על שפת הים, בקצה העולם - סולוויג' אגרז

Seal Woman by Solveig Eggerz

תרגום של יואב כ"ץ

הוצאת שוקן 263 עמודים

"אני רוצה להגיד לך משהו" הוא אחד המשפטים החוזרים בספר הזה. וגם אני רוצה להגיד לכם משהו. מה חשבו להם אנשי ההוצאה המכובדת מאד - שוקן - כששינו את השם המקורי של הספר הזה מהשם שהוא נולד איתו לשם הזה? את זה לא אבין. כי האגדה המספרת על כלבת הים היא כל כך אופיינית ויפה, וכל כך יותר משקפת את העלילה מאשר השם הסתמי הזה, שלא נותן ולו רמז על מה שקורה בספר היפהפה הזה.

חביבה עלי הכתיבה הנורדית. אני מעדיפה את המרומז על הלעוס. מעדיפה לגרות ולאתגר קצת את מעט התאים האפורים שנותרו לי שם. גם כאן, הסופרת, סולוויג' אגרז, לא מאכילה אותנו בכפית. מסופר על שרלוטה, אשה שורדת, ילידת גרמניה, שנישאה בתקופה הלא נכונה ליהודי ממשפחה טובה. הוא אמן, וסיפור האהבה ביניהם ספוג בציור, בתרבות, באירוטיקה פיוטית. נולדת להם בת, לנה. אבל כאן אני מקדימה את המאוחר. את כל זה אנחנו למדים מעט מאוחר יותר. גם הספר מדלג כך, אבל זה לא פוגם בשטף הקריאה בו. 

בתחילת הספר שרלוטה נמצאת באיסלנד, על חוף הים. היא מגיעה לשם בעקבות מודעה שפורסמה במולדתה לפיה "איכרים באיסלנד מחפשים נשים חזקות שיכולות לבשל ולעבוד בחווה."

כשהיא נענית לקריאה, היא נוטשת את המוכר והידוע, את בעלה וביתה. היא אינה יודעת את השפה, וגם אינה מכירה איש במקום הזה, הקר, הקשוח. היא פוגשת כאן את רַגְנָאר, אלמן שקט, מופנם, איש עבודה וטבע, ואת אימו, שהיא דמות קסומה בעיני. היא מכונה "הזקנה". היא אשה קטנה ומצומקת, המכירה היטב את הצמחים באיזור ומרפאה בעזרתם, אשה הנושאת בחובה את ההיסטוריה המקומית ואת ידע הטבע, והיא מכילה באהבה את קשייהם של בנה וכלתה. 

הסיפור נע בין אז לעכשיו, בין שם לכאן. הוא מזכיר תקופות אפלות בגרמניה שמתחילות טרום עליית הנאצים ונמשכות, תוך סיפור מאבקם של האנשים הקומוניסטים שם בנאציזם. וכן, את סיפורם של אנשי הצפון, שנאבקים יום יום לשרוד בכפור ובים.

אגדת כלבת הים היא, לדעתי הצנועה, לב ליבו של הסיפור. אני מנועה מלספר לכם אותה, כי למה לקלקל? זה סוג מיוחד של קסם. בנורבגיה אפילו יש בול שלה. כמובן שגם הטרולים לא נפקדים מכאן. כי אתם יודעים, הטרולים לא התחילו מהסרט הכל כך מתוק הזה שמציף את הרשתות עכשיו. לא ולא. במקור, כמו שכל ילד סקנדינבי יודע, הטרולים הם יצורים מגעילים ומפחידים.

"הזקנה ייבשה את שערה. "כשאין אומץ, אנחנו סתם משננים, חוזרים ועושים אותם הדברים שוב ושוב, תמיד מתאמצים שיהיה לנו קל ובטוח יותר, מציירים סביב עצמנו מעגל שהולך וקטן"." עמ' 164

"היא הזדקפה בבהלה כשנכנסה הזקנה לחדר. מבטיהן נפגשו. שתיהן לא הפנו את עיניהן למשך רגע ארוך. אהבה צמחה במבט הזה, מבט שהיה מלא ברגשותיהן המשותפים כלפי הנער.

הזקנה התיישבה למרגלות המיטה.

"דיברנו על פחד."

"אני זוכרת."

"הוא בא אלי - הפחד. ראית את זה?" "לא". ... "ועוד משהו", המשיכה הזקנה... "בקשר לחיים." דממה ארוכה, מלבד נשימתו היציבה של הנער. הזקנה כחכחה בגרונה. "כשכמעט מאבדים אותם, אבל לא לגמרי, זה כמו ללדת את החיים מחדש."" עמ' 169-170.

"הוא בכה. כשראה שאני מביטה בו הוא ניסה להכניס הכול פנימה, לתוכו. הוא הניח את אגרופיו על הפנים ולחץ על העיניים, אבל הכתפיים שלו המשיכו לרעוד ולרעוד." עמ' 220

"לאחר מכן, כשחצתה את השדה לצדו, הרגישה גבוהה וזקופה. משקולת כבדה ירדה ממנה ובשריריה קיננה הבטחה לעוצמה חדשה." עמ' 228

עכשיו, כשקראתי את הספר וגם סיפרתי לכם עליו, נראה לי שהגיעה העת לזמנו אלי ולקנות אותו. רוצה שיהיה איתי כאן.