אני באה משם - אֶמה רֵיֶיס

Memori Por Correspondencia - Emma Reyes

מספרדית: סוניה ברשילון

הוצאת זיקית 2012, 285 עמודים מודפסים

זהו ספר שקראתי לפני שנים ואהבתי מאד. למעשה, הייתי די משוכנעת שכבר סיפרתי לכם פה עליו כי הוא כל כך, כל כך... נזכרתי בו דווקא עכשיו, מפני שאתמול הנחייתי מפגש בוקסרפינג בנושא "בית". קראתי ממנו במפגש קטע שבו מוזכרת השכונה והבית של המחברת, שהיא, לא במקרה, גם הגיבורה של הספר. ההקשבה לקטע היתה שקטה ברמה שאפשר היה לשמוע עלה נושר בחוץ. 

ילדותה של הסופרת בבוגוטה, היתה ילדות של יתמות ועוני בלתי נתפסים, ועם זאת היו בה גם רגעים של חיוך, שמחה ותקווה. הסופרת גוללת כאן את סיפורה העגום בלי כחל וסרק ובשפה נגישה ויומיומית. זה כתוב דרך 23 מכתבים שבהם מתארת המחברת את הקושי הבלתי ייאמן של חייה כילדה יתומה, יחד עם אחותה הגדולה ממנה; את הצורך לשרוד ולמצוא דרכים יצירתיות להאיר את שגרת חייהן.

לאחר שאחִיהן נלקח מהן כותבת אֶמה: "אני חושבת שזה הרגע שבו נולד בין אלנה לביני מין חוזה סודי ועמוק; תחושה לא מודעת שאנחנו לבד, ושאנחנו שייכות רק זו לזו. באותו רגע לא ידעתי שלעולם לא אשוב לראות את אדוארדו  ולא אדע מה עלה בגורלו, ושהדבר היחיד שיוותר לי ממנו יהיה זיכרון עיניו השחורות הענקיות המלאות דמעות מתחת לכובע מגוחך של מלח." עמ' 23

ימים רבים הן נשארות לבדן, כשהן נאלצות לעשות את צרכיהן בסיר שעולה על גדותיו, וניזונות מהקצבת מזון קטנה שעליהן לחלוק ביניהן. ואז הן מועברות למנזר. גם שם הן נדרשות לעבוד קשה, לעשות המון מטלות שאינן כפי גילן, ושהוטלו עליהן תוך הקפדה  על חינוך קתולי נוקשה שגבל לא פעם באכזריות. אבל הכישרון של רייס למצוא את האור, את החדווה והאופטימיות, איפשר לה לשמור על שפיות שהביאה אותה למקום המאוד מכובד כסופרת וציירת בבגרותה. 

"היה כבר מאוחר, האחות תיטופיליטה הלכה לישון ואני נשארתי כדי לנקות את הפינה של היין, שבאמת לא ניקיתי. עמדה שם חבית גדולה ששלח האפיפיור, זה ששמר על המפתחות של כנסיית פטרוס הקדוש באותו כפר רחוק-רחוק. מובן שפחדתי מאוד להיתקל בשטן, אבל האחות תיטופיליטה אמרה לי שהוא לוקח רק את מי שחוטא חטא מוסרי, החטא ההוא שלא היכרתי..." עמ' 238

בסוף הספר יש פרק שמתאר את מה שקרה לאמה רייס בחייה הבוגרים. חשוב לציין שהספר נכתב שנים לפני שהתפרסם. הסופר גבריאל גרסיה מארקס קיבל את כתב היד ורצה לפרסמו אך הסופרת סירבה. כשהספר יצא לאור סוף סוף, הוא זכה במשך שלוש שנים רצופות לתואר ספר השנה בקולומביה. אני ממליצה שתקראו גם את הדף הפנימי בכריכה הראשית, אבל רק אחרי שקראתם את הספר עד תום.

ממליצה מאד. זהו ספר קשה ומטלטל, אבל עם כתיבה מיוחדת משלו והומור טוב. ספר שלא תוכלו לעזוב עד הסוף, ויישאר איתכם לשנים רבות.

  

 

  

  

  

  

  

  

שָאגִי בֵּיין - דאגלס סטיוארט

 

Shuggie Bain by Douglas Stuart

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת לסה 2021, 616 עמודים כולל תודות ואחרית דבר מאת אנשיל פפר

שתי הכריכות שתראו למטה, שהודפסו בהוצאות בחו"ל של הספר הזה מקסימות בעיני, אבל זו של הוצאת לסה, הזמינה אותי לפני כן, והיא נולדה באדיבותה של צופיה הרבנד. ראיתי את התמונה בדף ההוצאה עוד לפני שהספר הודפס ונשביתי ביופי העגמומי שלה. לאחר קריאת הספר, הילד שבתמונה נראה לי בורח, מתפורר, וזה התאים לי. אפילו יותר.

היו שהזהירו אותי מקריאת הספר. הוא עצוב ומדכא מאד, אמרו לי, ואמנם, בקטעים רבים חיפשתי נחמה. לפעמים הסתכלתי עליו, אל מקומו שליד המיטה וניסיתי להתנגד לו, לדחות את הקריאה, אבל משלקחתי אותו לידי שוב לא יכולתי לעזוב.

שאגי ביין הוא ילד צעיר. מיגדרו לא ברור לו לגמרי אבל סביבתו תייגה אותו מן הרגע הראשון ובמלוא האכזריות. אימו, אגנס, היא אלכוהוליסטית כבדה. לא תמיד היא בהכרה, ובוודאי שברוב המקרים אינה משמשת כאם אחראית לו, גם לא לאחיו ולאחותו הגדולים ממנו. אגנס מנסה בכל כוחה להיראות טוב, יותר מטוב אפילו, היא עושה כל דבר שנראה לה שעשוי להציג אותה לסביבה כמישהי אצילה ממעמד גבוה. היא משקיעה בשיניים תותבות, איפור ולבוש כמו יוקרתי. אך האלכוהול מבצבץ מהר מאוד ממחבואו ונחשף לעיני הסובבים אותה. אגנס היתה נשואה בעבר לקתולי כמוה, שהיה מסודר ואמין, ושני ילדיה הגדולים נולדו מנישואיה לו. היא עזבה אותו לטובת שָאג, נהג מונית פרוטסטנטי ורודף שמלות, שהוליד איתה את שאגי. הם עוברים לעיירת כורים ליד גלזגו, שהמכרה נסגר בה וכל התושבים מובטלים. תושבי העיירה מכירים מבפנים את רעת האלכוהול, וחושפים את עקב אכילס של אגנס מהר מאד. מיד עם הגיעם לעיירה שאג נוטש אותם, שלושת ילדיה של אגנס מנסים לטפל בה ולשמור עליה, ואחד על השני. הם גם מנסים לגונן על שאגי הקטן אך בהמשך נוטשת אחותו של שאגי, ולבסוף גם מָגִינו היחיד, ליק (אלכסנדר) אחיו. 

שאגי של תחילת הספר הוא ילד בן חמש. הוא מרגיש צורך להגן על אימו הלא מתפקדת, הנתונה למצבי רוח קיצוניים וקשים, ולטפל בה. הוא זה שאחראי להביא את הקצבה למובטלים שאימו זכאית לה ולערוך את הקניות עבורם. הוא חווה השפלות מכל עבריו, על שונותו המינית, על אימו המנסה בכל כוחה להיות מי שאינה, והוא משתדל לדאוג לאגנס ככל יכולתו. אנחנו מלווים את שאגי בחייו עד ההתבגרות שלו, בעידן של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, שהבריאה את הכלכלה של בריטניה על ידי שגשוג של הבנקים, אך גם ע"י דלדול התעשייה, מה שגרם להגברת האבטלה. אנו חווים עם שאגי את מלוא העליבות של סביבתו הענייה, המלוכלכת, השורדת בין הפחים והזבל. הוא אדיב ומדבר בנימוס. גם על כך הוא חוטף. 

