רקמת סתיו - טרו מימוטו

Teru Miyamoto - Kinshu

תרגום מיפנית ואחרית דבר: דורון ב' כהן

הוצאת מודן 2010 -217 עמודים

תמיד כשאני קוראת ספר שמדבר על מחוזות רחוקים, על תרבות פחות מוכרת, אני מרגישה ששומה עלי להקשיב טוב יותר. להעמיק ולחפש את הכתוב בין השורות, לשים לב לכל נימה חבויה בשיח וכן, גם לצורת הכתיבה. 

כבר קראתי בעבר ספרים שנכתבו בצורת מכתבים, וברור לי לגמרי שלא כל אחד מתחבר לכתיבה כזו. (מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים הוא אחד היותר מוצלחים שבהם, לטעמי.) המתרגם של הספר, דורון ב. כהן, כתב לו אחרית דבר מקיפה ומעניינת, ובחר, בין היתר, להקביל את הספר לספר "קופסה שחורה" של עמוס עוז. נראה לי שהביבליופילים שבינינו ימצאו עניין גם בהשוואה לספרים ישראליים אהובים אחרים שהובאו כאן. חכמים ממני קוראים לזה כתיבה אפיסטורלית. (טוב, בסדר...). התוספת של המתרגם, כמו גם ההערות בתחתית כמה מהדפים היו מאירות ומעניינות, וקרבו אותי למנטליות וצורת החשיבה היפנית. זהו, מבחינתי בהחלט ערך מוסף גדול לספר. מבחינת הצורה, למשל, שמו של הנמען כמו גם תאריך הכתיבה מופיעים בסוף המכתב, (כמובן שניתן לדעת מי הכותב גם לפני סוף המכתב, הסירו דאגה מלבכם.) אבל, אתם יודעים, זה מיוחד. זה מביא אותנו הרחק, לשם. גם מבחינה אנתרופולוגית אני אוהבת את זה.

מעולם לא הייתי ביפן. 

אישית, אני מכירה רק יפני אחד - דני, חבר ילדות יקר שלי, וגם הוא - נולד בארץ וראיתי אותו לאחרונה לפני כמה שנים כבר. הוא מפרסם לא מעט בפייסבוק, רק שבד"כ אינני מבינה דבר ממה שהוא כותב. ובכל זאת, דני תרם הסבר לשם הספר: "שם הספר בעברית הוא רקמת סתו וזהו תרגום מילולי של שם הספר היפני, אך במקור, השימוש במילה סתו, הוא יותר עמוק מסתו כעונה. ליפנים הסתו אומר שלכת ושקיעות מיוחדות, אך כאן הסופר משתמש במילה NISHIKI שפירושה יותר מתאר את הסתו כרקמה בחוטי זהב וכסף על גבי קימונו, או אובי (חגורת קימונו) ולא במילה AKI שהיא הסתו כעונה." יפה, נכון? 

בעיני היפנים, כמו שאתם רואים, העונה הזו היא היפה בעונות. גם בעיני, אם לא אכפת לכם... צבעי העלים בשלכת מתוארים כאן באמת כתמונה מיוחדת ומורכבת. "כתמי הארגמן חלפו על פני הקרונית משני צידיה, מתערבים לסירוגין בעצים ירוקי עד, עצים חומי עלים, ועלי הזהב של עץ הדומה לגׁינְקְגוׂ. על הרקע הזה בלטו העלים האדומים עוד יותר, כאילו הם בוערים באש. הם נדמו בעיני ללהבות גדולות המתנשאות בקלילות מתוך חרכים במגוון אין-סופי של צבעים. חסרת קול המשכתי להתבונן בדממה במרקם הגוונים של העצים הצפופים."  עמ' 15

השיח בספר הוא פסיכולוגי-פילוסופי משהו, ויפני מאד, אם אפשר כך לומר. מקום נרחב מוקדש ל"קרמה" של האדם, הבנויה בתוכו אבל בנויה גם ממה שעושים אנשים הקרובים לו. לגמרי ברור שיש חיים לאחר המוות. 

"לא היה זה רק סך כל המעשים שעשיתי, מפני שנכלל בו גם מה שטרם התבטא בפעולה, גם התגבשותן של מחשבות ותחושות, של טינה, כעס, חיבה וטיפשות, וכל אלה נחרטו בבירור על גבי חיי, סימנו אותי בסימן שלא ייעלם..." עמ' 115

מדובר באיש ואישה גרושים הנפגשים לרגע פתאומי אחד, 10 שנים לאחר שנפרדו. רק אז מתחילה ההתכתבות ביניהם. שניהם כבר חיים בזוגיות חדשה, טובה במידה זו או אחרת, האישה היא גם אֵם לילד עם שיתוק מוחין והיא עמֵלה בכל כוחה לעזור לו ולהכין את הילד הזה לתפקוד וחיים נורמליים ככל שניתן. הקשר בין בני הזוג נקטע בצורה חדה, לאו דווקא בגלל בחירה שהם עצמם עשו. גם כאן מעניינת מאד הגישה היפנית לפרידה ולסיבות לה. 

הרגשתי כאילו אני מצויה בחדר בו משוחחים שני בני הזוג האלה, ואני צופה בהם מן הצד. מידי פעם נכנסים אנשים נוספים לחדר, חלקם מעניינים אף יותר מהגיבורים הראשיים, כמו בת זוגו בעבר של הבעל, ובת זוגו הנוכחית. ברקע מתנגנת מנגינה של מוצרט, הנשמעת מבית הקפה הסמוך. כשתקראו, תבינו למה אני מתכוונת. 

המכתבים הם ארוכים, מאד מעניינים, שואבים אפילו. צורת החשיבה היפנית מרתקת כאן. גם החלקים הבוטים והאלימים בספר מוארים באורו היפה של הסתיו, של הצבעים היפים שלו. עם זאת יש קטעים שהם עדינים ורגישים מאד, כמו רקמה על בד עדין. כמו שיר.