חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אאוגניקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אאוגניקה. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 2 באוגוסט 2023

קחי את ידי - דולן פרקינס-ולדז


Take My Hand - Dolen Perkins Valdez
מאנגלית: נעה בן פורת
הוצאת אריה ניר מודן, 2023, 415 עמודים כולל הערת המחברת ותודות.

 "כשאני אומרת לָך שהכאב ממה שקרה לילדות ההן היה הכאב הגדול ביותר בחיי, אני אומרת את האמת ורק את האמת. כדי להבין את האמירה הזאת, אַת צריכה להבין מנין באתי. גדלתי אצל אבא שהיתה לו קליניקה מצליחה,  ובזכותה יכולנו להרשות לעצמנו כמה דברים. הבית שלנו היה בבעלותנו, ויצאנו לחופשות. השיער שלי טופל במספרה אמיתית ולא במטבח של מישהי. משפחתנו הקטנה הצליחה לחיות בכבוד בזמנים חסרי כבוד. אבא צחצח את נעליו כל בוקר, אמא ענדה עגילים. אולי הדברים הקטנים האלה נראים לך פשוטים אבל חומד, תרשי לי לומר לך משהו. הם הדפו את הסערה." עמ' 169
"הייתי המומה מעומק התהום הפעורה בין הפוליטיקאים מוושינגטון למשפחת ויליאמס האהובה שלי. אנחנו נשמנו אוויר שונה, הלכנו בדרכים אחרות." עמ' 306

סיוויל טאונסנד מגיעה למונטגומרי אלבמה בשנת 1973. היא עובדת סוציאלית חדשה ונמרצת והיא רוצה לשנות את החייים בקהילה האפרו-אמריקאית. היא מתחילה לעבוד במרפאה לתכנון המשפחה ולזוועתה נוכחת לדעת שהחירות על גופן של נשים שאינן מתאימות לנורמות המקובלות - אינה נשמרת ואף נפגעת במכוון. הרשויות מרשות לעצמן לעקר נשים אלה, אפילו ילדות צעירות. שתי ילדות כאלה הן אריקה ואינדיה, שסיוויל היא האחות הסיעודית שלהן. תחילה היא ממלאה את ההוראות של מנהלת המרפאה, והיא מזריקה להן חומר שלא נבדקה אמינותו כדי למנוע היריון. הילדות התמימות האלה אינן מודעות למה שעושים בגופן והן נשמעות ללבנים מתוך חשש ובורות. אביהן וסבתן חותמים על טפסי הסכמה למרות שאינם יודעים לקרוא.

כבר סיפרתי לכם פה, על תורת האאוגניקה שהייתה נהוגה ומקובלת באמריקה של שנות השישים והשבעים במאה הקודמת. העובדה שלאנשי בריאות ולבנים אחרים במשרות פדרליות היה מותר להחליט על גופם ונפשם של אחרים, לגרום להם לעקרות בלי להסביר להם כראוי מה עושים להם, להחתים אנאלפביתים על טפסי הסכמה, לבצע בהם ניסויים שונים, כאילו למען המחקר הרפואי, לפעמים אפילו בלי משככי כאבים - אלה מעשים שהם בלתי נתפסים היום, ואני מקווה מאד מאד שכך זה יישאר. 

כמו בסיפרה של צ'מברליין העובדת הסוציאלית מסורה לגמרי למטופלות שלה, ובספר הזה - גם לאביהן ולסבתן של הילדות. היא לוקחת על עצמה להרים אותם מאשפתות גם תוך שימוש בכספה הפרטי ובמשאבי משפחתה שלה. לפעמים בהחלט חרגה מההתנהלות המקצועית שציפתה לה מעצמה. סיוויל טאונסנד נאבקת על זכותן של הנשים לקבוע על מה שייעשה או לא ייעשה בגופן. המאבק בגזענות נגד שחורים עולה כאן על הבריקדות, תיאור המאבק הזה, המשפטי בעיקר, מובא כאן בצורה מרתקת.