למרות הקושי בכניסה לעולמו של שאגי, התחושה בקריאה היא של סקרנות ודחיפות לקרוא עוד ועוד. אולי זה בזכות הכתיבה, שלמרות שהיא מסופרת בגוף שלישי, התחושה היא של מעין אוטוביוגרפיה קשה, של סיפור שהקורא הנכנס אל עובי הקורה בו, מרגיש חלק מחייו של הגיבור; רואה גם את אימו, גם כשהיא נקייה לשנה, (ומתפלל שזה יחזיק מעמד למרות הסיכוי הקלוש מאד שזה יקרה), וגם במלוא עליבותה. 

מאד ממליצה על הספר הזה. הוא סוחף ומרתק. אל תתנו לו לחמוק מבין ידיכם, למרות הסיפור הקשה. הוא זכה בפרס בוקר של 2020, ותראו שגם אתם תסכימו שהוא ראוי לפרס. באחרית דבר מסביר אנשיל פפר:

"תוחלת החיים בגלזגו היא הנמוכה בבריטניה, בפער ניכר. מי שנולדו בשנות החמישים והשישים אל עיר ששכנה תחת ענן תמידי של פיח ואפר פחם, חוו על בשרם את אובדן התוחלת וההזנחה של שנות השבעים והשמונים והתנחמו באלכוהול ובסמים, לא האריכו ימים אל המאה העשרים ואחת." עמ' 616

"אגנס הסתובבה כאילו רקדה עם בן-זוג דמיוני. "תזיז את התחת הקטן שלך," קראה בקול רם מדי וקולה הדהד מבתי הכורים." עמ' 376

""בואי נבטיח להיות חדשים לגמרי. בואי פשוט נבטיח להיות רגילים," התפלל בעודם אוחזים ידיים כמו זוג צעיר." עמ' 532

  

  

 

הנשף - אנה הופ

The Ballroom by Anna Hope

תרגום שי סנדיק

הוצאת תמיר//סנדיק 392 עמ'.

ככל שעבר הזמן מאז שמעתי על הספר הזה ועד שזכיתי לאחוז בו פיזית, עברו ימים רבים, וסקירות רבות מאד נכתבו עליו. כבר חששתי שקטונתי... אבל אני מאלה שרצים לספר לחבר'ה. פטפטנית כמוני לא תשמור בלב. לא. זה לא יקרה. 

לפני הכל אני רוצה להניח לכם כאן טעימה מהספר, מוקרא על ידי המחברת אנה הופ, שהיא גם שחקנית, והקריאה שלה, במיוחד מספר מפרי עטה, היא חוויה בפני עצמה.

אז הסכיתו ושמעו:

אנה הופ קוראת מספרה The Ballroom
וכן:
אנה הופ מספרת על כתיבת הספר.

זהו סיפור אהבה המתרחש בין כתליו של בית כלא מיוחד המוגדר כבית משוגעים, asylum. כמה לא פוליטיקלי קורקט. אבל אנחנו מדברים פה על 1911. כל כך הרבה השתנה מאז, אני מקווה. המוסד הזה, שהמחברת קוראת לו שרסטון,  (זה שם מומצא, כמובן, אבל מוסד דומה היה קיים ונסגר בשנת 2003) נמצא ביורקשייר, אנגליה. נכלאים בו אנשים עניים שמשפחתם היא ממעמד האביונים וידם אינה משגת לשכנם במקום ראוי יותר. זהו כלא לכל דבר ועניין. ואם ראיתם שעל הכריכה כתוב שהספר הוא "הגרסה הבריטית של קן הקוקיה" אז ממילא תבינו שהקריאה בו אינה ליקוק של דבש. גם לפני שהגיבורים מגיעים למוסד הבזוי הזה האוירה היא קודרת ואפורה. כמו לונדון. כל השנה אפרורי. נראה לי משום מה שהמילה האנגלית gloomy מתארת את זה הכי טוב.

אנה אינה מתאימה לגמרי להגדרה של "רפת נפש" או "משוגעת" כמו שאנחנו מכירים אותה. היא שברה חלון בבית החרושת המעופש שבו עבדה שעות על גבי שעות בכל יום מבלי לראות אור או לנשום אויר צח. הרצון שלה במעט חמצן הביא אותה לשרסטון. 

