1921. אלזה (אלסינור) נולדה למשפחה עשירה ומתנשאת, והיתה ילדה לא אהובה בגלל כיעורה. הכבשה השחורה. הציפייה ממנה היתה להישאר בבית בגלל רגישות גופנית שייחסו לה, ולא להיראות בחברה. היא סיגלה לעצמה דימוי גוף נמוך וחוסר ביטחון עצמי קיצוני, אבל יום אחד יצאה מהבית בלילה, לבושה בשמלה יפה ופגשה את רפאל (רייף), הצעיר האיטלקי שלימד אותה לאהוב. אלא שאגב כך גרם לה להטיל חרפה על משפחתה, שגירשה אותה מהבית ללא היסוס. "עובדה מצערת היא שגם בגיל שלושים ושמונה, כאישה בוגרת ואם לשני ילדים, היא עדיין שנאה להיכנס למקומות שכאלה. אף שלא ראתה את הוריה כבר שנים, מסתבר שמורת רוחם של הורים באשר הם היא קול חזק ונוכח שמעצב ומגדיר את הדימוי העצמי של האדם." עמ' 62
היא מגיעה לחווה של משפחת מרטינלי בטקסס, נישאת לרייף שלא בטובתו ויולדת לו שני ילדים, את לורדה ואת אנטוני (אנט). היא מתחברת להורים המבוגרים שלו, רוז וטוני, שויתרו על חלומם לגביו, ועובדת קשה כדי לכפר על הדרך בה הגיעה אליהם.
1934, לאחר שנים של שגשוג, באה הבצורת, הסופות הנוראות והקושי לנשום. רייף החולם נעלם. היא נשארת לעבוד בחווה ומנסה לשרוד עם ילדיה. אך בלית ברירה נאלצת לעזוב עם ילדיה ונוסעת לקליפורניה, ארץ החלומות, לחפש עבודה. אנשים רבים מגיעים לשם גם הם, ונלחמים על כל מקום עבודה, גם בשכר מבזה של פרוטות. "ארבע רוחות השמיים העיפו אותנו לכאן, אנשים מכל קצווי המדינה..." עמ' 430.
היא סופגת השפלה אחר השפלה, דחייה של התושבים המקומיים שמתייחסים אליה ואל ילדיה כפולשים לא רצויים. הם סובלים מחום קיצוני, מרעב ומתנאי מחייה בלתי אפשריים, ממש לא אנושיים. עשירי המקום, בעלי החוות שעושים יד אחת עם השלטונות לא מהססים להפחית משכרם, להגדיל את עוניים, ולשעבד אותם אליהם ללא יכולת לעזוב.
המבנה של הסיפור מוכר. יש כאן קושי ואז התגברות מסויימת ומעט נחמה, ואז שוב קושי, שמתגבר והולך, ואז סוג של פיתרון. ושוב קושי, ואז - מאבק - לגדול או לחדול. ובכל זאת הקריאה מואצת בכל פעם. מושכת, מהפנטת. האם תהיה פה הצלחה? אור בקצה המנהרה? אולי כישלון מהדהד? אמריקה הגדולה, החופשית, הדמוקרטית מאכזבת את תושביה החלשים באכזריות אין קץ. האם יימצא פיתרון?
"היא עצמה את עיניה לרגע, נזכרה פתאום בפעם הקודמת שהרגישה מפוחדת ובודדה כל כך, אי-שם בעבר, כשחלתה בילדותה. זו הייתה הפעם הראשונה שסבה רכן מעליה ולחש באוזנה, תהיי אמיצה, ולאחר מכן הוסיף, או לפחות תעמידי פנים. זה אותו הדבר." עמ' 198
בהערת המחברת כותבת האנה: "בכתיבת הסיפור הזה ניסיתי להיצמד עד כמה שיותר לעובדות היסטוריות. השביתה שמתוארת בספר אמנם בדיונית, אך מבוססת על שביתות רבות שפרצו בקליפורניה בשנות השלושים. גם העיירה וֶלטי היא פרי דמיוני. המקום העיקרי שבו סטיתי מעט מהתיעוד ההיסטורי הוא ברצף האירועים. יש מקרים שבהם בחרתי לשנות תאריכים כדי להתאים לנרטיב הבדיוני שלי. אני מתנצלת מראש בפני ההיסטוריונים ושאר המלומדים שחוקרים את התקופה." עמ' 456
הספר הוא מסוג הספרים הבלתי עזיבים, כמו שהאנה יודעת לכתוב. יש בו עצב גדול, אבל גם אהבה, מסירות גדולה, אימהוּת אמיצה וערכית. הדמויות נהדרות, כל אחת בדרכה. מומלץ מאד. מאד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה