חפש בבלוג זה

יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

אח שלי איוב - שמי זרחין

  

אח שלי איוב - שמי זרחין
הוצאת כתר 429 עמודים.

כולנו קראנו את "עד שיום אחד" של שמי זרחין. ואהבנו. אתם בטח תסכימו איתי. אז הסקרנות לגבי הספר הזה מובנת לגמרי, נכון? אבל המפגש הראשון איתו התחיל קצת צולע. לא כי זה לא זרם, ממש לא, להיפך. קראתי עד עמוד 160 ואז... בום. חסרים 30 עמודים. זהו פלוך רציני, תודו. אבל, למזלי בספרייה שלנו יש עותקים נוספים ומייד השתלטתי על אחד אחר. 
אהבתי את הכתיבה. ממש. את העלילה הסוחפת. את הדמויות. 
ילד קטן, יתום מאימו, עם שם בעייתי שגורר את הצורך שלו להתמודד, מיד עם ההיכרות הראשונית עימו. הוא גר עם אביו, הדוור, השותק. סוג של אילמות מרצון. דממה בבית. והילד לומד לא לשאול שאלות כי "הוא יודע את כל מה שהוא צריך לדעת". והוא גונב, הוא מפתח יכולת להיות שקוף ולחלוף בין האנשים כרוח. רוח נעימה, רכה, עדינה כליטוף, הגורמת להם לחיוך פנימי בלי דעת למה, עד שהם מבינים שנפגעו, ואפילו אינם יודעים ממי. האנשים שחיים בסביבתו הקרובה משולבים בחייו ביותר מדרך אחת. גם להם שמות תנכיים: יצחק, מרים, צפנת, אלישע - הילד הקירח..., דוד ואביגיל,  למה נבחרו דווקא השמות האלה בספר? האינטראקציות בין הדמויות היא אחד הדברים שעושים את הספר למרתק כל כך. כמה חבל שמתוך חשש לספוילר אני לא יכולה לספר לכם עליהן.  

מה גורם לנו להתחבר ולאהוב דמות כזאת, שהוא גנב, שאינו מוכן לעזור לחברים מסויימים שלו בטענה של "השומר אחי אנוכי?" ועוזר לאנשים אחרים? שיש לו שם כל כך בעייתי וסיפור חיים עלום? אולי זו חמלה. אולי זה סתם עניין. אבל אני, לפחות, כאחרון הקוראים, חשתי אמפטיה וקרבה אל איוב. הילד, וגם המבוגר. 
בחלקים רבים של הספר יש דינמיקה מהירה של התרחשויות וזה מושך ושואב. בחלקים אחרים ההתנהלות איטית יותר, כאילו על כל כמה צעדים קדימה המחבר פונה לאחור ומדליק זרקור על מה שסופר. ויש גם סוג של להג. חזרה שוב ושוב על רעיון במילים אחרות. בהדגשה יתרה. בספר אחר שקראתי חשבתי שזה מיותר, אבל כאן זה נראה לי כמו ריקוד שהקצב שלו מתגבר. כמו משהו רב רבדים ועמוק. תראו למשל:
"לו רק יכול היה אלישע לספר, שבעצמו עמד לידה כשבישלה, בשתי עיניו ראה כיצד היא קוצצת
ומלהיטה
ומערבבת
ומתבלת
ומרחרחת
וממליחה בדמעותיה,
ואז טועמת
ומפקידה בידיו את הסיר,
ואומרת,
"תביא לו שלא ירעב, ואל תגיד לו שזה ממני,..."" עמ' 264
וגם:
"... היו נושאים מקלותיהם כחניתות, מדמים בפיהם את קולות הנפץ והופכים למקהלה משונה המפזרת קולות טאח ובום ופאף וטראך ופלאך וחראך ועוד כהנה וכהנה." עמ' 270
וגם:
"נער ורך לבב, שמח ושר ורן ועולץ, הבית מלא את אורו." עמ' 392

בעבר שימשתי שנים רבות כאחראית המחשוב של ספרייה מקצועית. אהבתי מאד את העבודה, גם את המקום, בוודאי שאת החברים. הקשר לספרים ולמאגרי המידע היה לצורך המקצועי בלבד. לא מצאתי, לדאבוני, עניין רב בתוכן של מה שהיה לספרייה ההיא להציע. לספרייה הציבורית בה אני עובדת עכשיו - כספרנית - הגעתי רק בשנים האחרונות. בהתחלה הרגשתי כילד שנזרק לחנות שוקולד ואינו יודע במה לבחור קודם. הספר הזה הזכיר לי כמה אני ברת מזל בכך שהספרים, הסיפורת אם לדייק, ידידיי הטובים, כל כך זמינים ונגישים לי. זה לא אומר שלא קורה שחנות ספרים מסויימת קורצת לי. גם אני, כמוכם מן הסתם, קונה ספרים. לרוב כאלה שכבר קראתי, שנראה לי שהם חייבים להישאר בסביבתי הקרובה. לפעמים אני שבה וקוראת בהם אבל לא תמיד. ובכל זאת, הם צריכים להישאר איתי, על המדף הפרטי שלי. בספר הזה יש חלקים שעדיין אניגמטיים לי. זה לא פגם בהנאה ממנו. זה רק אומר שארצה לשוב ולקרוא בו. לחשוף את התעלומות שנותרו שם, ומזמינות אותי לשוב. 



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה