ולדימיר - ג'וליה מיי ג'ונאס

 

Vladimir - Julia May Jonas

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת פן, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 296 עמודים כולל תודות

בטח תגידו שזה לא חוכמה לכתוב על הספר הזה שכל העיתונים דיברו בשבחו, אבל הנה השנקל שלי בעניין, כי אני חוששת שהכריכה לא בהכרח תזמין אתכם, ולי דווקא כן חשוב להגיד עליו: אל תסתכלו בקנקן, ואל תפספסו את מה שיש בתוכו.

"אבל בשלב זה, כשסידני כבר לא גרה בבית ואף השתלבה יפה בשוק התעסוקה, במשרה רבת-משמעות - עד כדי צדקנות לעיתים - כעורכת דין בעמותה ללא מטרות רווח, וחיה עם בת זוג, ונהייתה אדם נבדל ממנו שהתבונן בי ושפט אותי, ובשלב הזה, כשג'ון הוקע פומבית כסוטה תאוותן, ראיתי את שאפתנותי מנקודת מבט שונה." עמ' 39

הרי לכם דיוק. במשפט אחד הכירה לנו הסופרת בספר הביכורים הזה שלה, את מערכת היחסים בין כל אחד מהמשתתפים במשפחה הקטנה הזאת. וכבר רואים בהתחלה הזאת שנינות, הומור עדין, ומבט מיוחד ומסקרן על עניין המי-טו. ג'ונאס מציעה עמדה שבה הבנות צריכות להתמודד מעמדת כוח מול מי שמפלרטט איתן. 

הגיבורה הראשית כאן (שמה לא ידוע לנו) היא אשה בת 58, מאד מודעת לעצמה, גם למראיה המִדַּלדֵּל. היא מרצה מוערכת לספרות בקולג' נחשב שגם כתבה ספר מוצלח שהתפרסם במילייה הספרותי גם מחוץ לקמפוס שהיא עובדת בו. היא נשואה בנישואים פתוחים ומאפשרים, לראש המחלקה לספרות, ג'ון, המואשם בהטרדה מינית ונאלץ לפרוש עד ההחלטה שתבוא לאחר שימוע. יש להם בת משותפת, סידני. הגיבורה יודעת על הסטוצים המזדמנים של בעלה, זה מתאים לה לפעמים. היא אינה מגנה אותו וסופגת על כך קיטונות של ביקורת. 

""זאת אומרת, את אישה מבריקה ומגניבה כזאת. זאת אומרת, לדעתנו, את ממש מגניבה." ראיתי שהן מוקירות מאד את דעתן על רמת המגניבוּת שלי, את יכולתן להעריך מגניבוּת באישה מבוגרת מהן." עמ' 45

לקמפוס מגיע ולדימיר, מרצה צעיר וסופר מתחיל, חתיך ומושך והיא מפלרטטת איתו ללא היסוס, למרות שהיא יודעת שהוא נשוי לאישה יפהפייה ומאותגרת נפשית, שגם היא מלמדת בַּקולג' שלהם. היא מזמינה אותו אל בקתה ביער כדי לשוחח על הספר המצויין שכתב, אבל דואגת לסמם אותו כשהוא מגיע וקושרת אותו. מכאן מתחילה עלילה מפותלת משעשעת מחד ומותחת מאידך. עיקולים והפתעות בְּדרך הסיפור מושכים את הקורא.ת ואינם מניחים לו.ה. המון המון חומר למחשבה.

"חלק מהסטודנטים שלי, כשקראו רומנים מהתקופה הויקטוריאנית או האדוארדית, כעסו מאד על כל הגיבורים והגיבורות שחייהם נהרסים מפני שהם חוששים ממבוכה, אבל בעיני, זהו הרגש העז ביותר, החודר והמטריד ביותר....אדם עלול למות לשווא או להחמיץ את אהבתו רק בגלל הניסיון להימנע מבושה." עמ' 128

הספר הזה הוא כל מה שלא חשבתם על רומן, כל מה שלא ציפיתם לו כשדנים ביחסים בין אדם לחברו. הוא פיקנטי ושנון, יש בו אישה עצמאית מאד, אקטיבית ויוזמת, ובעלילה אין רגע דל. זהו ספר ביכורים, אך הוא בשל וכתוב הכי מדוייק שאפשר. הוא מציג בלי להתיפייף תמונה מוגדלת של יחסים בינאישיים בכל מיני מפגשים אנושיים, תפקודים אנושיים, רמות שונות של היכרות. אין גלישה לסנטימנטליות בכלל. אדרבא, מוצגת לנו פה מראָה מכוננת. אני ממש אהבתי את זה. קצת חבל שבסוף יש איזו שהוא קלקול. לא ברור למה בחרה הסופרת להביא את המפגש שבחרה להביא כאן. אבל עדיין, מאד ממליצה. לא קראתם כזה. 

