הת'ר - הטוטאליות - מתיו ויינר

 

הת'ר, הטוטאליות – מתיו ויינר.

Heather, The Totality by Mathew Wiener

תרגום של שרון פרמינגר. הוצאת כתר הסדרה הקטנה 141 עמ'

קארן ומארק בריקסטון הגיעו גבוה בסולם המעמדות, אם כי, לא הכי גבוה. אפשר להגיע גבוה יותר. מארק עשה מספיק כסף בשביל להגיע לבית יפה בבניין הנכון, לא בפנטהאוס, אמנם, אך עדיין מקום שמאפשר לו להתברג נכון בחברה הגבוהה. למעשה, קארן נישאה לו, למרות שהוא מאד רחוק מלהיות נאה או מושך, בזכות כספו. הם חיים בנוחיות המתאימה להם ואין סערות או שיאים בחייהם. ואז נולדת הת'ר. היא יפה, חכמה, חביבה מאד, מתנהגת נהדר אל כל רואיה. היא פסגת השאיפות, היא נזר הבריאה ומרכז החיים מבחינתם. הם גאים בה ואף מתחרים על תשומת ליבה. ככל שהיא גדלה מתפתח ועולה היחס המוחלט והאובססיבי אל הילדה, גם כשהיא מתבגרת  ומתנכרת, לעיתים אפילו בזה להם.

בבית אחר ובגלקסיה אחרת לגמרי, לאם נרקומנית, שרק לעיתים רחוקות מאד היא נקייה מסמים ומתפקדת, נולד בובי. בובי הוא ילד ביבים, שלא מלקק דבש מאף אדם בסביבתו. הוא גונב ומרביץ, הוא אפילו הורג. הוא גם נאסר. הוא שורד.

הספר מתאר את מהלך חייהם של שני הצעירים במקביל, תוך יצירת מתח גואה. האם יהיה מפגש בין שתי הקיצונויות האלה? איך ייראה המפגש ביניהם? איך יגיבו הוריה של הת'ר? כמובן שלא אספר לכם את זה.

בעיקרון, כשאני רואה ספר שיש עליו תמונה של ורד אדום (ויש מי שיאמר - שושנה אדומה) אני נרתעת. חשוד בעיני. נראה לי כאילו הקיטש פה צועק מתוכו. אבל זהו, שלא. הוא בכלל היה מונח לו שם על השולחן שלנו, מחכה למעט תשומת לב. וסתם דיפדפתי לראות אולי כדאי לי להמליץ עליו למישהו שעשוי לאהוב אותו.  כאמור - שושנה אדומה והכל... ואז, כיוון שנלכדתי, הבנתי למי: לי. ומיד לאחר מכן - לכם, יקיריי.

הספר הזה הוא השני בסדרה הקטנה של כתר. כבר כתבתי כאן על הספר הראשון, אחת עשרה שעות שאף הוא מוצלח עד מאד.  המחבר של הת'ר, הטוטאליות הוא מפיק  ותסריטאי של פצצות רייטינג כמו מאד-מן והסופרנוס. לא מפליא שהספר נקרא כמו סרט מהיר עד לסוף המפתיע.

              

Whale Rider by Witi Ihimaera

The Whale Rider - Witi Ihamaera

Reed Books, Reed Publishing Ltd. NZ 148 עמודים ועוד תרגום ממאורית לאנגלית.

סתָו חזרה מניו זילנד לפני שנים והביאה לי איתָה משם את הספר הזה. כשקראתי אותו לראשונה התקשיתי מאד להבין את הניבים המָאוּרִים שבו, אבל, מכיוון שהיה כל כך שווה קראתי אותו עד הסוף. שם, בסוף, פגשתי את ה-Glossary, מילון מאורית-אנגלית, שבֵּאֵר והשלים את החסר. באותה תקופה יצא הסרט בשם הזה, שריגש וסחף ואף הדמיע לא מעט. הספר שבידי הוא המהדורה שיצאה בעקבות הסרט, ואין לי את המקור הראשון.

עכשיו, כשנה לאחר שחזרתי מניו זילנד בעצמי, ויופייה הבלתי נתפש עדיין מאד מהדהד בי, רציתי לשתף אתכם באהבתי לספר הזה, גם אם ספק גדול אם תוכלו לשים את ידכם עליו. שמות הגיבורים בספר, (כמו, אגב, שמו של הסופר, בוודאי שמתם לב) מאד זרים לאוזנינו. אלה שמות מאורים.

