מתכונים לאהבה ולרצח - סלי אנדרו

 Recipes for Love &Murder by Sally Andrew

מאנגלית : יעל אכמון

הוצאת כנרת זמורה ביתן. 414 עמודים

מזמן מאד הייתי מתרגלת באוניברסיטת בן גוריון (שהיתה אז צעירה עד מאד - האוניברסיטה, כן? טוב, גם אני). אחד המרצים שעבדתי איתם, הוא חיים מ. שהגיע אלינו מדרום אפריקה. הוא אהב את הקפה שלו עם לימון. כן כן. נראה לי מוזר לגמרי, ואולי בגלל זה אני לא מתרגשת ממתכונים מוזרים שמגיעים מדרום אפריקה. אבל האפריקאנס שלי לא השתפרה מאז, וגם מלכתחילה היתה כלום ושום דבר. הספר שלפנינו משופע במילים בשפה הזאת. אז המתכונים למאכלים עם השמות המוזרים מצורפים בסוף הספר, אבל מילים שונות אחרות לא מתורגמות כאן. מעט הפריע לי. נכון יהיה לומר שגם עד סוף הספר אי אפשר לומר שהשתלטתי על השפה. אבל... אולי בפעם אחרת...

ולכן הקריאה כאן התחילה לאט והזדחלה מעט. אבל למרבה הפליאה, הצלחתי להבין מי זה מה, וככל שהתקדמה העלילה התאהבתי יותר ויותר בגיבורה הראשית, באנשים סביבה ובצורת הכתיבה של הספר. טאני מריה, הגיבורה הראשית, מדברת אל התרנגולות שלה, אל המאכלים שהכינה, וגם אל העצים והחיות שמסביבה. אני אוהבת את זה. באופן אישי אני לא מדברת אל אף תרנגולת, אולי בגלל החוסר המובהק של אלה במחוזותיי, אבל בהחלט פה ושם עם חפצים, כמו למשל עם שואב האבק שלי, רֶקסִי, שהוא חיית המחמד שלנו לכל דבר ועניין.

"ואז הברנדי גרם לי לשאול, "אתה לא נשוי, בלש?"" עמ' 215

"יחסית לגברת רזה כזאת, היא היתה חבקנית נהדרת. על שולחן הסטוּפּ היה מגש עם כוסות וקומקום תה בכיסוי בד, וקופסת ראסִקִס פתוחה. מזגתי תה לשתינו, כאילו זה ביקור שגרתי של יום שישי אחר הצהריים. התרנגולות באו לבקר, והשלכתי להן חופן תירס." עמ' 346

"חתכתי פרוסה גדולה של עוגה ושמתי אותה על הצלחת שלו. טופי הדבש נספג יפה בשכבה העליונה, והשקדים היו קלויים ומקורמלים. כשגמרנו לאכול את העוגה פשוט ישבנו והקשבנו לצפרדעים...הרגשתי סוג חדש של שמחה. שמחה שונה מזאת שהרגשתי כשאפיתי עוגה טובה, או ראיתי את התרנגולות שלי, או נהניתי מביקור של הטי. ... זכיתי בטעימה ממשהו שתמיד הייתי רעבה לו, אבל לא ידעתי לבשל אותו. אולי בכל זאת יהיו לי חיים אמיתיים לפני המוות." עמ' 215

זה, בגדול, האווירה, המקום והראש. הסיפור חמוד ותמים כזה. זהו סיפור בלשי ובסוף הוא גם מאד דוחק בך לקרוא מהר. יש מתח. מי שאהב את סוכנות הבלשיות (ומי לא?) ואת אופת העוגות מקיגאלי (גם כאן, מי לא?), נראה לי שיאהב גם את זה. אולי בהסתייגות קלה מהעניין הזה של השפה העלומה. אני אהבתי.

     

       

      

תספורת והרפתקאות אחרות - רינג לרדנר

Lardner, Ring

Haircut & Other adventures, 1st Edition

בתרגום של יהונתן דיין

הוצאת תשע נשמות, 189 עמודים כולל אחרית דבר מאת דן תמיר

סיפורים קצרים הם בד"כ לא ממש כוס התה שלי. אבל כאן הופעל עלי לחץ חברתי לא ממש מתון, שגרם לי לדחף-לאו-בר-כיבוש (ככתוב בדיני ... משהו) לקחת אותו אלי.  כשהתחלתי לקרוא - כבר לא היה לי סיכוי. שוב נתפסתי "עם המכנסיים למטה", צוחקת במבוכה בקול חנוק בסביבה מפרגנת מזה ומגחגכת מזה. 

