Shadows of Berlin - David R. Gillham
מאנגלית: עידית שורר
הוצאת מטר, 2025, 447 עמודים מודפסים
נקרא באפליקציית עברית
הזמנתי את הספר הזה בגלל גילהם, בגלל עיר הנשים שלו שזכור לי כספר מצויין ביותר. גם הספר הזה לא קל לעיכול, וגם הוא מצויין בעיני. הוא כתוב נהדר ולמרות שיש קפיצות בזמנים והעלילה מטלטלת ויש בה לא מעט תיאורים קשים, אי אפשר להניח אותו מהיד.
הסיפור קורה בשתי זירות, האחת - בברלין של מלחמת העולם השנייה, השנייה בניו יורק, לאחר המלחמה. הזירה האחת מאירה את השניה. רוחל, רשקה, היא ביתה של לוויניה מורגנשטרן, הציירת המפורסמת, ואחייניתו של פאטער פריץ, שהוא אחיה של אימה, והסוכן של האמנות שלה. בספר כתובה אימה של רוחל, בהטייה - אמא - בכל מקום שבו היא מופיעה. זו צורת כתיבה שמדגישה את היותה של האם אישה חזקה, משפיעה, מכובדת, אך גם מרוחקת.
לילדה הזאת קוראים עכשיו רייצ'ל. היא גרה בניו יורק עם בעלה, אֶרון, שאוהב אותה מאד, אבל מתקשה להבין אותה, את מה שעברה בילדותה בברלין, את התנהגותה, את מעשיה. הוא היה רוצה שתהיה כמו נשים רבות אחרות בסביבתו: עקרת בית טובה המטפחת את הבית ואת בעלה, ומטפלת בילדים שיוולדו להם. רייצ'ל מנסה לנהל את חייה טוב ככל שניתן, אך אמא מופיעה פתאום מול עיניה בכל מיני הזדמנויות וגם ילדה אחת, שקטה, עם צמה וכובע ברט אדום. הן מפעילות אותה בצורה שאין לה שליטה עליה.
אֶרון בא ממשפחה יהודית פשוטה, יש לו בן דוד נשוי עם ילדים, שהוא ביחסי אהבה-שנאה, וגם קנאה, עימו. יש לו אחות שגם איתה הוא מסוכסך אך גם אוהב אותה ודואג לה. יש לו גם אם נוכחת. מנטליות יהודית, אווירת ברוקלין. הוא עובד עד מאוחר בלילות במסעדה של קרוב משפחה.
זה מתחיל ב"המקרה" שקרה לה שבעבודתה בחנות חשובה, כשהפילה חפץ שביר ואיבדה את הכרתה. בגלל "המקרה" היא אושפזה בכפייה ומאז ששוחררה מבית החולים היא מטופלת ע"י הפסיכיאטר שבעלה מתקשה לומר את שמו ואת מקצועו, את תפקידו בטיפול של אשתו.
גם ארון, גם פאטער פריץ וגם הפסיכיאטר יודעים שרייצ'ל מאד מוכשרת ומסוגלת לצייר ברמה גאונית, אולי אף ברמה של אימה, אך היא נמנעת מלצייר שמא תיחשף בציור אשמתה, הרעל בנשמתה, מה שגרם לה לעשות בנערותה בברלין מעשה אותו היא מכמינה בנפשה.
יש אישה אחת, אנגליקה רוזן, שידעה על הסודות שרייצ'ל מסתירה, זו שהיתה המוזה של אמא, האישה עם השיער האדום. אמא ציירה אותה בתמונה שחקוקה בנפשה של הילדה מתמיד.
""אתה יודע, אמא שלי אמרה לי, שכל אמן קולל בלידה." ועכשיו אמא מופיעה כדי להתערב. שוב פעם הדמיון שלך. אף פעם לא אמרתי דבר כזה. "אמא שלי חשבה שכדאי לי להיות אחת 'הכבשים', כפי שהיא קראה להן. כבשה פשוטה שתמצא לה גבר פשוט ותתחתן בנישואים פשוטים."
ואת רואה? זה היה נכון.
"אבל גם גברים הם קללה, היא אמרה."
"גם זה נכון," אמה מסכימה. "גם גברים וגם ילדים."" עמ' 169
""אז תכריחי אותם לדעת. אל תהיי אדיבה כזאת. אל תיתני להם לבחור. תכריחי אותם לפתוח את העיניים. תלמדי את העולם במכחול שלך... את חושבת שלעולם לא אכפת? תעשי שיהיה לו אכפת. את חושבת שהעולם לא זוכר? תכריחי אותו לזכור. זה מה שאני אומר לך," הפעטער אומר. " תני לכשרון שלך לעבוד."" עמ' 483
"רייצ'ל מניחה שזה התירוץ של נעמי להימלט לרגע ומהנהנת. אבל כשרייצ'ל חוזרת לשולחן, היא לא מצליחה להתגבר על עצמה ומתרכזת בלחמניות המונחות בסלסילה ושוקלת אם תצליח להגניב אחת מהן אל כיס הסוודר שלה. אחת תספיק. רק כדי לדעת שהיא לא תרעב. לא תרעב יותר לעולם. רק לחמניה, זה הכול..." עמ' 623
יש בספר הרבה ביטויים ביידיש ובגרמנית, ולמרות שאני לומדת גרמנית כבר שנתיים, והורי דיברו גרמנית כשלא רצו שאני ואחַי נבין, הבנתי רק חלק מהמילים ששובצו פה ושם לאורך הספר. היו פעמים שזה פגם לי ברצף הקריאה. לאחר שכתבתי את זה, אני אומרת לכם שזהו ספר שכתוב מצויין. הסיפור חזק. עוצמתי מאד. חשוב שיסופר, ויוצפו דברים בו, שכבר אין רבים מאלה שחוו אותם, ונמצאים איתנו כאן כדי להאיר. יש לא מעט קטעים בספר שבהם הקורא.ת חייב.ת להיצמד אליו ולא לעזוב, ולא משנה אילו דברים חשובים יותר מונחים לפתחו.ה. הציור שעומד במרכז העלילה נקרא חי כל כך, בצבעים הלוהבים שלו, שנדמה כאילו הוא מוצג ממש כאן.
תקראו. כדאי מאד.