ניו זילנד מאד רחוקה מכאן. יומיים טיסה. היא מאוכלסת במפוזר על ידי חוואים בעיקר, הרבה כבשים ובקר נראים רועים בחופשיות על שטחים פתוחים ירוקים מאד. בערים, גם אלה לא גדולות בדרך כלל, יש המתפרנסים גם מאירוח. יצא לנו להתרשם מאורח החיים המקומי, שהוא מאד נדיב, חייכני ומסביר פנים, שש לעזור אפילו בדברים שלא היית מצפה להם. לא מזכיר את רמת השרותיות לה אנו זוכים בארץ או גם בארצות מסבירות פנים יותר. תוסיפו לכך את הנופים הפסטורליים, את שפע המים, את היערות והטרקים המאתגרים ותקבלו טיול "אחרי צבא" שעשינו, דן ואני, לפני שנה, על פי ההנחיות המדוייקות שקיבלנו מיעלי.
תראו, זהו הטריילר לסרט. הוא מיוחד, הוא מרגש, אולי ראיתם?
זהו סיפור אתני שבמרכזו ילדה שנולדת במשפחה מַאוּרית. אימה מתה בלידתה אותה ואת אחיה התאום, שמת בלידה הזאת אף הוא. היא נאספת לבית סבה וסבתה, (נָנִי פלַאוֶורס וקורו אפִּירָנָה), שני אנשים מיוחדים ומקסימים, שהקשר ביניהם הוא חלק מהכיף הגדול בספר. קוׂרוׂ, שהוא הצ'יף בקהילה המאורית מאוכזב מכך שאין לו נכד שימשיך את המסורת. בת לא תסכון לתפקיד המכובד הזה, מדורי דורות זה תמיד בן. הילדה לומדת בהיחבא את ריטואל הריקודים של הבנים המיועדים להמשיך את המסורת, היא כמו מרגישה שהיעוד שלה הוא השיח עם הלווייתנים. הגורל מונח לפיתחה והיא נענית לקריאה. אין לי כוונה להמשיך ולספר לכם את העלילה כאן. הסרט הוא משנת 2002 ונדמה לי שניתן לראות אותו במלואו ברשת.
הערך המוסף של הספר הוא בשיח הליוויתנים בו. הוא מסביר את הקשר בין הדמויות האציליות של הדגים הגדולים הללו לבין האנשים, ובמיוחד לפאי, הגיבורה, ולקורו סבהּ. חכמתה של הקויַה, הליוויתנית המנהיגה, זוהרת בשיח המתנהל בין הגלים:

 "She was clever, all right, the kai karanga... By asking questions she was enabling their leader to come to decision she had already reached. No wonder she was queen and they were the ladies in waiting... She let the words sink in, because she knew that it always took males longer than the females to understand." עמ' 138 

מדובר כאן על לוויתנים, כן? והסופר הוא גבר אז מותר לו. אנחנו אומרות את זה רק בלב...... 😉 

הסיפור הזה כאילו מוכר לנו. נערה שרוצה להוכיח לעולם את ערכה דווקא במקום שבו הסביבה לא מוכנה לקבל זאת. איך אומרים? Been there done that. אבל כאן יש את התוספת האנתרופולוגית המרתקת של עולמם של המאורים ושל הקשר הטבעי מחד והאידאולוגי מאידך אל הלוויתנים, והוא מיוחד להם. אין כמוהו בתרבויות אחרות. 
כמובן שאני משוחדת. תסעו אתם לניו זילנד ונראה אתכם אובייקטיביים...

               

על שפת הים, בקצה העולם - סולוויג' אגרז

Seal Woman by Solveig Eggerz

תרגום של יואב כ"ץ

הוצאת שוקן 263 עמודים

"אני רוצה להגיד לך משהו" הוא אחד המשפטים החוזרים בספר הזה. וגם אני רוצה להגיד לכם משהו. מה חשבו להם אנשי ההוצאה המכובדת מאד - שוקן - כששינו את השם המקורי של הספר הזה מהשם שהוא נולד איתו לשם הזה? את זה לא אבין. כי האגדה המספרת על כלבת הים היא כל כך אופיינית ויפה, וכל כך יותר משקפת את העלילה מאשר השם הסתמי הזה, שלא נותן ולו רמז על מה שקורה בספר היפהפה הזה.

חביבה עלי הכתיבה הנורדית. אני מעדיפה את המרומז על הלעוס. מעדיפה לגרות ולאתגר קצת את מעט התאים האפורים שנותרו לי שם. גם כאן, הסופרת, סולוויג' אגרז, לא מאכילה אותנו בכפית. מסופר על שרלוטה, אשה שורדת, ילידת גרמניה, שנישאה בתקופה הלא נכונה ליהודי ממשפחה טובה. הוא אמן, וסיפור האהבה ביניהם ספוג בציור, בתרבות, באירוטיקה פיוטית. נולדת להם בת, לנה. אבל כאן אני מקדימה את המאוחר. את כל זה אנחנו למדים מעט מאוחר יותר. גם הספר מדלג כך, אבל זה לא פוגם בשטף הקריאה בו. 

בתחילת הספר שרלוטה נמצאת באיסלנד, על חוף הים. היא מגיעה לשם בעקבות מודעה שפורסמה במולדתה לפיה "איכרים באיסלנד מחפשים נשים חזקות שיכולות לבשל ולעבוד בחווה."

כשהיא נענית לקריאה, היא נוטשת את המוכר והידוע, את בעלה וביתה. היא אינה יודעת את השפה, וגם אינה מכירה איש במקום הזה, הקר, הקשוח. היא פוגשת כאן את רַגְנָאר, אלמן שקט, מופנם, איש עבודה וטבע, ואת אימו, שהיא דמות קסומה בעיני. היא מכונה "הזקנה". היא אשה קטנה ומצומקת, המכירה היטב את הצמחים באיזור ומרפאה בעזרתם, אשה הנושאת בחובה את ההיסטוריה המקומית ואת ידע הטבע, והיא מכילה באהבה את קשייהם של בנה וכלתה. 

הסיפור נע בין אז לעכשיו, בין שם לכאן. הוא מזכיר תקופות אפלות בגרמניה שמתחילות טרום עליית הנאצים ונמשכות, תוך סיפור מאבקם של האנשים הקומוניסטים שם בנאציזם. וכן, את סיפורם של אנשי הצפון, שנאבקים יום יום לשרוד בכפור ובים.

אגדת כלבת הים היא, לדעתי הצנועה, לב ליבו של הסיפור. אני מנועה מלספר לכם אותה, כי למה לקלקל? זה סוג מיוחד של קסם. בנורבגיה אפילו יש בול שלה. כמובן שגם הטרולים לא נפקדים מכאן. כי אתם יודעים, הטרולים לא התחילו מהסרט הכל כך מתוק הזה שמציף את הרשתות עכשיו. לא ולא. במקור, כמו שכל ילד סקנדינבי יודע, הטרולים הם יצורים מגעילים ומפחידים.

"הזקנה ייבשה את שערה. "כשאין אומץ, אנחנו סתם משננים, חוזרים ועושים אותם הדברים שוב ושוב, תמיד מתאמצים שיהיה לנו קל ובטוח יותר, מציירים סביב עצמנו מעגל שהולך וקטן"." עמ' 164

"היא הזדקפה בבהלה כשנכנסה הזקנה לחדר. מבטיהן נפגשו. שתיהן לא הפנו את עיניהן למשך רגע ארוך. אהבה צמחה במבט הזה, מבט שהיה מלא ברגשותיהן המשותפים כלפי הנער.

הזקנה התיישבה למרגלות המיטה.

"דיברנו על פחד."

"אני זוכרת."

"הוא בא אלי - הפחד. ראית את זה?" "לא". ... "ועוד משהו", המשיכה הזקנה... "בקשר לחיים." דממה ארוכה, מלבד נשימתו היציבה של הנער. הזקנה כחכחה בגרונה. "כשכמעט מאבדים אותם, אבל לא לגמרי, זה כמו ללדת את החיים מחדש."" עמ' 169-170.

"הוא בכה. כשראה שאני מביטה בו הוא ניסה להכניס הכול פנימה, לתוכו. הוא הניח את אגרופיו על הפנים ולחץ על העיניים, אבל הכתפיים שלו המשיכו לרעוד ולרעוד." עמ' 220

"לאחר מכן, כשחצתה את השדה לצדו, הרגישה גבוהה וזקופה. משקולת כבדה ירדה ממנה ובשריריה קיננה הבטחה לעוצמה חדשה." עמ' 228

עכשיו, כשקראתי את הספר וגם סיפרתי לכם עליו, נראה לי שהגיעה העת לזמנו אלי ולקנות אותו. רוצה שיהיה איתי כאן.

      

בני בולטימור - ז'ואל דיקר

Le Livre des Baltimore - Joel Dicker

תרגום מצרפתית של רמה איילון

הוצאת מודן. 500 עמודים.

לא זוכרת מי המציא את הביטוי "בלתי עזיב" לספר. לא בטוח שהוא או היא קראו את הספר הזה, אבל זה ממש מתאר את חווית הקריאה כאן. זה לא ספר מתח ממש אבל קשה מאד לעשות משהו אחר כשהתחלת לקרוא בו. בסביבות הרבע האחרון כבר הרגשתי פעימות לב מהירות. מה יהיה? כי כבר בהתחלה מדובר על אסון שקרה. לא ברור מה קרה שם בעצם ואיך. כי בהתחלה מתוארת אוירה של גן עדן אנושי, חברתי, גם רגשי, אם תרצו. חברות אמיצה, קשרים משפחתיים יפים. כולם אוהבים ומעריכים את כולם. איך קרה האסון?
ז'ואל דיקר כתב כבר בעבר על הגולדמנים. בספרו הקודם, האמת על פרשת הארי קברט - שלא קראתי, אבל אֵקרא גם אקרא - הוא כבר מזכיר אותם. כאן אפשר לראות ריאיון איתו (בצרפתית, אמנם) על בני בולטימור. דיקר הוא שוויצרי מז'נבה, בן 28, עורך דין במקצועו, דובר בעיקר צרפתית, אבל גם אנגלית מצויינת. העלילה מתרחשת דווקא בארצות הברית של אמריקה.
מסופר כאן על משפחה מורחבת, משפחת גולדמן. יש סבא שהקים מפעל לציוד רפואי, מפעל שהוא גאה בו וחולם שילדיו ימשיכו לפתח אותו. יש סבתא, שהיא פחות דומיננטית בספר, יש שני בנים נתן וסול שהקימו משפחות משלהן. המספר, מרקוס, הוא בן יחיד למשפחה הפחות מצליחה, פחות עשירה ופחות משיגה, הגולדמנים ממונטקלייר, האנדרדוגים. לעומתם יש את סול ואניטה, הגולדמנים מבולטימור, המשפחה הנוצצת, הגרה במקום הנכון, חופשת במקום הנכון, הם זוג יפה ויש להם ילד חכם מאד, אם גם חלשלוש - הלל, ועוד ילד שאימצו - וודי. שלושת הילדים - מרקוס ובני דודיו - כרתו ביניהם ברית אמיצה של חברות, והחברות הזו עומדת במרכזו של הספר. בהמשך יש, כמובן, גם נערה בסיפור - אלכסנדרה, האהובה על שלושתם. הספר מוביל אותנו, מרותקים אליו ברמה שמפריעה לנו לעשות הרבה דברים חשובים יותר, משנת 2004 ועד 2012. הלל, וודי ומרקוס נמצאים זה בשביל זה תמיד.  לעיתים יש קנאה ותחרות ביניהם, ובעקבותן גם תחושת אשמה קשה. הנאמנות שלהם זה לזה נבחנת במספר מצבים קשים יותר או פחות, האחווה תמיד מנצחת. החלום המשותף היה שהלל יהיה עורך דין מהולל כמו סול, אביו, וודי יהיה שחקן פוטבול מהשורה הראשונה ומרקוס  - הוא יהיה סופר דגול. לא אספר לכם איך הדברים מתגלגלים, כמובן. למרות שלכאורה הסוף ידוע כבר בעמוד הראשון - לא תוכלו להפסיק לקרוא עד שתדעו מה הוביל למה ומה גרם לנפילה, להתפוררות הבלתי נתפסת. 
ז'ואל דיקר, כבר בגלל הספר הקודם שלו, נעשה אכן סופר ידוע. סלבריטי, אפילו. לכל אורך הדרך היה נדמה לי שהסיפור אמיתי, שדיקר הוא מרקוס. כנראה שלא, אבל זה לא פגע ולו במעט מהתחושה שהוא מדבר על דברים שקרו לו ושהוא עצמו היה חלק מהעלילה. למעשה, הצורך לכתוב ספר היה הטריגר להעלאת סיפורם של הבולטימורים על הכתב. והוא יודע לכתוב. אווו כן. הוא מזפזפ בין הזמנים, מכסה טפח ומגלה טפחיים. הקורא נמצא במתח כל הזמן. בסוף, יש לציין, גם נרשמה דמעה או שתיים במחוזותיי.
""די, אל תהיה עצוב, גולדמן יקירי. בעוד עשרים שנה אנשים לא יקראו יותר. ככה זה. הם יהיו עסוקים מדי בהיטַמטמות עצמית באמצעות הטלפונים הניידים שלהם... הילדים שלך יסתכלו על ספרים באותה סקרנות שבה אנחנו מסתכלים על כתובות החרטומים של הפרעונים. הם יגידו לך:'סבא למה שימשו הספרים?' ואתה תענה להם: 'בשביל לחלום. או בשביל לכרות עצים, אני כבר לא זוכר'""..." עמ' 139
""מטריד אותך שאתה לא עוזר לי, או מטריד אותך לראות אותי מנקה? אתה חושב שזה מתחת לכבודי?"...זה לא היה ענין של עושר אלא של אצילות. הכוח והיופי של דודי נבעו מהאצילות המופלאה שלו, שהפכה אותו נעלה על האחרים." עמ' 346
""זו לא שאלה של טעות, מרקוס. אלא של הרגשה. אף אחד לא יכול לשלוט בה או להצדיק אותה. קינאתי, ולא הייתי במיטבי..."" עמ'414
כשתקראו את זה, תבינו. תצטרכו כנראה לשנות כמה תוכניות ביומן שלכם, אבל זה שווה את זה. 

