זהו ספר שקראתי לפני שנים ואהבתי מאד. למעשה, הייתי די משוכנעת שכבר סיפרתי לכם פה עליו כי הוא כל כך, כל כך... נזכרתי בו דווקא עכשיו, מפני שאתמול הנחייתי מפגש בוקסרפינג בנושא "בית". קראתי ממנו במפגש קטע שבו מוזכרת השכונה והבית של המחברת, שהיא, לא במקרה, גם הגיבורה של הספר. ההקשבה לקטע היתה שקטה ברמה שאפשר היה לשמוע עלה נושר בחוץ.
ילדותה של הסופרת בבוגוטה, היתה ילדות של יתמות ועוני בלתי נתפסים, ועם זאת היו בה גם רגעים של חיוך, שמחה ותקווה. הסופרת גוללת כאן את סיפורה העגום בלי כחל וסרק ובשפה נגישה ויומיומית. זה כתוב דרך 23 מכתבים שבהם מתארת המחברת את הקושי הבלתי ייאמן של חייה כילדה יתומה, יחד עם אחותה הגדולה ממנה; את הצורך לשרוד ולמצוא דרכים יצירתיות להאיר את שגרת חייהן.
לאחר שאחִיהן נלקח מהן כותבת אֶמה: "אני חושבת שזה הרגע שבו נולד בין אלנה לביני מין חוזה סודי ועמוק; תחושה לא מודעת שאנחנו לבד, ושאנחנו שייכות רק זו לזו. באותו רגע לא ידעתי שלעולם לא אשוב לראות את אדוארדו ולא אדע מה עלה בגורלו, ושהדבר היחיד שיוותר לי ממנו יהיה זיכרון עיניו השחורות הענקיות המלאות דמעות מתחת לכובע מגוחך של מלח." עמ' 23
ימים רבים הן נשארות לבדן, כשהן נאלצות לעשות את צרכיהן בסיר שעולה על גדותיו, וניזונות מהקצבת מזון קטנה שעליהן לחלוק ביניהן. ואז הן מועברות למנזר. גם שם הן נדרשות לעבוד קשה, לעשות המון מטלות שאינן כפי גילן, ושהוטלו עליהן תוך הקפדה על חינוך קתולי נוקשה שגבל לא פעם באכזריות. אבל הכישרון של רייס למצוא את האור, את החדווה והאופטימיות, איפשר לה לשמור על שפיות שהביאה אותה למקום המאוד מכובד כסופרת וציירת בבגרותה.
"היה כבר מאוחר, האחות תיטופיליטה הלכה לישון ואני נשארתי כדי לנקות את הפינה של היין, שבאמת לא ניקיתי. עמדה שם חבית גדולה ששלח האפיפיור, זה ששמר על המפתחות של כנסיית פטרוס הקדוש באותו כפר רחוק-רחוק. מובן שפחדתי מאוד להיתקל בשטן, אבל האחות תיטופיליטה אמרה לי שהוא לוקח רק את מי שחוטא חטא מוסרי, החטא ההוא שלא היכרתי..." עמ' 238
בסוף הספר יש פרק שמתאר את מה שקרה לאמה רייס בחייה הבוגרים. חשוב לציין שהספר נכתב שנים לפני שהתפרסם. הסופר גבריאל גרסיה מארקס קיבל את כתב היד ורצה לפרסמו אך הסופרת סירבה. כשהספר יצא לאור סוף סוף, הוא זכה במשך שלוש שנים רצופות לתואר ספר השנה בקולומביה. אני ממליצה שתקראו גם את הדף הפנימי בכריכה הראשית, אבל רק אחרי שקראתם את הספר עד תום.
ממליצה מאד. זהו ספר קשה ומטלטל, אבל עם כתיבה מיוחדת משלו והומור טוב. ספר שלא תוכלו לעזוב עד הסוף, ויישאר איתכם לשנים רבות.
