חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות גרמניה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 27 בנובמבר 2021

מלון אדלון סאגה משפחתית - רודיקה דנרט


Rodica Doehnert Das Adlon
מגרמנית - אברם קנטור
ספריית פועלים 2021, 400 עמודים

הספר הזה הוצא בגרמניה, והודפס גם באנגלית וכאן אצלנו. אימי היתה ילידת ברלין אך מעולם לא הסכימה לחזור לשם. אני נסעתי לשם לפני כמה שנים ואפילו צילמתי את הבית בו נולדה וגדלה עד גיל 10 בערך, אז החליטו הוריה לעלות לישראל. בתקופה שכבר החלו להצר את צעדיהם של יהודים שם, סבא שלי, לאחר שכמה פעמים ויתר על האישור לעלות שהיה לו לעלות לארץ עבור אנשים שהיו צריכים את זה יותר לדעתו, החליט לבסוף ועשה מעשה. אבי, שהגיע מקמניץ, אז עיר קטנה בגרמניה, הקפיד לומר לנו תמיד שאימי באה ממעמד גבוה משלו, בגלל מוצאה הברלינאי.

הספר הזה מספר את סיפורו של מלון אדלון, מלון יוקרתי ומפואר גם היום, שהתחיל מחלומו של נגר צעיר, לורנץ אדלון שמו. אדלון שכנע את הקיסר וילהלם השני שהוא יבנה את הבניין היפה והמפואר ביותר שיאדיר את שמו. זוהי סאגה משפחתית שעוברת מסוף מלחמת העולם הראשונה דרך חמישה דורות של נשים חזקות. הוא מתחיל במקביל מקתרינה שהיא אדריכלית שעובדת על שיחזור ובנייה מחודשת של מלון אדלון בברלין, ומסוניה, סבתה, שגרה בו תקופה ארוכה מאד. סיפורן של נשות המלון מתחיל מסבתה של סוניה, ואשתו של לורנץ אדלון, אוטילי, שעל ערש דווי טבעה את המשפט "הנשים במשפחה שלנו אינן שוות כלום!" (ההדגשה במקור, עמ' 172). בתה, אלמה, שהיא סבתה של סוניה, ילדה את ביתה שלה לאחר היריון אסור. אם זה נשמע לכם עמוס, תוכלו להיעזר בתרשים של עץ המשפחה שנמצא בתחילת הספר.  
יש פה סיפור טוב ומעניין מאד, אבל לצערי בעיני הוא מסופר לא טוב. הבעייה העיקרית שלי היא עם משפטים בעברית, שנראים כאילו לא שמו דגש מספק על הניסוח. הנה כמה דוגמאות:
"לפרידה התנשקו ארוכות, והצטערו שעליהם להיפרד." עמ' 97
"וכדי להדגיש את כוונותיה המשפחתיות, הוסיפה מרי-לו אייטל, בלי כל מושג ובנאיביות,..."עמ' 270
""אני לא מסוגל לטרוף בכמות שאני רוצה להקיא," אמר נסיך הציירים לקבוצה". עמ' 276
"למה אתה משאירה אותי לבד אִתה?" עמ' 285
 זה נראה כאילו פרסמו את גרסת הבטא של הספר.
נראה שלחלק ממי שקרא את הספר זה לא הפריע. אני שמעתי את אמי אומרת לי, כנראה בתרגום מגרמנית, "מה עושה אותך לחשוב ככה?". דברים כאלה ממש מעכבים לי את הקריאה וגם מורידים מההנאה. חבל.

אחרי שכל זה נאמר, צריך אולי לציין שוב שהסיפור מעניין. יש בו מידע היסטורי בדוק, נשען על עובדות. יש סיפור מעניין מאד במשפחה הזו ובאנשים שהקיפו אותה. וכמובן, זה מלון שהוא מוסד חשוב גם היום, ובתור שכזה מעניין ללמוד על קורותיו.
הספר עוּבַּד גם, כמו שניתן לראות כאן בקישור, לסרט וסדרת טלויזיה בגרמניה, נראה טוב באמת, אף שהוא דובר גרמנית בלבד, מן הסתם. יש גם ספר שנכתבו על ידי הדה אדלון, אחת הדמויות החשובות בספר, שלא תורגם. לשיקולכם.

