אנשים קטנים, גיבורים גדולים - ג'יל סימנט

אנשים קטנים, גיבורים גדולים - ג'יל סימנט

Heroic Measures - Jill Ciment

מאנגלית: שרה ריפין

הוצאת כנרת זמורה-ביתן, 2011, 191 עמודים

השם שניתן לספר על ידי הוצאת כינרת זמורה-ביתן שונה בתכלית מהשם שהמחברת נתנה לו. נראה לי שרצו בהוצאה לחבב עלינו את הספר מראש, למרות שגם השם המקורי Heroic Measures נותן מושג לא רע על העלילה כאן. לא מצאתי הוצאות שהוציאו אותו בשפות אחרות, אבל, לך תדע, אולי גם הם שינו את השם לגמרי כמו אצלנו... זה בכל מקרה לא פוגם כהוא זה בתענוג שהיה לאנשים שקראו אותו ושיהיה גם לכם מקריאת הממתק הקטן הזה.

זהו ספר שמזמן רציתי לספר לכם עליו. הוא נכנס לי ישר ללב ולנשמה. מתרחשים בו הרבה דברים, שבגללם עולמם של שני אנשים וכלבה, שהיה סדור ומובנה - מתערער לגמרי. 

יש כאן שני קשישים: רות (ואנחנו כמובן לא אומרים את גילה של הגברת) ואלכס בעלה, שהוא בן 78. ויש את דורותי, כלבת התחש שלהם, קשישה אף היא. הם גרים בעיר הגדולה ניו יורק. עיר סואנת, פקוקה, מלאת אקשן מחד, עצבנית מאידך, מהבהבת בעיניים ובאוזניים, באף ובלבלב.

ואז הם מחליטים לעבור דירה. החלטה מטלטלת. אני בטוחה שאתם מכירים אותה. 

גם אני. 

לא פשוט, נכון? 

גם אם זה מרגש מאד ומשמח - התחלה חדשה, מסקרנת, מדליקה, זה הרי כמו לפתוח חלון אל נוף קסום ולא מוכר... 

אבל דווקא כשהזוג בעיצומו של הלחץ, דווקא אז הכלבה חולה, וצריך לאשפז אותה. ויש דאגות אחרות. מה דאגות? מזיזים לנו את הגבינה!!! 

זהו סיפור אורבני מרתק. יש בו המון מכל מה שקורה בעיר הצועקת הזאת, וגם דברים שהיו יכולים בשקט וכמו כלום לקרות כאן ליד הבית שלנו. מלא לחצים, באמת שיש כאן תערובת מעצבנת במיוחד, אבל זה כתוב בצורה שמגבירה את החמלה והאמפתיה שאנחנו מרגישים כלפי רות, אלכס ודוטי (שם החיבה של דורותי). שוב, גם כאן אני לא מספרת לכם יותר קטעים מהעלילה. שום ספויילר לא יהיה כאן, אבל כמה ציטטות רומזות, ישר לנשמה, יהיו גם יהיו, ומיד. אתם לבד תבינו שאין מצב שתפספסו את הספר הנהדר הזה. 

"רות קנתה את הקולר מפני שחשבה שיעניק לדורותי מראה נועז, מתנשא, מראה של ישישה שתלטנית שמתמחה בנשיכות. רות רואה איך אלכס מתיר את האבזם מצווארה של דורותי. הוא עושה זאת מתוך קרבה וזהירות, כמו בעל המסיר ענק מצווארה של רעייתו החולה." עמ' 24

""תגידי להן שלא יכולת לאתר אותנו", אלכס אומר. "תגידי להן שכבר עזבנו את בית החולים. תגידי להן שלא הפעלנו שוב את הטלפון הנייד שלנו. תגידי להן שאנחנו זקנים ונוטים לשכוח. תגידי להן מה שאת רוצה. אנחנו לוקחים חופש הלילה." עמ' 95

"הקהל מתפצל פתאום, ואנשים מתחילים לרוץ כדי לתפוס את המוניות הקולחות מהגשר, ליד השדרה השנייה. רות ואלכס, שעדיין אוחזים ידיים, ממהרים גם הם לתפוס מונית." עמ' 146.

"היא נושאת את המכתב אל חדר השינה בכוונה לקרוא אותו בקול לאלכס (המכתב הזה קסום ומרטיט, ומפאת היופי שבו לא אצטט ממנו כאן, אלא אשאיר לכם להינות ממנו בספר) ואחר כך לטעון שעליהם לקבל את ההצעה של הגברות ולהסתפק בתשע מאות וחמישים. הם בסך הכל רצו מעלית, ועכשיו יש להם." עמ' 178.