הספר מבוסס על מקרה פרטי אמיתי, של משפט רלף נגד ויינברגר. האחיות מיני לי ומרי אליס רלף, בנות שתים עשרה וארבע עשרה עוקרו ביוני 1973 ללא הסכמתן, במונטגומרי אלבמה, באמצעות סוכנת שפעלה במימון פדרלי. העובדת הסוציאלית שלהן, ג'סי בליי, דיווחה על כך והתקיים משפט בבית משפט פדרלי בוושינגטון. 

אני לא רוצה להכביר מילים על העלילה מעבר למה שכבר כתבתי לכם. הספר מצויין בעיני. זהו סיפורה של סיוויל האחות שהפכה לרופאה, והוא מסופר לביתה, אן. הוא מאיר מרחב גדול של עובדות היסטוריות, מעשים ותגובות להם, מארג של רגשות חמלה, אהבה וגם כעס טמיר ומוצדק, ובעיקר רגשות אשם וניסיון נואש לכפר על חטאם של רבים ורבות כנגד רבות, רבות מדי. כן, יש תחושות תסכול שמלוות את חווית הקריאה פה, כן גם, היינו מאד רוצים להאמין שדבר כזה לא יכול לקרות יותר. אבל, האמנם? 

"היא לבשה שמלה צהובה חגורה במותניים שהכריזה אביב, אף שעדיין היה קר בחוץ. כל אישה שלובשת צבע כזה היא אחת שעושה קצת טוב בעולם, החלטתי." עמ' 121

מומלץ. מאד. 


  


  


יום חמישי, 23 ביולי 2020

שקרים הכרחיים - דיאן צ'מברליין

שקרים הכרחיים - דיאן  צ'מברליין
Necessary Lies - Diane Chamberlain
תרגמה מאנגלית: שירי שפירא
הוצאת עם עובד סדרת "עין טובה", 2020, 415 עמ'

הרבה אנשים טובים קראו את הספר הזה וגם כתבו עליו. חששתי שלא יהיה לי מה לחדש כאן, כי כל אלה שדנו בו התפעלו וגמרו עליו את ההלל, וכך גם אני. ובכל זאת חשתי שלצאת בלא כלום אי אפשר. הספר הזה הוא כל כך מיוחד ומשמעותי לי, ותכף תבינו למה.

הסיפור מבוסס על מחקר אמיתי ומקיף של תורת האאוגניקה, לפיה מותר ואף רצוי לעקר אנשים שהם "רפי שכל" או עניים או אפילפטיים, או נכים, או גם שחורים - מתוך החשיבה המעוותת שבהיותם כאלה הם נטל על החברה הרוצה להשביח את עצמה בפרטים מתאימים בלבד. אם זה נשמע לכם מוכר זה בוודאי מהסיבות ההיסטוריות הידועות כל כך, ואולי גם כי קראתם את הנשף של אנה הופ.

הספר מתרחש בשנות ה-60 לא הרבה מאד זמן אחרי תום המלחמה ההיא, ובצפון קרוליינה הסמכות לעקר ילדים ומבוגרים כאלה ניתנת לעובדים סוציאליים. כ- 7000 אנשים הפכו לסטריליים עד לניתוח האחרון שנעשה שם ב-1974. מפחיד לחשוב עד כמה קרוב לזמננו ולחברה המערבית, כמעט כפי שהיא מוכרת לנו, הדבר הזה ייתכן. בהערת המחברת כתבה צ'מברליין: "בשקרים הכרחיים בחרתי שלא להציג הצגה סנסציונית של תוכנית האאוגניקה... רבים מהמקרים גובלים בלא ייאמן... לעומת זאת, המקרים של אייבי, מרי אלה וליטה קרובים יותר לנורמה, ומסיבה זו, לדעתי, הם מחרידים לא פחות." 

שתי נשים במרכז הסיפור. ג'יין פורסטר, נשואה טרייה, עובדת סוציאלית אידיאליסטית ותמימה, ואייבי הארט, ילדה בת 15, יתומה מאב שאימה הנעדרת, מאושפזת כחולת נפש, והיא חיה עם סבתא לא מתפקדת, ואחות בת 16 אם לבן מאב לא ידוע. המקום הוא חוות טבק בצפון קרוליינה, בבעלותו של מר גרדינר, אביו של הילד שאייבי מאוהבת בו והוא בה.

בעלה של ג'יין הוא הגבר הטיפוסי של פעם, שמבכר אישה שקטה וסורגת, שיוצאת מקסימום למפגשי צדקה עם חברות. הוא אינו מבין את הצורך של ג'יין לעבוד ולהיות מעורבת בחייהם של אנשים ממעמד נמוך מאד. ג'יין לוקחת גלולות למניעת היריון (שהיו בתחילת דרכן אז) ובוחרת לשקר לו לא פעם. גם אייבי, שרוצה להגן על עצמה, על בן זוגה ועל משפחתה משקרת לעיתים קרובות. שתיהן מנסות להלך בין הטיפות כדי לשמור על עצמן ועל מה שהן מאמינות בו. חרב הפיפיות של העיקור מרחפת כל הזמן מעל וכן החשש שיתגלו השקרים. ג'יין נכנסת לחייהם של בני משפחת הארט, ולשל אייבי בפרט, וככל שגדלה המעורבות שלה כך מעמיק השקר והנתק בתקשורת בינה לבין בעלה. בדרך רצופה כוונות טובות היא מגיעה למעשים הנוגדים את הגדרת התפקיד שלה ומסכנת את עצמה ואת אייבי.

הפרקים בספר מציגים בגוף ראשון פעם את הסיפור של ג'יין ופעם את זה של אייבי. (בתחילת הספר ובסופו מדברת גם ברֵנָה, שתכירו בהמשך). זה נותן תחושה של ממשות, אותנטיות ואינטימיות. זהו אחד הספרים היותר מטלטלים ומרתקים שקראתי לאחרונה. וכשאני אומרת קראתי, אני מתכוונת לְעַד האות האחרונה של התודות. מכירים את הספרים האלה שאחרי שהם מסתיימים את/ה רוצה לחבק אותם? אז כזה. 

      

      

   

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

הנשף - אנה הופ


The Ballroom by Anna Hope
תרגום שי סנדיק
הוצאת תמיר//סנדיק 392 עמ'.

ככל שעבר הזמן מאז שמעתי על הספר הזה ועד שזכיתי לאחוז בו פיזית, עברו ימים רבים, וסקירות רבות מאד נכתבו עליו. כבר חששתי שקטונתי... אבל אני מאלה שרצים לספר לחבר'ה. פטפטנית כמוני לא תשמור בלב. לא. זה לא יקרה. 
לפני הכל אני רוצה להניח לכם כאן טעימה מהספר, מוקרא על ידי המחברת אנה הופ, שהיא גם שחקנית, והקריאה שלה, במיוחד מספר מפרי עטה, היא חוויה בפני עצמה.
אז הסכיתו ושמעו:

זהו סיפור אהבה המתרחש בין כתליו של בית כלא מיוחד המוגדר כבית משוגעים, asylum. כמה לא פוליטיקלי קורקט. אבל אנחנו מדברים פה על 1911. כל כך הרבה השתנה מאז, אני מקווה. המוסד הזה, שהמחברת קוראת לו שרסטון,  (זה שם מומצא, כמובן, אבל מוסד דומה היה קיים ונסגר בשנת 2003) נמצא ביורקשייר, אנגליה. נכלאים בו אנשים עניים שמשפחתם היא ממעמד האביונים וידם אינה משגת לשכנם במקום ראוי יותר. זהו כלא לכל דבר ועניין. ואם ראיתם שעל הכריכה כתוב שהספר הוא "הגרסה הבריטית של קן הקוקיה" אז ממילא תבינו שהקריאה בו אינה ליקוק של דבש. גם לפני שהגיבורים מגיעים למוסד הבזוי הזה האוירה היא קודרת ואפורה. כמו לונדון. כל השנה אפרורי. נראה לי משום מה שהמילה האנגלית gloomy מתארת את זה הכי טוב.

אנה אינה מתאימה לגמרי להגדרה של "רפת נפש" או "משוגעת" כמו שאנחנו מכירים אותה. היא שברה חלון בבית החרושת המעופש שבו עבדה שעות על גבי שעות בכל יום מבלי לראות אור או לנשום אויר צח. הרצון שלה במעט חמצן הביא אותה לשרסטון. 