    

     

מען לא ידוע - קרסמן טיילור

Adress unknown - (Kathrine) Kressman Taylor

תרגום של אשר טרמון

הוצאת זמורה ביתן, 64 עמודים

יותר ממה שכתוב בספר הזה נכתב על הספר הזה. הוא נחשב לספר מופת בעולם והוא מהיותר נוקבים ומדוייקים שיש. קשה להאמין שהוא נכתב לפני מלחמת העולם השנייה, ב 1938. הסופרת - כן, זו סופרת, למרות השם הגברי. עורך "סטורי" מניו יורק חשב שהספר "חזק מכדי שייתפרסם על ידי אשה" וטוב יותר אם יהיה למחבר שם של גבר, ולכן, ולצורך העניין, שאלה המחברת את שמו של בעלה. זהו ספר קצר, שנכתב ונקרא כמו סטקאטו מוסיקלי, כמו סוג של פעימות לב מהירות. יש כאן חליפת מכתבים מרתקת שתיקח בערך שעה מזמנכם ואז תישארו עם מה שקראתם לעולם. (כן, אני יודעת שהמילה לעולם נשמעת פומפוזית, אבל אחרי שתקראו, נראה לי שתסכימו איתי.)

ההיכרות שלי עם הספר הזה היתה שונה ומיוחדת. אחת הקוראות שלנו ביקשה לשאול אותו והסתבר שאין לנו אותו בסניף הקטן והאינטימי שלנו. ביקשתי שיעבירו אלינו אותו לקריאה מהסניף המרכזי. דליה אמרה שהיא תעביר אותו בתנאי שאקרא אותו גם אני. עכשיו, אני אף פעם לא רוצה להרגיז את דליה, וגם ההמלצות שלה מקובלות עלי בהחלט. אז קראתי אותו תוך כדי ארוחת בוקר אחת ומאז הוא חרוט בי. 

יעלי גמאה אותו בחטף ולא מזמן אמרתי לבמבי שאני מציעה לו לקרוא את זה. להפתעתי הוא אמר שקרא, ואף יש לנו אותו בבית.כמובן שלא התפלאתי שהוא זוכר אותו בין כל ספרי המדע הבדיוני החביבים עליו. אין לי מושג איך קרה שאני פספסתי אותו, אבל אני ממש לא רוצה שזה יקרה גם לכם, חלילה. 

