Svar við bréfi Helgu - Bergsveinn Birgisson
מאיסלנדית: שי סנדיק
הוצאת לסה, 2020, 131 עמודים כולל דבר הסופר
"אנשים לועגים לעלובות שבחוות, אומרים שהן נמצאות מעבר לגבולות העולם המתורבת, אבל האם ייתכן שיש שם יותר תרבות מאשר בכל מקום אחר?" עמ' 48
זה לא חדש שאני אוהבת את הספרות הנורדית, אוהבת את הדיוק ברגש ובכתיבה, את הקור באוויר והחום בנשמה.
הספר הזה נמצא אצלי על המדף כבר לא מעט זמן, אבל דווקא עכשיו הוא הזמין אותי אליו ונעניתי בשמחה. יש בו המון תוכן במעט מלל, בכתיבה מצומצמת ונוקבת מתאר כאן בירגיסון את סיפור אהבתו, תשוקתו, כמיהתו, של ביארני המספר, במכתב אל הלגה, אהובתו מלפני עשרות שנים. ביארני הוא מגדל ורועה כבשים ובקר בנשמתו. הוא אוהב את הטבע, את היום-יום במרבדי המרעה הרחבים של איסלנד ואת הפשטות של החיים שם.
שניהם נשואים לאחרים.
בספר הקטן-גדול שלפנינו כותב ביארני בן ה-90 מכתב תשובה שלא נשלח מעולם. הלגה ביקשה ממנו לעזוב את החווה האהובה שלו בגבעות איסלנד, ולהצטרף אליה. במכתב הוא מסביר להלגה מדוע בחר שלא לעבור איתה. מדוע הוא בחר בחווה על פניה. ביארני הוא חוואי בנשמה. הוא חי את החווה, הוא מטפל במסירות ואהבה אין קץ בבעלי החיים שלו. מה שהלגה מבקשת ממנו במכתב שהוא שומר עשרות שנים מאז סיפור האהבה והתשוקה שלהם - קשה לו כשאול. הוא נטוע בחווה, שורשיו מצויים שם ושם בלבד, ואינו מסוגל לחשוב על מעבר, במיוחד כי ברקייוויק האנשים והחיים רדודים בעיניו.
"בלילות הבאים לא הצלחתי להירדם. התהפכתי במיטה, קמתי וניגשתי לדיר הכבשים ושאלתי אותן אם הן יכולות להעלות בדעתן בעל בית חדש." עמ' 70
"קוטור היה האייל הנהדר ביותר שהיה לי אי פעם, זאת את יודעת, הלגה, ובהחלט השתמשנו בו רבות להרבעה. בתחום זה שנינו הצטיינו, קוטור ואני... אני זוכר שהגשתי בטוח למדי., וחשבתי שקוטור סיפק הופעה נאה, וכמה אנשים ציינו שרכשתי יצור נפלא. לא הזיק שהשושלת שלו מקורה באייל גרמני מובחר ובעדר יוקולדלור... האייל של אינגיילדור זכה רק מפני שהיו לו רגליים קצרות יותר. לכל הרוחות, לא היה לו שום חזה, לשד עקום הרגליים ומעוות הפרסות הזה! אפשר באותה מידה לציין את קרניו הבולטות לצדדים כל כך, שלא היה יכול לאכול אלא רק ברכסים." עמ' 58-60
המכתב משובץ בסיפורי-עם איסלנדיים, בפולקלור צפוני, מה שמאיר יפה את המנטליות המיוחדת שמוכתבת מתנאי האקלים הקיצוניים במדינה הזו. זה כולל למשל, את הסיפור על האישה שמתה וננטשה מכיוון שלא היה אפשרי לקבור אותה בקרח הקשה. המנהגים שהיו נהוגים בעבר, דברים שלא היו עולים בדעתנו בשום אופן, נראים כאן כמשהו מתאים לזמן ולמקום. "סבתא קריסטין נראתה זקנה כמו מתיישבי הארץ הזאת. בזכרוני היא הייתה שרויה בעתיקוּּת מתוקה. בילדותה לא היה סבון בכפרים. בגדים וסדינים כובסו בשתן של פרות כפי שנהגו לעשות מימים ימימה. היא אמרה שלנשים היום אין שיער, רק קווצות מתות על הראש. בצעירותה, כשאישה חפפה את שערה בשתן, הוא זהר, התעבה והתארך, לדבריה." עמ' 71
"אפילו אינגיילדור מהול - הוא עזר לי כשהייתי צריך. הוא כיבד אותי על אף חילוקי הדעות בינינו. כשדיבר על צביטת גבה של אונור (אשתו של ביארני) ידעתי שעושים זאת לפרות שמתקשות להתעבר, וזה הדבר היחיד שהוא ידע, וחשב שרק כך אפשר להתמודד עם קושי כזה. הוא לא התכוון לרעה. ראיתי בעיניו שהוא רוצה בטובתי, האיש היקר." עמ' 101
הייתי יכולה לצטט לכם עוד המון קטעים מהספר, שסימנתי אותם בסימניות לרוב. הספר כתוב נפלא. הקפיצות בתחתית הדפים לסיפורים ואגדות העם, שבדרך כלל מפריעות לי, הוסיפו כאן חן לכתיבה הפיוטית היפהפיה הזאת. ההומור דק ועדין. ספר נהדר.
"רק כשאנשים מפנים עורף לתולדותיהם, מיד הם נעשים קטנים." עמ' 83
