Love in Six Bars - Michal Brown
הוצאת כנרת זמורה, 2025, 268 עמודים
דניאל בון הוא איש בודד שגר לבד בניו יורק ומחפש בכל העולם כלי קשת נדירים עבור לקוחות מליונרים. אביו אנטון חי בקליפורניה והם אינם בקשר למעט אותן פעמים בודדות בשנה בהן דניאל נוסע אליו. אימו, אן, אליה היה קשור מאד, נפטרה לפני שנים. עכשיו מזומן בון אל אביו שלוקה בדמנציה והוא מביא אותו אליו לניו יורק. הוא מקווה לחדש את הקשר ביניהם, למרות כעס עמום שיש בו כלפיו מאז מות האם. בון (כך הוא נקרא בספר) הוא איש קר ומופנם, ומנוכר מבחירה. יש רק שלוש דמויות אליהן הוא קשור, האחת, ויקטוריה אישה מבוגרת מאד, שבון קורא לה נערתי, בעלת חנות ספרים הנקראת הנסיך היפה צ'רלי. הוא מבקר אותה בכל פעם שהוא חוזר מאחד ממסעיו העסקיים ומביא לה תמיד כדור זכוכית עם פתיתי שלג. שתי הדמויות האחרות הן יחזקאל, הנביא ההומלס שגר באיזור, שצועק פסוקים מהספר התנ"כי, וממנו כולם מתעלמים, וכלבו של יחזקאל הקרוי שופטים, אליו הוא נקשר מאד. (לדעתי, כלב מוסיף תמיד את התבלין הנכון לכל ספר.)
המקום היחיד שבון מרגיש בו מעט חום הוא במועדון ג'אז שכונתי קטן בווילג' שבו הוא מנגן על הקונטרבס שלו.
יום אחד, כשהוא מחכה בטרקלין בשדה התעופה לטיסה שלו, ניגשת אליו ויויאן, אישה צבעונית, רעשנית ומלאה מרץ והיא מחזרת אחריו. היא מספרת ששמעה אותו מנגן במועדון והוקסמה. בהתחלה הוא מסתייג מזה מאד. אבל היא אינה מוותרת.
"באותו רגע מדויק, שמע נקישה מתכתית קטנה, צליל ברור ומוכר, הרגע בו המפתח משלב את הזיזים של המנעול ונועל אותו. הוא ידע שהוא צועד היישר אל תוך שטח ההפקר האמיתי, המסוכן, אל בין זרועותיה של האינטימיות." עמ' 117
בספר נוכחים מאד כלי הקשת המיוחדים שבון צד ממקומות שונים. המוסיקה שמתנגנת מהכלים האיכותיים מביאה אותו לגבהים רגשיים שאינם מאפיינים את חייו היבשים. גם ויקטוריה וגם ויויאן, שתי הנשים הקשובות לו, גורמות לרגשותיו להתרומם ומשיבות לו עושר נפשי שלא היה מוכן לו בעבר. חבריו שנעלמו מחייו וכן אביו שבריאותו מדרדרת, מוסיפים פן רגשי אחר, לא פחות עמוק. המוסיקה מוסיפה, כמובן, יופי לעלילה.
אספר לכם סיפור קטן מילדותי. גרתי בשכונה בבאר שבע שבה כמעט כל הילדות למדו לנגן על פסנתר, הבנים - בכינור. אני לא הייתי יוצאת מן הכלל בנושא הזה והורי קנו לי פסנתר ישן, "שטגמילר", דרך חבר של קרוב רחוק שלהם שהיה מנצח בתזמורת. ניגנתי בהתחלה בהנאה גדולה. הפסנתר היה ממוקם בסלון ועליו, כמקובל, פסל של ראשו של בטהובן עם מפית קרושה מתחתיו. משבגרתי רציתי משהו אחר. ניגנתי עם חברה בגיטרה ורציתי גם אורגן. הורי איימו שבשביל לקבל אורגן אצטרך לוותר על הפסנתר, ואני התעקשתי. קיבלתי אורגן והפסנתר נמכר. הקונים הגיעו לביתנו עם טנדר והעמיסו את הפסנתר שלי שהיה איתי כ-10 שנים ונסעו. די מהר התחרטנו כולנו. אבל הפסנתר הזה לא שרד את הדרך, ובסיבוב חד שעשה הנהג הוא נפל מהרכב, ושוב לא ניתן היה להציל אותו. נשארתי עם גיטרה ואורגן. היום אינני מנגנת עוד, אבל המוסיקה מתנגנת בי, ולפעמים אני מוצאת את אצבעותי מנגנות מנגינה בלי קלידים.
"הוא הגביר את הקצב, והקונטרבס שלו שר. כשהרגיש שמלאה השעה, הסתובב בגופו, חשף את עצמו לקהל, וניגן עד שנשמעו האשמה שלו, והפחדים, ובדידותו, וכאבו הקר, והבושה, והכמיהה. בון התרומם עם המוסיקה, מוביל אותה ומובל על ידה, עד שהפכו לאחד." עמ' 256
הספר מתרחש ברובו בניו יורק, יש בו תיאורים של העיר בעיקר בפן המנוכר שלה. הייתי רוצה להבין יותר את הקשר של בון עם כל אחד מהוריו, אבל הספר קולח והוא מומלץ.