ג'ון הוא אירי והוא מוגדר כ"מלנכולי". הוא איבד את ביתו ואשתו עזבה אותו והוא עצוב. הוא מגיע לפתחו של שרסטון ומבקש להיכנס בשעריו. מובן שזו סיבה מספקת לאשפז אותו. תחשבו רגע על האנשים המלנכוליים שאתם מכירים. נניח שהיו סוגרים אותם במוסדות סגורים על כך. כמה מעט מוסיקה יפה היינו שומעים, כמה יצירות אמנות היינו מפספסים בהינף יד אכזרית, כמה היינו מפסידים מהיעדרם בקרבנו . אנה וג'ון נפגשים כשבשרסטון נערך נשף שבועי בו משתתפים אלה שהשכילו להתנהג כראוי, כמצופה מהם, והם מתאהבים.

הדמות השלישית החשובה בספר היא זו של ד"ר צ'רלס פולר. אדם בינוני מאד, חסר ביטחון ומדוכא ע"י משפחתו שחולם לפרוץ דרך ויותר מכך, משתוקק להכרה מצד הגדולים, ובראשם ווינסטון צ'רצ'יל. מכיוון שהוא מוסיקאי, הוא מנסה תחילה לרפא באמצעות המוסיקה. דמותו מתפתחת ומתחזקת ככל שהוא ממעיט בערכה של המוסיקה לטובת רעיון האאוגניקה, רעיון פשיסטי בעיקרו, המדבר על הפחתת אנשים עניים וחולי נפש מהאוכלוסיה ע"י עיקור. הוא חולם להיות מישהו שהוא משהו בתחום הרפואי שבו הוא עוסק. ככל שמתגברת האובססיה שלו העלילה מתרוממת והמתח גואה. זוכרים את האחות ההיא מקן הקוקיה? מה יהיה הצעד הבא של הדוקטור המלומד? מפחיד. 

יש דמויות נוספות, כמובן, כמו למשל קלם המשכילה ודן, החבר המיוחד של ג'ון. הן מאירות את המקום לא פחות משהן מרימות את העלילה. הכל כתוב מאד יפה, מרתק. דבר אחד יחיד שהפריע לי הן כמות ההערות שיש בספר. זה קטע לי את הקריאה. הייתי מעדיפה שהספר ייכתב ברצף ומה שזקוק להבהרה ייכתב בתחילתו או בסופו. עם זאת הסיפור - במיוחד כשחושבים על כך שהדברים מעוגנים בהיסטוריה האישית של המחברת - משאיר אותך חסר נשימה בקטעים אחדים, מבוהל בקטעים אחרים וגם, מלא חמלה וחיבה כלפי הגיבורים. על הסוף אני לא אומרת לכם כלום.  

 "אגודת האאוגניקה סבורה כי חוסר-כול, כפי שהוא מיוצג ע"י עוני (ואין קנה מידה אחר), מוגבל במידה רבה למעמד מיוחד ומנוון. מעמד פגום ותלותי המכונה מעמד האביונים." עמ' 111

"העתיד מגיע. אפילו לכאן. אפילו אל ספינת הנשמות המבודדת, הטרופה באוקיינוסים הירוקים-חומים של אדמות הבור, אפילו לכאן הוא יצליח למצוא את דרכו." עמ' 196

""הלב שלך חזר, צ'אבו." אמר דן בשקט. "הגיע הזמן ללכת"" עמ' 294

"היא אמרה את שמה בקול ותהתה אם קלם תוכל להרגיש בו, אם תוכל לשמוע את הצליל שהשמיע שמה כשהגתה אותו כאן,... ואז הוציאה את הנוצה משמלתה ואחזה בה והרימה את זרועותיה. היא הטתה את ראשה לאחור, וכשעשתה זאת הרוח נשבה על פני אדמת הבור וחלפה מבעד לנוצה, וגופה זמזם איתה. כאילו היתה כלי נגינה, המיועד לנשיפתו של יצור גדול, נשיפה שתחלוף דרכה ותגרום לה לשיר." עמ' 347