המכותבים כאן הם שני חברים, שניהם גדלו בגרמניה ועברו לארה"ב שם ניהלו גלריה משגשגת. האחד - מרטין שולזה חזר לגרמניה, והשני - מקס אייזנשטיין נשאר באמריקה. בתחילת הספר הידידות שלהם היא ברמה של קשר עמוק בין המשפחות. לאט לאט מסתמנים הסדקים בידידות הזו, ככל שמרטין מתקרב לתנועה הנאצית ומקס מסתייג. לאט לאט מצטננים הקשרים והולכים עד שמרטין מבקש ממקס להפסיק לכתוב לו ואז מגיע הסוף המפתיע. 

בבקשה, תקראו לאט. למרות שהדפים בספר יאיצו בכם. תשימו לב לכל מילה בספר העוצמתי הזה כי הוא הולך להישאר בכם עוד הרבה זמן. 

         

    

     

פרחים לגברת האריס - פול גאליקו

   

Mrs. 'Arris Goes to Paris

כך במקור. בהמשך הוחלף השם לFlowers for Mrs Harris

הוצאת מסדה, תרגום של נורית לוינסון, 100 עמודים של חן.

תראו, סיכוי טוב שקראתם את הספר הזה. הוא חדש לגמרי. היה. בבריטניה ב- 1957, בארץ ב-1987. אבל אני בטוחה שגם אם אמנם קראתם - בטח תשמחו להיזכר בו. הספר מדבר על גברת עדה האריס, ('אריס בעגה המקומית) עוזרת בית מלונדון, אלמנה, בת קרוב ל - 60, מנקה בתים של לקוחות באיזורים היותר אופנתיים של העיר. השגרה שלה היא מאד ברורה וצנועה, אם גם לא בלי יופי, ועם אהבה מיוחדת לפרחים. "עולמה היה עבודה שאין לה סוף, אבל מואר היה באור עצמאותה." עמ' 18. גברת האריס בהחלט גאה בעבודתה, היא נטולת מרירות מכל סוג שהוא וזה מקסים כל כך...
בארון של ליידי גאנט אותו היתה צריכה לנקות, היא פוגשת שתי שמלות שמעיפות אותה למרומים.  
ומכאן נולד חלום, וממנו  - נולדת החלטה. היא תשיג לעצמה שמלה של דיור. 
הספר נפתח בכך שהיא ישובה במטוס לפריס, ו"שרוייה היתה באותה שלווה מבורכת של מי שיודעת כי החלה סוף סוף ההרפתקה, שתביאנה בסיומה אל משאת נפשה." עמ' 7 
היא אוספת פרוטה לפרוטה. מוותרת על ביקור מזדמן בקולנוע, בפאב שבפינת הרחוב, על אולם הריקודים.
אבל היא נחושה להגיע לסכום הבלתי נתפס של 450 ליש"ט כדי להגשים את החלום שלה. 
"הבזק של הבנה והשראה נחת עליה והיא מיהרה להדליק את האור והתיישבה במיטתה בהתרגשות עצומה. לא היו אלה עוד שלוש מאות וחמישים לירות. ובידה לא היו רק מאה לירות בבנק, אלא התחלה של שתי לירות, שבעה שילינג ותשעה וחצי פני לקראת המאה השניה, ולאחר שתשיג אותה, לא תהיה המאה הנוספת קשה כל כך להשגה." עמ' 26
מכאן אני משאירה לכם לקרוא לבד. אין שום טעם לספר לכם מה קורה כאן. אילו מהמורות נאלצה לעבור בדרך להשגת החלום? מי ומה עמד בדרכה? האם השיגה את השמלה לבסוף? תחשבו רק על המקום שלכם בסיטואציה כזאת. כי זה אינו סיפור סינדרלה, רק סיפור של אשה פשוטה, כמוני, כמוך אולי, שמחליטה להגשים חלום. נראה לי שזהו משהו שמדברים עליו היום, (אולי גם בזכותו של יובל אברמוביץ, על היכולות והדרך שלנו להגשים חלום בעזרת משהו כמו חכמת ההמונים), ואולי הוא מנצנץ בכל אחד מאיתנו. אולי אנחנו מכבים את האור הזה בכל מיני מטפים - זמן, כסף, קשיים פיסיים ואחרים, אבל אולי נעצור רגע, נפרק את החלום שלנו לחלקים אפשריים. אולי נגשים. 
בכל מקרה, תקראו את הספר הזה, שהוא שיר הלל לאנושיות, לתקווה ולאופטימיות הפרחונית של גברת האריס הנהדרת, וגם לכמה אנשים נהדרים, שגם לנו יש כאלה. 
כשחיפשתי חומר על הספר הזה, מצאתי, שראשית, יש לו ערך משלו בויקיפדיה. והיה גם מיוזיקל שתוכלו לראות את הפרומו שלו כאן. היה גם הסרט.  הוא גם זכה להמון הוצאות שכאן מופיעות רק חלק מהכריכות שלהן.
ולבסוף, מסתבר שיש גם המשכים לו, אבל נראה היה לי שזה יפגע לי בקסם, אז, ברשותכם, נשאיר את זה ככה. 

