הציפור הצהובה שרה - ג'ניפר רוזנר

The Yellow Bird Sings - Jennifer Rosner

תרגום: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר - מודן, 2022, 318 עמודים מודפסים

נקרא באפליקציית אינדיבוק

בשכונת ילדותי כמעט כל הילדות למדו לנגן בפסנתר ואני לא הייתי יוצאת מהכלל. מכיתה ב' הלכתי לקונסרבטוריון, מלווה ביואל שהיה צעיר ממני בשנה, ולמדנו לנגן. מכל החלונות בשכונה נשמעו ילדים מתאמנים בנגינה, בד"כ בכינור ובפסנתר, ילדים אחדים נגנו גם באקורדיון. כך היכרנו את שפת המוסיקה. לעיתים נדירות נשמעה מוסיקה שהיתה ערבה לאוזן ברחובות השכונה, ואת האהבה למוסיקה רכשנו לאט לאט.  

בספר הזה המוסיקה היא האויר והמזון, מקור המחייה וההישרדות, המקום בו החלום והאושר שולטים. 

רוזה היא אימה של מרים בת החמש והיא נגנית צ'לו. אביה של מרים הוא כנר. סבהּ בונה כינורות. יהודים. כשמגיעים חיילים נאצים לביתם ולוקחים את אביה, סבה וסבתה של מרים, אימה מסתתרת איתה בארון הבגדים. הן בורחות ומגיעות לחווה פולנית של זוג שהכירו, שם הן מסתתרות באסם, בשקט מוחלט. הילדה בת החמש, צריכה לפנות לקיר ולא לזוז גם כשהחוואי בא לקחת מהאם את מחיר הסתרתן. מרים רואה ציפור צהובה שמצייצת מנגינה ב-18 תוים והיא נאחזת בה ומתחזקת משירתה. היא לומדת בסתר לקרוא ולכתוב, אותיות, מספרים וגם תוים, והיא מזמזמת כשמתאפשר לה גם מוסיקה קלאסית. הן שורדות רעב ומחלות עד שמגיע שלב בו זוג החוואים אינם יכולים עוד להסתירן ורוזה צריכה לקבל החלטה משנה חיים. מרים נלקחת למנזר והיא עצמה יוצאת לדרך בלתי ידועה ומנסה לשרוד. במנזר צובעים את שערה של מרים והיא מקבלת שם חדש: זושיה. שם היא גם לומדת לנגן ומתגלה כעילוי. כאב הפרידה המלווה בדאגה מכלה הוא קשה מנשוא. כל הזמן מכרסמת בליבן הדילמה בין לשרוד היכן שהן נמצאות לבין הרצון העז להתחבר זו אל זו מחדש. הילדה מנסה לשמר את זכרון משפחתה ואת חייה בעבר, והציפור הצהובה שרה ברקע, ומשמשת כחוט משי רך המקשר ביניהן.

"הוריה ניסו לנגן מעל הפחד, לנגן דרכו, ובכל זאת הוא נאחז בצלילים שהפיקו."

"הציפור הבודדה וחסרת המנוח מחפשת מקום לנוח בו על ענפיו הקפואים של עץ. צליליה המצייצים מהדהדים בשמי הלילה כמו קריאה ותגובה: את שם? כן, אני כאן. איפה? ממש כאן. הירגעי. הירגעי."

בסוף הספר במקום של התודות וההסברים הסתבר לי שהסופרת היא אם לשתי ילדות חרשות (וגם כתבה ספר על כך). חשבתי כמה קשה לכתוב ספר כזה לסופרת שיום יום חווה את הידיעה הנוכחת מאד, שאת הקסם הזה של הצלילים, רוממות הרוח שתיארה כמשהו מוחשי וחי אצל הגיבורה שלה - בנותיה אינן יכולות לחוש. 

הספר שבר את ליבי. לא פעם הזלתי דמעה. אהבתי את סגנון הכתיבה: משפטים קצרים, פרקים קצרים. המעבר מדמות לדמות מאד ברור ולא קוטע את רצף הסיפור, והוא מרתק. דילמות מוסריות לא פשוטות שהדמויות היו צריכות להתמודד עימן, ומנעד רחב של חסד ורשע, חמלה ועוול, יוצרים בו אמינות גבוהה. ממליצה מאד.