   

ארבע הרוחות - כריסטין האנה

 

The Four Winds - Kristin Hannah

מאנגלית: אינגה מיכאלי

הוצאת מודן, 2022, 458 עמודים, באתר עברית

נקרא בקובץ דיגיטלי

מיררתי. ים של דמעות. איפסנתי את הציניות הרחק ממני. יש פה סיפור של אנשים שורדים. רעב, בצורת, נושכים שפתיים ומושכים בעול. סופות חול איומות שחונקות הכל. תחשבו צהוב, מדבר, רוחות, אבק, קמילה, יובש קיצוני. ואז יש את הגדולים העשירים שמנצלים את חוסר היכולת של התושבים החדשים לבחור, את הפוליטיקאים המסואבים, ואת התסכול האינסופי. פחד ואומץ, העזה ובריחה. יש כאן מהכל, וזה מסופר כך שלא ניתן להניח לסיפור הזה, המסופר בגוף ראשון, אפילו לרגע.

1921. אלזה (אלסינור) נולדה למשפחה עשירה ומתנשאת, והיתה ילדה לא אהובה בגלל כיעורה. הכבשה השחורה. הציפייה ממנה היתה להישאר בבית בגלל רגישות גופנית שייחסו לה, ולא להיראות בחברה. היא סיגלה לעצמה דימוי גוף נמוך וחוסר ביטחון עצמי קיצוני, אבל יום אחד יצאה מהבית בלילה, לבושה בשמלה יפה ופגשה את רפאל (רייף), הצעיר האיטלקי שלימד אותה לאהוב. אלא שאגב כך גרם לה להטיל חרפה על משפחתה, שגירשה אותה מהבית ללא היסוס. "עובדה מצערת היא שגם בגיל שלושים ושמונה, כאישה בוגרת ואם לשני ילדים, היא עדיין שנאה להיכנס למקומות שכאלה. אף שלא ראתה את הוריה כבר שנים, מסתבר שמורת רוחם של הורים באשר הם היא קול חזק ונוכח שמעצב ומגדיר את הדימוי העצמי של האדם." עמ' 62

היא מגיעה לחווה של משפחת מרטינלי בטקסס, נישאת לרייף שלא בטובתו ויולדת לו שני ילדים, את לורדה ואת אנטוני (אנט). היא מתחברת להורים המבוגרים שלו, רוז וטוני, שויתרו על חלומם לגביו, ועובדת קשה כדי לכפר על הדרך בה הגיעה אליהם. 

1934, לאחר שנים של שגשוג, באה הבצורת, הסופות הנוראות והקושי לנשום. רייף החולם נעלם. היא נשארת לעבוד בחווה ומנסה לשרוד עם ילדיה. אך בלית ברירה נאלצת לעזוב עם ילדיה ונוסעת לקליפורניה, ארץ החלומות, לחפש עבודה. אנשים רבים מגיעים לשם גם הם, ונלחמים על כל מקום עבודה, גם בשכר מבזה של פרוטות. "ארבע רוחות השמיים העיפו אותנו לכאן, אנשים מכל קצווי המדינה..." עמ' 430. 

היא סופגת השפלה אחר השפלה, דחייה של התושבים המקומיים שמתייחסים אליה ואל ילדיה כפולשים לא רצויים. הם סובלים מחום קיצוני, מרעב ומתנאי מחייה בלתי אפשריים, ממש לא אנושיים. עשירי המקום, בעלי החוות שעושים יד אחת עם השלטונות לא מהססים להפחית משכרם, להגדיל את עוניים, ולשעבד אותם אליהם ללא יכולת לעזוב.

המבנה של הסיפור מוכר. יש כאן קושי ואז התגברות מסויימת ומעט נחמה, ואז שוב קושי, שמתגבר והולך, ואז סוג של פיתרון. ושוב קושי, ואז - מאבק - לגדול או לחדול. ובכל זאת הקריאה מואצת בכל פעם. מושכת, מהפנטת. האם תהיה פה הצלחה? אור בקצה המנהרה? אולי כישלון מהדהד? אמריקה הגדולה, החופשית, הדמוקרטית מאכזבת את תושביה החלשים באכזריות אין קץ. האם יימצא פיתרון?

"היא עצמה את עיניה לרגע, נזכרה פתאום בפעם הקודמת שהרגישה מפוחדת ובודדה כל כך, אי-שם בעבר, כשחלתה בילדותה. זו הייתה הפעם הראשונה שסבה רכן מעליה ולחש באוזנה, תהיי אמיצה, ולאחר מכן הוסיף, או לפחות תעמידי פנים. זה אותו הדבר." עמ' 198

בהערת המחברת כותבת האנה: "בכתיבת הסיפור הזה ניסיתי להיצמד עד כמה שיותר לעובדות היסטוריות. השביתה שמתוארת בספר אמנם בדיונית, אך מבוססת על שביתות רבות שפרצו בקליפורניה בשנות השלושים. גם העיירה וֶלטי היא פרי דמיוני. המקום העיקרי שבו סטיתי מעט מהתיעוד ההיסטורי הוא ברצף האירועים. יש מקרים שבהם בחרתי לשנות תאריכים כדי להתאים לנרטיב הבדיוני שלי. אני מתנצלת מראש בפני ההיסטוריונים ושאר המלומדים שחוקרים את התקופה." עמ' 456

הספר הוא מסוג הספרים הבלתי עזיבים, כמו שהאנה יודעת לכתוב. יש בו עצב גדול, אבל גם אהבה, מסירות גדולה, אימהוּת אמיצה וערכית. הדמויות נהדרות, כל אחת בדרכה. מומלץ מאד. מאד.

  

  

 

  

שלוש אחיות - הת'ר מוריס

 

Three Sisters - Heather Moris

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן, 2022, 358 עמודים כולל תודות ומסמכי תיעוד

זהו סוג של ספר תיעודי, אם כי יש בו מעין ביוגרפיות של שלוש אחיות למשפחת מלר: ציבי הבכורה, מגדה האמצעית וליווי הצעירה, המכונה גם פיצפונת. סבתן מצד אימן היתה מיילדת ועזרה להביא אותן לעולם. בהיותן ילדות צעירות מבקש מהן אביהן החולה, בשעות האחרונות לחייו, להבטיח לו שתישארנה יחד בכל מחיר.  שנים לאחר מכן, מגדה מאושפזת בבית חולים על ידי רופא נוצרי שהיה חבר של המשפחה וביקש להגן עליה. ליווי נשלחת לאושוויץ וציבי, שנמצאת בקבוצת נוער המתכוונת לעלות לישראל, עוזבת את הקבוצה ומצטרפת אל ליווי מתוך רצון לשמור ולגונן עליה, ומתוך מחוייבות להבטחה לאביהן. 

שנתיים נלחמות שתי האחיות בקשיים ובזוועות באושוויץ בבירקנאו, ברעב, בקור, באכזריות הבלתי נתפסת מצד הממונים עליהן ולעיתים גם מצד חברותיהן לסיוט הזה. מגדה נשארת עם אימהּ וסבהּ, אך גם אותם אוספים בהמשך למחנות. הסב והאם נשלחים למשרפות, ומגדה מוצאת את אחיותיה ומצטרפת אליהן. בסוף הן גם מגיעות אל צעדת המוות, ושורדות גם אותה. הן שומרות לכל אורך הדרך על הקשר החזק והמחזק ביניהן, וגם על פמוטים ומעט תמונות שהצליחו להציל ממה שנותר מהבית בסלובקיה, אליו פלשו אנשים חדשים. 

לאחר התמודדות עם גילויי אנטישמיות בעיר הולדתן, כל אחת מהן מתאהבת בבן זוג והן מקימות - כל אחת - משפחה משלה. לבסוף הן משתקעות כאן, ציבי בכפר אחים ומגדה וליווי ברחובות, שם הן מתקבלות ועובדות אצל הנשיא הראשון חיים ויצמן ואשתו. לכל אורך הדרך מתנוססת מעל האחיות, וגם כל מי שמתחבר אליהן, אשמה גדולה, כל אחד מהזוית שלו. הרגש הזה מלווה את חיי האחיות גם כשהן יוצאות מהתופת ועד לזקנתן המאוחרת. גם בן הזוג של ליווי, זיגי שמו, חש אשמה על כך שלא סבל כמוה. זהו חלק מהקושי בהישרדות של ניצולי השואה שפחות מדובר עליו.

