יום רביעי, 2 באוגוסט 2023

קחי את ידי - דולן פרקינס-ולדז


Take My Hand - Dolen Perkins Valdez
מאנגלית: נעה בן פורת
הוצאת אריה ניר מודן, 2023, 415 עמודים כולל הערת המחברת ותודות.

 "כשאני אומרת לָך שהכאב ממה שקרה לילדות ההן היה הכאב הגדול ביותר בחיי, אני אומרת את האמת ורק את האמת. כדי להבין את האמירה הזאת, אַת צריכה להבין מנין באתי. גדלתי אצל אבא שהיתה לו קליניקה מצליחה,  ובזכותה יכולנו להרשות לעצמנו כמה דברים. הבית שלנו היה בבעלותנו, ויצאנו לחופשות. השיער שלי טופל במספרה אמיתית ולא במטבח של מישהי. משפחתנו הקטנה הצליחה לחיות בכבוד בזמנים חסרי כבוד. אבא צחצח את נעליו כל בוקר, אמא ענדה עגילים. אולי הדברים הקטנים האלה נראים לך פשוטים אבל חומד, תרשי לי לומר לך משהו. הם הדפו את הסערה." עמ' 169
"הייתי המומה מעומק התהום הפעורה בין הפוליטיקאים מוושינגטון למשפחת ויליאמס האהובה שלי. אנחנו נשמנו אוויר שונה, הלכנו בדרכים אחרות." עמ' 306

סיוויל טאונסנד מגיעה למונטגומרי אלבמה בשנת 1973. היא עובדת סוציאלית חדשה ונמרצת והיא רוצה לשנות את החייים בקהילה האפרו-אמריקאית. היא מתחילה לעבוד במרפאה לתכנון המשפחה ולזוועתה נוכחת לדעת שהחירות על גופן של נשים שאינן מתאימות לנורמות המקובלות - אינה נשמרת ואף נפגעת במכוון. הרשויות מרשות לעצמן לעקר נשים אלה, אפילו ילדות צעירות. שתי ילדות כאלה הן אריקה ואינדיה, שסיוויל היא האחות הסיעודית שלהן. תחילה היא ממלאה את ההוראות של מנהלת המרפאה, והיא מזריקה להן חומר שלא נבדקה אמינותו כדי למנוע היריון. הילדות התמימות האלה אינן מודעות למה שעושים בגופן והן נשמעות ללבנים מתוך חשש ובורות. אביהן וסבתן חותמים על טפסי הסכמה למרות שאינם יודעים לקרוא.

כבר סיפרתי לכם פה, על תורת האאוגניקה שהייתה נהוגה ומקובלת באמריקה של שנות השישים והשבעים במאה הקודמת. העובדה שלאנשי בריאות ולבנים אחרים במשרות פדרליות היה מותר להחליט על גופם ונפשם של אחרים, לגרום להם לעקרות בלי להסביר להם כראוי מה עושים להם, להחתים אנאלפביתים על טפסי הסכמה, לבצע בהם ניסויים שונים, כאילו למען המחקר הרפואי, לפעמים אפילו בלי משככי כאבים - אלה מעשים שהם בלתי נתפסים היום, ואני מקווה מאד מאד שכך זה יישאר. 

כמו בסיפרה של צ'מברליין העובדת הסוציאלית מסורה לגמרי למטופלות שלה, ובספר הזה - גם לאביהן ולסבתן של הילדות. היא לוקחת על עצמה להרים אותם מאשפתות גם תוך שימוש בכספה הפרטי ובמשאבי משפחתה שלה. לפעמים בהחלט חרגה מההתנהלות המקצועית שציפתה לה מעצמה. סיוויל טאונסנד נאבקת על זכותן של הנשים לקבוע על מה שייעשה או לא ייעשה בגופן. המאבק בגזענות נגד שחורים עולה כאן על הבריקדות, תיאור המאבק הזה, המשפטי בעיקר, מובא כאן בצורה מרתקת.

הספר מבוסס על מקרה פרטי אמיתי, של משפט רלף נגד ויינברגר. האחיות מיני לי ומרי אליס רלף, בנות שתים עשרה וארבע עשרה עוקרו ביוני 1973 ללא הסכמתן, במונטגומרי אלבמה, באמצעות סוכנת שפעלה במימון פדרלי. העובדת הסוציאלית שלהן, ג'סי בליי, דיווחה על כך והתקיים משפט בבית משפט פדרלי בוושינגטון. 

אני לא רוצה להכביר מילים על העלילה מעבר למה שכבר כתבתי לכם. הספר מצויין בעיני. זהו סיפורה של סיוויל האחות שהפכה לרופאה, והוא מסופר לביתה, אן. הוא מאיר מרחב גדול של עובדות היסטוריות, מעשים ותגובות להם, מארג של רגשות חמלה, אהבה וגם כעס טמיר ומוצדק, ובעיקר רגשות אשם וניסיון נואש לכפר על חטאם של רבים ורבות כנגד רבות, רבות מדי. כן, יש תחושות תסכול שמלוות את חווית הקריאה פה, כן גם, היינו מאד רוצים להאמין שדבר כזה לא יכול לקרות יותר. אבל, האמנם? 

"היא לבשה שמלה צהובה חגורה במותניים שהכריזה אביב, אף שעדיין היה קר בחוץ. כל אישה שלובשת צבע כזה היא אחת שעושה קצת טוב בעולם, החלטתי." עמ' 121

מומלץ. מאד. 


  


  


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה