל תבין."" עמ' 84

"כל אחד, כל אחד יכול להשתחרר מכבליו. האומץ הזה, לא משנה כמה עמוק הוא חבוי, מחכה תמיד שיזמנו אותו. כל מה שנחוץ הוא השידול הנכון, הקול הנכון שישדל אותו, ואז הוא יצוץ וישאג כמו נמר." עמ' 179

זהו רומן פוליפוני, והוא מסופר בכמה קולות של גברים, אחד של אשה וגם  אחד של ילד. הוא מאד מעורר מחשבה - על גזענות ושונות חברתית, עכשיו כמו אז וכמו תמיד, בעצם. ובעיקר, הוא כתוב כל כך טוב, סוחף ומעניין, שסיימתי אותו תוך יום וחצי בערך. אבל אתם יודעים, הוא מסוג הספרים שנשארים ואינם נשכחים. לא הייתי מגיעה אל הספר הזה אלמלא הוחלט בהוצאת הכורסא לתת לו במה מחודשת השנה, ואני מציעה לכם, אולי אפילו מאיצה בכם - קחו אותו אליכם וקראו. אני בוודאי אשוב אליו.

  

   

    

 

 

העזרה - קתרין סטוקס

העזרה - קתרין סטוקס

The Help - Kathryn Stoclett

מאנגלית: נורית לוינסון

הוצאת מודן 2010, 477 עמודים כולל תודות ונספח של המחברת

אז אתם רוצים להגיד לי שקראתם את זה? אבל אם כן, תודו שאתם שמחים שאני מזכירה לכם את הספר הנהדר הזה. אני גם משוכנעת שמי שראה את הסרט  (שמובא כאן בשלמותו, אגב) - גם הוא יישמח להיזכר. אז הנה. שמחתי לעזור.

אני מסתכלת על מדפי הספרייה שלי ופתאום קפץ הספר הזה והזכיר לי שלא דיברנו עליו, אתם ואני. וזה חבל. 

בכמה מילים על העלילה, כמובן, ללא ספוילרים:

בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת מתחילות להישאל שאלות על גזענות כלפי שחורים ועל מקומם של העבדים והשפחות בחברה האמריקאית. סקיטר היא ילדה שבגרה מעט, והיא כותבת ספר על חייהן של השפחות השחורות בסביבתה הקרובה. היא מנהלת מאבק כתוב לשיפור חייהן, מנסה לזעוק את כאבם, והיא צריכה את שיתוף הפעולה שלהן. אבל הן חוששות. ויש להן סיבה טובה מאד לחשש הזה. 

אייבלין  ומיני הן שפחות. הראשונה, אם שכולה כאובה המגדלת את ילדי הלבנים, מנקה ומבשלת בביתם, והיא אם בית אהובה ומפוחדת. השניה היא שפחה שנונה ומפולפלת שלשונה ומעשיה גרמו לה לכך שהיא נאלצת להסתתר מפני מעסיקתה. 

סיפורי חייהם של השחורים ומאבקם לשמור על אנושיות ומוסר בסביבה כל כך לא הגיונית, קצת לפני מרטין לותר קינג, מתוארים כאן כך, שמרגע שהתחלתם לקרוא לא תוכלו להיפרד מהספר, ומהדמויות האהובות בו.

מאבקה של מיס סקיטר להוציא את דברם לאור, למרות התנגדות המבוגרים הלבנים בדרום, וניסיונם של האחרונים להכשיל את פרסום הדברים - מאיר באור חזק וקשה את העבדות, את חוסר הצדק והניוון המוסרי הנכתבת ממנה. 

נסתפק בזה. ממילא, קצרה ידי מלתאר לכם עד כמה הספר הזה קסם לי. עד כמה משהתחלתם אותו לא תוכלו להניח לו, ועד כמה ימלא אתכם ברגש. אני אניח לכם להיווכח בכך בעצמכם.

      

     

    

      

   

שריפות קטנות בכל מקום - סלסט אינג

Little Fires Everywhere - Celest Ng
מאנגלית: סמי דואניס
הוצאת אחוזת בית 2019, 375 עמודים.

קיבלתי את הספר הזה לפני כחודש. קראתי אותו לאט. גם כי היו כאן דברים, אתם יודעים, וגם פסח וזה... וגם כי צריך שקט כשרוצים לקרוא אותו. הציפיות היו גבוהות, בגלל כל מה שלא סיפרתי, של אותה סופרת שאתם וודאי זוכרים כמה הוא נפלא ומיוחד. מצד שני יש את החשש המוכר מסֵפֶר שני שבדרך כלל נופל מהמוצלח הראשון, אולי התרגום קצת פחות, אולי לי לא נראה מתאים להכניס משפט כמו "לראשונה בחייה זה לא הזיז לה." (עמ' 371) בטקסט היפה והרגיש הזה, אבל בשורה התחתונה - מאד אהבתי את הספר. כל אחד מהספרים האלה מקסים במיוחד בעיני. 

יש פה סיפור על שתי משפחות שונות מאד זו מזו. משפחת ריצ'רדסון מורכבת מאב, אם וארבעה ילדים בגילים קרובים. הם גרים בשכונת שייקר הייטס שהיא שכונה יוקרתית ונחשקת בגלל הערכים הנהוגים בה, החוקים המחייבים המופעלים כדי לשמור על ערכים אלה, ובעקבות כך בגלל הרכב האוכלוסיה שלה. במשפחה השנייה יש אמא ובת בלבד, הן מתניידות ממקום למקום חדשות לבקרים, ומתקיימות מעבודת האם בעבודות מזדמנות. האם אמנית צילום מחוננת והבת, המתבגרת, לומדת בבית הספר עם בני משפחת ריצ'רדסון. האינטראקציה בין המשפחות והדמויות מרכיבות את השריפות הקטנות, וכבר בהתחלה מספרת לנו הסופרת על השריפה הגדולה שאליה מובילה העלילה בספר. אולי זה לא מספיק ברור לכם כאן, אבל, מכיוון שלא התכנסנו הערב כדי לספיילר את הספר - מי שייקרא יבין, ויהנה. ומאד כדאי לכם להיות שם. 

גם כאן, כמו ב"כל מה שלא סיפרתי" שלה, נותנת לנו הסופרת את הבום ישר בהתחלה ואז מגלגלת בפנינו את הסיפור המיוחד והמרתק שבעקבותיו הגיע הבום הזה. גם כאן מדובר באמריקאים שהם מאד אמריקאים, מול מהגרים. 

"היא כבר היתה רגילה לכך שכשמישהו מנסה לעשות עבורה דבר טוב, זה נבע או מרחמים או מחשדנות, אבל הפעם המחווה הפשוטה הזאת נתפסה בעיניה כמה שהיא: מעשה קטן ולא מחייב של חיבה.... "אז את רוצה לשמוע מה קרה?" היא שאלה, וכל הסיפור החל להתגלגל מפיה." עמ' 91. 

"הילד או הילדה שלכם הם מקום שאליו אפשר להימלט, אם יודעים איך להיכנס אליו. ובכל פעם שעוזבים את המקום הזה, בל פעם שהילד הו הילדה שלכם יוצאים מטווח הראיה שלכם, אתם חוששים שיותר לא תוכלו אף פעם לחזור אל המקום הזה." עמ' 141

"לא שהיא פחדה. פשוט, שייקר הייטס, על אף הערכים הנעלים, היתה מקום פרגמטי, והיא לא ידעה איך אפשר להתנהל אחרת. חיים שלמים של שיקולי נוחות וחשיבה פרקטית חנקו את הניצוץ שבתוכה, כמו שמיכה עבה וכבדה." עמ' 182.

זהו ספר שזכה לתפוצה נרחבת מאד, הוא הוכתר כספר השנה על ידי עיתונים חשובים. בעיקרון אני לא נבהלת מלהיטים, אבל גם לא בוחרת דווקא בהם. משתדלת לברור את מה שאני קוראת בקפידה. על הספר הזה אני שמחה מאד להמליץ לכם.