כתבתי לכם פה על הספר הקודם של דלטון, ילד בולע יקום שאהבתי מאד מאד. הסופר מזכיר מקומות באוסטרליה שביקרתי בהם כשהייתי שם, אצל קרובי משפחה שגרים שם. טוב, לא ממש שם. כי הספר מדבר על איזור שגרים בו אנשים שביתם יכול להיות וַאן כזה או אחר, חור באדמה, מחסן נטוש. כאלה בתים. הביבים של בריסביין, קווינסלנד.
לגיבורה אין שם. אמה מגדלת אותה לאחר שרצחה את אביה המפלצתי בסכין, והשאירה אותו בביתם. הן בורחות ממקום למקום, כאשר החשיבה היא שֶשֵם יכול לסכן אותן. הילדה מקבלת מדי פעם שם אקראי שיוחלף, כדי לא להיות נוכחת מדי, כדי לא להיזכר. עכשיו היא בת 17. היא מכירה את השכנים במקום בו היא מתגוררת עם אימה, ומתמודדת עם חוסר השם בקושי. יש לה מראה שבורה שבה היא מוצאת את לולה, אישה יפה ומטופחת עם שמלה אדומה וסיגריה. איתה היא משוחחת ומתייעצת איתה על עברה ועל עתידה. כי הילדה הזאת מציירת נפלא את חייה ואת סביבתה, והיא חולמת בגדול. היא מתכננת להיות אמנית גדולה שיצירותיה יוצגו בעתיד במטרופוליטן בניו יורק. מדריך מפורסם יציג ויסביר שם את ציוריה החשובים. במהלך הספר מגדירה את עצמה הילדה שעכשיו היא נערה, וקוראת לעצמה האמנית. היא אף מדבררת את עצמה בגוף שלישי בכינוי הזה.
אימה מבטיחה לה שכשתהיה בת 18, היא תגלה לה את הסוד, את שמה, וממי ברחו השתיים. אבל קצת לפני שהגיע לגיל המיוחל - אימה נעלמת. האמנית מתחילה לפרנס את עצמה ממכירת סמים. היא עובדת תחת האישה שעומדת בראש קרטל הסמים הכי מסוכן בבריסביין, והיא בלדרית שלה. עדיין אין לה שם. היא חיה בסכנת חיים מתמדת ולומדת לשרוד עם סכין בנעל, לומדת להשתמש בו כשהיא בסכנה מיידית. בד בבד היא מנסה לגלות מהו שמה האמיתי, מי היא בעצם. מבחינתה מה שמגדיר אותה הוא הציורים שלה, שמלווים את העלילה בספר, פרי מכחולו המיוחד של פול הפל.
חיפושיה של האמנית אחר תשובה למה שרצתה אימה לומר לה, אחרי העבר שלה ומה טומן לה העתיד, מאלץ אותה לברוח מרוצחים אכזריים, תוך חוסר ידיעה מי נגד מי ואיפה מסתתר הרוצח שמסכן אותה. באותה הזדמנות, נאלצים.ות הקוראים.ות לעצור את הנשימה ולהפוך את הדפים מהר כדי להגיע אל קו הסיום של התעלומה הזו. עצוב, לפעמים מעלה חיוך, מותח, חזק ביותר, ענק. הייתי צריכה לעשות עוד דברים מלבד לקרוא, אתם יודעים... אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי.
""אישה אף פעם לא יודעת למה בדיוק היא מסוגלת, מותק," אומרת האמא, "עד שהיא יודעת בדיוק למה היא מסוגלת."" עמ' 358
זהו ספר מאלה שאני מכנה "בלתי עזיב". יש בו קטעים רבים, שחיכיתי לזמן פנוי בקוצר רוח כדי לשוב ולקרוא בהם. זו היתה מין דחיפות שכבר מזמן לא היתה לי. דלטון מכיר את המקומות האפלים הללו מילדותו, והוא מתאר אותם כך שהקורא.ת מרגיש.ה כאילו הם חלק מחייו שלו. תקראו את זה. כדאי מאד.