      

  

פיסות שמיים קטנות - סו דורנט

Little Bits of Sky  - S.E. Durrant

תרגום של גליה אלוני-דגן

הוצאת אָנונְימָה כתר

אני גרה בחדרה. מכירים? זו העיר עם הארובות שאחת מהן היא ה"רחוקה שעושה עננים", כמו שאומר נדבי. כאן יש גם את מפעלי נייר חדרה. וזה דווקא כן יתרון במקרה שלי, מכיוון שלספר שעליו התכנסתי לספר לכם היום, היה עלי להצטייד עם טישוז מכאן ועד מטולה. 
זהו ספר מריר-מתוק ורגיש על ילדי אומנה. השפה יַלדִית, אם אפשר כך לומר, וזה מאד משכנע. התכוונתי לקרוא רק כמה עמודים בזמן הקצוב שהיה לי לכך, ונסחפתי לכשלוש שעות, בחלקן הגדול מיררתי בבכי. הספר הוא סוג של קתרזיס, עוד תראו, זה בכי שעושה טוב על הנשמה. מובא כאן סיפורם של ילדים שננטשו, שחייבים כל הזמן להוכיח שהם טובים, ממושמעים, מחונכים, מנומסים. כל אלה. ילדי אומנה. הם מרגישים לא רצויים תמיד, ומצויים תדיר, לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלהם, תחת מיקרוסקופ שיפוטי. אבל מתוך הייאוש והפחד מסתננת תקווה קלושה, ויש גם אור. בכל זאת, הדְמיון עוזר, ותמיד יש מישהו, לפחות מישהו אחד שמאיר את השגרה הלא פשוטה הזו. 
לילדה קוראים מיראקל - איירה (Miracle -> Ira). היא בת 9. אחיה זאכרי - זאק, הוא בן 7. הם מגיעים לבית סקילי, שיש בו ילדים נוספים כמותם, שהוריהם לא יכלו לטפל בהם. חלקם, כמו גם איירה וזאק, נדדו מבית לבית עד הגיעם לבית הזה, שהם מתביישים להיות שייכים לו. נוצרים קשרים מיוחדים בין אנשי הצוות במקום לבין הילדים המתחלפים בו, וגם בין הילדים לבין עצמם. לכל אחד מהילדים יש סיפור עצוב בעברו ותקווה להשתייך למשפחה משלו בעתיד. הסיפור אמיתי, ובסופו יש זרקור על מה שקורה עם הסופרת ואחיה היום.
חוץ מהסיפור אני חייבת לומר משהו על הכריכה של הספר בעברית. הכתב מבריק וחלק, דמויות הילדים מרומזות ונעים להחליק את הידיים על הכריכה, זה מרגיש כמו ללטף את הילדים האלה. כתוב כאן שזהו ספר נדיר, 5 כוכבים, וכשחיטטתי בביקורות והסקירות בעולם עליו, (ויש רבות מאד כאלה - הספר תורגם לשמונה שפות, ונדפס בהרבה הוצאות), ראיתי שאכן, זוהי הדעה הרווחת. אז אני מצטרפת. 