בסוף הספר יש מסמכים ותמונות של שלוש האחיות וחלק מבני משפחתן, בשלבים שונים בחייהן. שני ספרים קודמים כתבה המחברת: המקעקע מאושוויץ והמסע של צילקה. לאלי, המקעקע מאושוויץ וגיטה אשתו מוזכרים גם כאן. מעניין מאד לקרוא בסוף גם את הסיפור של החיבור של פאם, כלתה של ליווי (אשת בנה עודד) אל המחברת, מה שהביא את הסיפור הזה לידי פרסום. כמו שתוכלו לראות הוצאות רבות בחרו להוציא את הספר לאור. הוא קריא מאד ומבוסס על עובדות, אך גם נעזר, לטובת הרומן, בתוספות ספרותיות של המחברת. הכתיבה לא גבוהה ואולי זה התרגום, אבל הספר בהחלט מעניין. 

באתר שוקן תוכלו לראות סרט שמתאר מפגש משפחתי מרגש, ואת סיפור כתיבת הספר.

  

   

 

 

  

בוקר וערב - יון פוסה

 

Jon Fosse - Morgon og Kveld

מנורווגית: דנה כספי

הקיבוץ המאוחד ספריית פועלים - סיפורת, 2021, 108 עמודים

"...לא ייאמן ממש, חושב אוֹלַי, (Olai) עכשיו ייצא תינוק, יוהנֶס הקטן אל אוויר העולם, כי בחשכת הבטן של מרתה ובחומה הוא גדל והיה לתינוק בריא וחזק, משום כלום הוא הפך לבן אדם, ברנש קטן, שם בתוך הבטן של מרתה צמחו לו אצבעות ידיים ורגליים ופרצוף, צמחו לו עיניים ומוח ואולי אפילו קצת שיער, ועכשיו כשאימו צועקת ומתייסרת הוא יבוא לעולם הקר הזה שבו יהיה לבדו, מופרד ממרתה... הוא יהיה בו לבדו תמיד לבדו ולבסוף, בבוא היום, בבוא יומו, הוא יתפורר ויהיה ללא כלום ויחזור למקום שממנו בא, מכלום לכלום,..." עמ' 11-12

ספר קטן, קסום. סיפור של חייו ומותו של יוהנס. את מה שקורה בין הלידה למוות אנחנו למדים דרך החלק השני של הספר, זה כמו נכתב בין השורות. הסיפור כתוב כרקמה עדינה ופיוטית, אפילו דתית במידה מסויימת, שמשאירה את הקורא.ת מהורהר.ת. מענג בעיני. 

יון פוסה הוא סופר חשוב ביותר בנורווגיה, אפילו הסופר שם, והוא גר בסמוך לארמון המלוכה. הכתיבה שלו מיוחדת, משפטים קצרים, חוזרים לעיתים, כמו שירה. זהו הספר הראשון פרי עטו שתורגם לעברית, ותודה לדנה כספי על כך. אפשר לשמוע ריאיון איתה על תרגום הספר בהסכת הזה, מתוך מה שכרוך, יובל אביבי ומיה סלע עם דנה כספי המתרגמת, החל מדקה 12:34

הבוקר והערב בשם הספר משולים, כמובן, אל ראשית החיים ולסופם. החלק הראשון של הספר מוקדש ללידתו של יוהנס. שנים רבות מדי לאחר לידתה של מגדה, בִּיתם של אוֹלַי ומרתה, קיוו השניים לילד נוסף שבושש לבוא. עתה מתרחשת הלידה המיוחלת והאב הנרגש מרגיש ויודע שמדובר בבן שיהיה דייג כמוהו וייקרא יוהנס. מכאן, במעבר חד, עוברים אל החלק האחרון של הספר. לכאורה, אין אמצע פה. אנחנו פוגשים את יוהנס כשהוא אלמן זקן, דייג לשעבר שחי מקצבת זקנה נוחה. הוא אב לשבעה, כשרק הבת הצעירה, סיגנֶה, נמצאת בקשר איתו ודואגת לו בערוב ימיו. יש לו חבר נפש, פטר, דייג כמוהו, שמעביר אותו חווייה אחת אחרונה, ומלווה אותו בה. קצת קשה לי לכתוב לכם על העלילה מחשש לספוילר אבל תאמינו לי, זהו ספר קטן גדול. מעדן ספרותי נהדר. יש בו קטעים ארציים מאד, וגם אחרים רוחניים, גבוהים, נהדרים ממש. 

אהבתי מאד.