ג'יני מון - בנג'מין לודוויג

ג'יני מון - בנג'מין לודוויג

Ginny Moon - Benjamin Ludwig

מאנגלית: איריס ברעם

הוצאת כתר 2019, 356 עמודים

(באיטלקית הספר נקרא: כשהפה סגור אי אפשר לראות את המחשבות)

(בגרמנית: לג'יני מון יש תכנית)

"אמא שלי לַנֶצַח אמרה שהמילה בערך אומרת דומה אבל לא בדיוק, ושהלחם הזה נגמר בערך... זה גם טוב בשביל לחשוב על בובת התינוקת, אם לא יודעים בדיוק אם מישהו מצא אותה או באיזו שעה בדיוק גלוריה תביא אותה לקונצרט הקציר." עמ' 50

"... אבל יש כמה דברים שהיא פשוט לא יודעת כי היא לא היתה שם כל הזמן. כמה דברים שאני זוכרת עמוק בתוך המוח שלי, ואני אף פעם לא אדבר עליהם." עמ' 88

ג'יני מון מנהלת שיחות כתשובות לשאלות בלבד. אם זו לא שאלה, היא לא עונה. גם לא אם היא נשאלת שתי שאלות ביחד. במהלך שיחות עימה היא לעיתים קרובות סוגרת חזק את פיה, כדי שלא ייראו אנשי שיחה את מה שעובר לה במוח. ג'יני מון היא ילדת אומנה בת 13, אוטיסטית, שהוצאה מבית אימה המסוממת כילדה מוכה, מורעבת ומוזנחת. היא מגיעה לבית הכחול, הבית של מוירה - האמא שלה לנצח, של בריאן - האבא שלה לנצח ושל התינוקת וונדי. זהו בית האומנה הרביעי שהיא מגיעה אליו. 

בבית אימה הביולוגית, גלוריה, נשארה בובת התינוקת שלה, עליה היא היתה אמורה לשמור, להגן, להאכיל ב"חלב אנושי" ולחתל, ואם אורבת לה סכנה, היא גם אמורה להחביא אותה. עם המשימה הזאת, שהיא מחוייבת לה כל כולה, היא עוברת ממשפחת אומנה אחת לאחרת ומנסה כל הזמן לברוח כדי להגיע אל גלוריה. היא מוכרחה לקחת ממנה את בובת התינוקת כדי למלא את תפקידה, כי אי אפשר לסמוך על גלוריה שתעשה את זה.

הספר סוחף ואינו מניח לך לעזוב אותו. הוא קרא לי לשוב בכל פעם שעשיתי משהו אחר. יש בו עיקולים ומהפכים בעלילה והקורא מרגיש מופתע שוב ושוב. הוא נותן מבט מעמיק אל עולמה של ילדה מתבגרת, אוטיסטית, שכומסת בתוכה סוד נורא, ושהחיים שלה קשים ומפחידים מאד, גם בלעדי התקשורת המאד בעייתית עימה. הוא מאיר גם את הקשיים שחווים ההורים המאמצים שלה, שלא יודעים איך לאהוב אותה, איך להגן עליה מפני עצמה וגם על התינוקת שלהם, וונדי, בחברתה. 
זהו ספר הביכורים של בנג'מין לודוויג, אב לילדה אוטיסטית בעצמו. ספר עמוק ומרתק, וכתוב מצויין.
נראה שילך איתי עוד הרבה. 

     

      

      

      

.