 
  


 

יום שישי, 9 באפריל 2021

כל האור שאיננו רואים - אנתוני דואר

 


All the Light We Cannot See - Anthony Doerr
מאנגלית: שאול לוין
הוצאת מודן 2015, 542 עמודים

 "אז איך, ילדים, יכול המוח, שחי בלי ניצוץ אור, לבנות למעננו עולם מלא אור?" עמ' 419

שני ילדים במלחמה, משני צידי המתרס.
ורנר פְּפֵניג הוא יתום גרמני קטן גוף ולבן שיער, שמגיע מבית היתומים לבית ספר יוקרתי של הרייך השלישי בשל כישוריו המיוחדים בבניית אביזרים אלקטרוניים, במיוחד משדרים. למרות שהוא נאלץ להיפרד בשל כך מאחותו האהובה הוא גאה מאד להצטרף ולהשתייך למערכת ההיטלראית האדירה. 
מארי-לור ל'בלאן היא ילדה צרפתיה, בִּיתו של המנעולן של מוזיאון הטבע בפריז, והיא עיוורת. היא הולכת מדי יום ביומו עם אביה לעבודה, והוא מכין לה דגמים מיניאטוריים של הבית וסביבתו כדי לאפשר לה להתמודד עם עיוורונה ולהתמצא בסביבה המיידית שלה. במוזיאון מצוייה אבן יקרה הקרויה "ים הלהבות" שיש לה כוחות מיסטיים היכולים לרפא את מי שאוחז בה אך פוגעים במי שבסביבתו.
עם כיבוש פריז יש להעביר את האבן למקום בטוח, וכך מארי-לור ואביה מגיעים אל הדוד שלה, בסן מאלו, ושם בונה לה אביה מיניאטורה חדשה והיא צריכה ללמוד להתמצא גם שם.
ואז המלחמה. כל אחד מהם צריך לעשות למען ארצו. כל אחד מהם צריך לשרוד.

הספר כתוב בצורה פיוטית וחודרת. נהדר. הוא מרעיד את הנשמה ביותר ממקום אחד. ההתמודדות של ילדה עיוורת שפוחדת מנערים גרמנים שישמחו לנצל את נכותה. הצורך של ילדים בבית הספר הגרמני לחשל בעצמם אכזריות שתקהה את רגישותם ולהתגבר על האנושיות שבהם. ומצד שני, נקודות האור והחיבה, החמלה, וגם היכולת לראות יופי בטבע ובמי שנשמתו לא הוכרעה על ידי הכיעור שבמלחמה. כל אלה גרמו לי לאהוב את הספר הזה עד מאד. לקראת הסוף, למרות שהוא מאד קריא ומושך, פשוט לא רציתי שייסתיים לי. 
הספר זכה בפרס פוליצר ולביקורות אוהדות ביותר ברחבי העולם והודפס במדינות רבות. גם בארץ הוציאו מהדורה נוספת. ממליצה לכם בחום לקחת אותו אליכם, לכאוב איתו אך גם להתענג עליו. 

"הילדה עולה על הנדנדה ומתנדנדת הלוך ושוב, בועטת ברגליים והצפייה בה פותחת איזה שסתום בנשמתו של ורנר. אלה החיים, הוא חושב, בשביל זה אנחנו חיים, כדי לשחק ככה ביום שהחורף מרפה סוף-סוף מאחיזתו. הוא מחכה שנוימן שתיים יקיף את המשאית ויגיד משהו גס כדי להרוס את זה, אבל הוא לא, וגם לא ברנט. אולי הם לא רואים אותה בכלל, אולי הדבר הטהור הזה יחמוק מחילולם..." עמ' 376.