ג'ון הוא אירי והוא מוגדר כ"מלנכולי". הוא איבד את ביתו ואשתו עזבה אותו והוא עצוב. הוא מגיע לפתחו של שרסטון ומבקש להיכנס בשעריו. מובן שזו סיבה מספקת לאשפז אותו. תחשבו רגע על האנשים המלנכוליים שאתם מכירים. נניח שהיו סוגרים אותם במוסדות סגורים על כך. כמה מעט מוסיקה יפה היינו שומעים, כמה יצירות אמנות היינו מפספסים בהינף יד אכזרית, כמה היינו מפסידים מהיעדרם בקרבנו . אנה וג'ון נפגשים כשבשרסטון נערך נשף שבועי בו משתתפים אלה שהשכילו להתנהג כראוי, כמצופה מהם, והם מתאהבים.

הדמות השלישית החשובה בספר היא זו של ד"ר צ'רלס פולר. אדם בינוני מאד, חסר ביטחון ומדוכא ע"י משפחתו שחולם לפרוץ דרך ויותר מכך, משתוקק להכרה מצד הגדולים, ובראשם ווינסטון צ'רצ'יל. מכיוון שהוא מוסיקאי, הוא מנסה תחילה לרפא באמצעות המוסיקה. דמותו מתפתחת ומתחזקת ככל שהוא ממעיט בערכה של המוסיקה לטובת רעיון האאוגניקה, רעיון פשיסטי בעיקרו, המדבר על הפחתת אנשים עניים וחולי נפש מהאוכלוסיה ע"י עיקור. הוא חולם להיות מישהו שהוא משהו בתחום הרפואי שבו הוא עוסק. ככל שמתגברת האובססיה שלו העלילה מתרוממת והמתח גואה. זוכרים את האחות ההיא מקן הקוקיה? מה יהיה הצעד הבא של הדוקטור המלומד? מפחיד. 

יש דמויות נוספות, כמובן, כמו למשל קלם המשכילה ודן, החבר המיוחד של ג'ון. הן מאירות את המקום לא פחות משהן מרימות את העלילה. הכל כתוב מאד יפה, מרתק. דבר אחד יחיד שהפריע לי הן כמות ההערות שיש בספר. זה קטע לי את הקריאה. הייתי מעדיפה שהספר ייכתב ברצף ומה שזקוק להבהרה ייכתב בתחילתו או בסופו. עם זאת הסיפור - במיוחד כשחושבים על כך שהדברים מעוגנים בהיסטוריה האישית של המחברת - משאיר אותך חסר נשימה בקטעים אחדים, מבוהל בקטעים אחרים וגם, מלא חמלה וחיבה כלפי הגיבורים. על הסוף אני לא אומרת לכם כלום.  

 "אגודת האאוגניקה סבורה כי חוסר-כול, כפי שהוא מיוצג ע"י עוני (ואין קנה מידה אחר), מוגבל במידה רבה למעמד מיוחד ומנוון. מעמד פגום ותלותי המכונה מעמד האביונים." עמ' 111

"העתיד מגיע. אפילו לכאן. אפילו אל ספינת הנשמות המבודדת, הטרופה באוקיינוסים הירוקים-חומים של אדמות הבור, אפילו לכאן הוא יצליח למצוא את דרכו." עמ' 196

""הלב שלך חזר, צ'אבו." אמר דן בשקט. "הגיע הזמן ללכת"" עמ' 294

"היא אמרה את שמה בקול ותהתה אם קלם תוכל להרגיש בו, אם תוכל לשמוע את הצליל שהשמיע שמה כשהגתה אותו כאן,... ואז הוציאה את הנוצה משמלתה ואחזה בה והרימה את זרועותיה. היא הטתה את ראשה לאחור, וכשעשתה זאת הרוח נשבה על פני אדמת הבור וחלפה מבעד לנוצה, וגופה זמזם איתה. כאילו היתה כלי נגינה, המיועד לנשיפתו של יצור גדול, נשיפה שתחלוף דרכה ותגרום לה לשיר." עמ' 347