 

 

 

הפלא של אנה - אמה דונוהיו

הפלא של אנה - אמה דונהיו

The wonder  - Emma Dpnoghue

הוצאת מודן אריה ניר 2017, 336 עמודים

הספר הזה הזמין אותי לקרוא אותו כבר מזמן. כי ידעתי על "החדר" של המחברת הזו, שנחשב למצויין ואני, לבושתי, השתפנתי ולא קראתי. העלילה שם היא מסוג הדברים ששומעים בחדשות, ואני מוותרת לעצמי ומסתפקת בזה. מצד שני, כשיצא ספר חדש של הסופרת הזו, ועשה רעש גדול, ובכל קבוצות הקריאה שאני  חברה בהן היתה לפחות התייחסות אחת אליו, החלטתי שפׂה אני מתמודדת. 

וזה היה קשה...

כי ההתחלה דיברה על ילדה חמודה בת 11 שאינה אוכלת,וגם, כביכול, אינה זקוקה למזון גשמי. ואני, שאוכל טעים זה השם האמצעי שלי, לא מבינה דברים כאלה. מה שיותר חשוב, גם הגיבורה הראשית של הספר, גברת רייט, ליב, לא מבינה את זה. היא נשלחת לבדוק, הכצעקתה? בכפר שבו מתגוררת הילדה מאמינים שיש בה כוחות קסומים שמאפשרים לה לחיות בלי לאכול. אנשי הכפר וגם אנשים קתולים מכל האיזור מתקבצים ובאים לחזות בפלא, וכן, גם לבקש ברכה.  ליב רייט היא אחות מעדת חסידותיה של פלורנס נייטינגייל הזכורה לטוב, והיא מתבקשת לצפות בילדה, ביחד עם נזירה אחרת, במשמרות, כדי לראות שאף אחד אינו מעביר לה מזון בהיחבא. 

עכשיו, הספר מתנהל בעצלתיים. לא מעט פסוקים מהברית החדשה מובאים לצורך הסבר ההתנהלות של אנה ומשפחתה, שהם דתיים קיצוניים. ויש פוליטיקה. בודאי, מה חשבתם? ומה טוב יכול לצמוח מזה?

ראיתי ביקורות רבות על הספר הזה, חלקן הגדול גומר עליו את ההלל. אז למרות שאני שונאת להיות מחַרֶבֶת מסיבות, אני מרגישה שעלי להוריד את הספר הזה מעט מהמגדל הגבוה שעליו הוא עומד. כי ההתנהלות האיטית הזו לאורך יותר מחצי הספר כמעט וגרמה לי לוותר. חווה אפילו אמרה לי לעזוב. אני בהחלט לא חושבת שחייבים לסיים ספר בכל מחיר, אבל גם בעולם הרבו לפרסם אותו וגם כאן, אז הנה אני גם. וחוץ מכל זה, לפתע, בשליש האחרון של הספר הוא פתאום התרומם מאד, פתאום הוא התחיל לרתק ממש. 

לאחר שבמשך חלק כל כך גדול מהספר מנסה ליב להבין מה גרם לילדה להחזיק מעמד זמן כה רב ללא מזון, לאחר שהבינה את זה, והמשיכה לבדוק מה קורה מאז שהגיעה לערוך את התצפיות שערכה - כאן קורית תפנית חדה בעלילה. ומכאן, לא ניתן להניח לספר עד סופו. הסוף אינו חף מקיטש, וזה מתאים וזה בסדר, הייתי אפילו מעדיפה קצת יותר לחלוחית גם במהלכו של הספר. כי יש כאן קונפליקטים. גם אירים - אנגלים, גם בין קתולים לאנגליקנים, גם בין הדת לרפואה. יש על מה לדבר, ובהחלט יש על מה לחשוב.

ההמלצה שלי על הסַפר, אם כן, היא מאד לא חד משמעית. 

אם אתם מוכנים להשקיע בקריאת חלק גדול מהספר שסף העניין שלכם בו יהיה קרוב מאד לים המלח, לכו על זה, כי השליש האחרון של הספר מפצה לא במעט על ההתחלה שלו. אבל אם זה לא משכנע אתכם מספיק, יש כאן בבלוג, וגם מסביבנו, ספרים רבים אחרים שכדאי עד מאד לקרוא בהם, ואני מבטיחה לא לגלות לאף אחד שהחלטתם לנטוש.