All the Son She Had - Orna Verhovsky
הוצאת כנרת זמורה דביר 2021, 319 עמודים כולל תודות
בעמוד השני כאן כתוב שעלילת הספר, הדמויות הנזכרות בו ושמותיהן הם כולם פרי דמיונה של המחברת. זה היה מאד מוזר לי. כי התחושה, לאורך כל הספר, היא כאילו מדובר באנשים שחיים בינינו והסופרת ממש מכירה אותם. אתם ואני היינו איתם בכל מיני סיטואציות, דומות יותר או פחות. גם אני הייתי. אני ממש זוכרת אותן.
"חיים יצא מן המזכירות מנוצח והלך הביתה. בדרך עלו על דעתו אין-סוף תשובות חריפות ומצמיתות שהיה יכול לענות לשלייפר, וכמה פעמים הוא כבר חשב לחזור אך ברגע האחרון החליט שלא,... עמ' 50.
אני משערת שאת ההתנסות של לשבת שבעה על אדם שמת באביב חייו גם אתם מכירים. אולי מקרוב. יש בימים האלה הרבה עצב אבל גם רגעי הומור וצחוק, היזכרות ברגעים טובים עם המת. עומר היה ילד שמח, מנהיג טבעי. סוג של החלילן מהמלין אפילו. אבל כאן יש אדם שחלה במחלת נפש והתאבד. ברגישות ובעדינות, מביאה אלינו המחברת את התמודדותם של האנשים שאהבו את האיש הזה. זה כולל רגשות אשם על מה שאולי יכלו לעשות כדי למנוע את הצעד הזה שלו. זה כולל מבט מעמיק אל כאב האובדן, ואת התסכול ממה שיכול היה להיות ולא יהיה עוד.
לקראת משמרות שקיימתי בער"ן, בהן הקשבתי אל הפונים במצוקתם, תמיד חששתי מהמפגש עם התהום העמוקה בליבם של אנשים שאנשים קרובים להם התאבדו. כאן בספר זה מואר מאד. האם יכלו ההורים חיים ורותה, או החברים, לעשות משהו שימנע את הצעד הזה של עומר? איך זה שחי לידך ילד/איש שאתה כל כך אוהב, ושיש בו כל כך הרבה כאב ועצב. והתסכול מזה שלא הצלחת להוסיף אור לחייו שיקל על העצב הזה.
האם בכלל ניתן לעשות משהו אם מישהו בוחר לסיים את חייו?
"אני לא בסדר עכשיו, אבא. זאת כנראה מחלה לתמיד, וגם אם לא - כולם חושבים שזאת מחלה לתמיד. וכולם מפחדים מזה." עמ' 104
הכתובת אולי היתה על הקיר, אבל ההתמודדות של הוריו של עומר ושל אחיותיו התאומות עם מותו מצטרפת להתמודדות החברתית שלהם עם נסיבות מותו ועם היחס של חברי הקיבוץ אליהם בעקבות מחלתו. השבעה, הנוהג המאד הומני הזה שיש לנו כיהודים, מפגיש את המשפחה של עומר וחבריו הקרובים, כל אחד עם הגישה שלו למה שעבר עליהם בתקופות שונות בחייו של עומר, עם כל העומרים שהיו.
"את כל העומרים שהיו לה הכיר מתיאו, ואת כולם הוא אהב." עמ' 73
מכיוון שהכתיבה בספר כל כך טובה ונוגעת, והספר כל כך רגיש ומכיל, הקריאה מאד זורמת. למרות העצב הגדול שמונח פה כבד כבד ופוצע את הקורא, לא ניתן להפסיק לקרוא.
"הנגינה היתה מדויקת ומלאת חום ורגש, כאילו מישהו ניגן את השיר במיוחד בשבילם, והיא כל כך שמחה שיש שכן שגר קרוב כל כך לבית החולים, ושהוא אדם כל כך מוכשר, ושזה בדיוק השיר שבחר לנגן בביתו בכל ערב, אל מול חלון חדרו של עומר. בכל ערב בשעה תשע ועשרים היו הצלילים מגיחים ונכנסים מבעד לחלון הפתוח, מלטפים את רותה מבפנים, ועומר היה נרגע.,... עמ' 207-8
מומלץ מאד מאד.