הסיפורים של הגאון הזה רינג לרדנר הם מהתקופה של סופרים גדולים אחרים כמו פיצ'גראלד, פוקנר והמינגווי, כמו גם וירג'יניה וולף וסלינג'ר, שכולם העריכו אותו עד מאד. הם פורסמו בהוצאות שונות בקבצים כאלה ואחרים. לשמחתנו הרבה, הואילו אוריאל קון וחבריו בתשע נשמות, להפניקנו בהוצאה הזו בעברית. 

במשפחה שלי יש שניים, גיורא ויוני, שהם רזים ברמת הקיצון. אנחנו, שאנחנו עבים יותר, נוהגים לגחגך עליהם פה ושם על כך שאינם מטילים צל וגם שהם לובשים פיג'מות פסים עם פס אחד וכיוצא באלה... ומרגישים שאנחנו יצירתיים עד מאד. עכשיו תראו את זה:

"המימדים שלו, אלה שהיו לו, עמדו כולם במאונך. לא היו בו שום קווי רוחב. אם הצווארון היה מחליק לו אל הכתפיים הוא היה פשוט גולש עד לרגליים שלו. אם לא היו משלמים לו כל כך הרבה מיליונים לכתוב מחזות לסרטים, הוא היה יכול להשכיר את עצמו כחוט ברזל. גם אם הייתם מצלמים אותו ברנטגן וגם אם במצלמה רגילה הייתם מקבלים אותה תמונה.  אבל היו לו שיער ושתי עיניים ופה וכל השאר, והוא התלבש בקלאסה, אין ספק. ולמה שלא יתלבש ככה? הוא יכול לקנות אריג שעולה שלושים דולר למטר ולתפור לו ממנו חליפה וז'קט בחמש-עשרה דולר. מכיסוי מטרייה הוא יכול לעשות לעצמו פיג'מה שתחזיק שנה לפחות" עמ' 42

אז מול ההומור הזה, איך לומר, אני מתביישת לי בפינה. 

בסיפורים הראשונים: "יום עם קונרד גרין", "שלושה מלכים וזוג", ו"ריפוי במים"  הגיבור הראשי הוא, באופן שנון במיוחד, מעט על הרצף הסוציומאטי אם אפשר כך לומר. בסיפור הראשון מסתבך הגיבור בשקריו, בשני האחרים מדובר על זוג, גיסה ובן זוגה המעצבן. 

הנה, תראו רגע את התחלת הסיפור "שלושה מלכים וזוג":

"מקורות יודעי דבר אומרים שלפני החתונה צריך לברר את השושלת של הצד הנגדי ולברר ממה מתו כל הקרובים שם. אבל כמו שאני רואה את זה, אם אתה בטוח שהם מתו, אז כל השאר כבר לא משנה. במקרים יוצאים מהכלל זה אולי בסדר לקחת בחורה שיש לה בני משפחה שעדיין בחיים, אבל רק בתנאי שבני המשפחה הם לא אחות רווקה שקוראים לה בֵּסי." עמ' 35

המפורסם שבין הסיפורים הוא, כפי שתראו בתמונות למטה, הסיפור "התספורת" שכתוב כמו מונולוג של הסַפָּר אל הלקוח שלו, בגוף ראשון ושני. זה מרגיש כמו שיחה איתך, הקורא/ת וזה מקסים. הסיפור "אלוף" מדבר על אדם שהוא בקצה הרע של הרצף הנזכר לעיל. אין לו טיפת תחושת מוסר או מצפון. הוא יוצר אנטגוניזם כלפיו ובכל זאת, ואולי בגלל זה, הסיפור מושך לא פחות. בשני סיפורים אלה יש הומור מריר משהו. האלוף הוא מאלה שיכולים לקחת סוכריה מתינוק. גם ב"תספורת" אתה מתקשה מאד לאהוב את הגיבור הראשי, אף שהוא, כאילו, מריץ צחוקים לכל אורך הסיפור. 

הסיפור שאני הכי אהבתי, הוא, מן הסתם, הסיפור האחרון: "חתונת הזהב". מתוארת בו זוגיות מחממת לב של חמישים שנה בין שניים שהם חברים טובים ושניהם טיפוסים חמודים במיוחד. יש בו, בסיפור הזה, סוג של שובבות חביבה שמקורה בהיכרות עמוקה וקִרבָה גדולה, כזו שאפשר למצוא בין אנשים עם זוגיות טובה של שנים רבות. אלה הם אנשים שאנחנו מכירים מהבית השכן, חלקינו אף מהבית שלנו, ונעים וקל לאהוב אותם. המקום והזמן הם ארצות הברית של תחילת המאה הקודמת, התיאורים מדוייקים ומרוכזים, ללא להג מיותר. 

בסוף הספר יש אחרית דבר אחת של דן תמיר ואחרת של אוריאל קון שמאירות עוד את התקופה ההיא, ולמה אנחנו כל כך אוהבים לקרוא עליה בכלל, ואת לרדנר בפרט. האם יהיה מיותר לציין שהספר כתוב נהדר? 

אני מודה מאד מאד: לחוה, מירה, יעל גור, אתי ויוחאי שהמליצו. חייבת לכם אחד, יקיריי.

   

     

                                          

די כבר עם השקרים שלך - פיליפ בסון

Arrete avec tes Mensongnes - Philippe Besson

תרגום של דורית דליות

הוצאת אריה ניר 160עמודים

לפני הכל אהבתי את הכריכה שעיצב אמרי ורטל. אוהבת את הדמות מהעיתון ואת היד-ביד הזה. הספר הצרפתי, המקורי, כפי שתראו למטה זכה לכריכה אחרת, לטעמי - פחות. כמובן, שאולי לצרפתים זה יותר מתאים. לא מצאתי תרגום שלו לשפות אחרות, וזה מוזר לי מאד. אולי עוד יתרגמו... 

הספר מוקדש לזכרו של תומא אנדרייה. הוא כתוב פשוט נפלא, הוא עדכני ועכשווי ומעורר הרבה תהיות והרהורים.

זהו סיפור של אהבת נעורים יפה ותמימה, הנתפשת בעיני אחד המשתתפים בה כאסורה. בהתחלה נושא הילד הצעיר יותר, שהוא המספר וגם הסופר, את עיניו אל הילד השני מרחוק. המחבר גדל במשפחה מאפשרת ותומכת, מה שגורם לו להיות המבוגר שהוא היום. מושא אהבתו, תומא, הוא ילד גבוה, כריזמטי לאין שיעור, יפה ומרשים למראה, הגדל בכפר ומנסה בכל כוחו להסתיר את המיניות שלו. האהבה שלהם מתנהלת לפי הקוד שמכתיב תומא, וכל מפגש ביניהם קורה בחשאי. זוהי אהבת נעורים שמגיעה לקיצה הידוע מראש. המספר, שגדל בבית מקַדֵּם, ימשיך ויתפתח, ותומא, מושא אהבתו, ייעלם לו. אבל האהבה נשארת. שנים לאחר סיום התיכון נפגשים השניים שוב, באמצעות בנו של תומא. ושוב נפרדים. ולבסוף...

"והוא מוסיף את המשפט הזה שלא אשכח לעולם: כי יום אחד אתה תעזוב ואנחנו נישאר...

הוא יודע משהו שאיני יודע: שיום אחד אעזוב. שחיי יתנהלו במקום אחר. רחוק, רחוק מאוד מבארבזייה, מהתוגה שלה, משמי הפלדה, מהאופק הסתום. שאני אברח משם, כמו שנמלטים מהכלא, שאני אצליח." עמ' 36.

הוא מחייך אליי. עבורי, החיוך הזה הוא מתנה. תומא חייך אלי לעיתים נדירות. זה לא היה הסגנון שלו." עמ' 82.

"בעוד צליליו הענוגים של השיר מתנגנים, אני מבחין בתומא. כן, ככה פתאום, הוא פה, באמצע החדר, לא ראיתי אותו מגיע, עכשיו הוא מציף את כל המרחב או שואב אותו אליו, לממד שלו בלבד; כאילו כיבה את האור על כל האחרים, או לפחות דחק אותם לאפלה...אני מאמין שיש אנשים שמסוגלים להסתיר את שאר האנושות אך ורק מעצם נוכחותם, וזה עוצר נשימה." עמ' 86

כן. יש אנשים כאלה. 

אני רוצה להגיד כאן שישנן החמצות שנשארות איתך לתמיד. תחשבו על אלה שלכם. זה לא עוזב ומפתיע מידי פעם מחדש. לפעמים, נניח תוך כדי שטיפת כלים, אני מארגנת את הדברים מחדש. אני חוזרת לנקודה שלפני החֲרָטָה ומתקנת. אבל כשכל הכלים נקיים אני חוזרת לַכאן ועכשיו, ומצטערת שוב.