מרגו צריכה כסף - רופי ת'ורפ

Margo's Got Money Troubles - Rufi Thorpe

מאנגלית: לי עברון

הוצאת מטר,2025, 336 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

זהו ספר שמתאים במיוחד למועדון קריאה, מה שנקרא ספר כוסברה. יש שיאהבו מאד מאד ויש שממש לא. אבל אף אחד לא יוכל לומר שאין מה להגיד עליו. הוא מייצר בקורא/ת רוך וחמלה, וגם חיבה, אל דמויות, מעשים ותכונות שאולי יוצרות בו/ה אנטגוניזם. לו רק בגלל זה שווה מאד לקרוא אותו. מקווה שתסלחו לי אם אשתמש כאן במילים בוטות, אבל הספר רווי בהן, במקומות המתאימים.

יש בספר הזה שני מסַפרים. יש את המספר-היודע-כל, ויש את מרגו, שמספרת את הדברים שקורים לה, שלפעמים מדברת אלינו בגוף ראשון ולפעמים אף פונה אלינו מחוץ לסיפור. כך זה מתחיל:

"תכף תתחילו לקרוא ספר חדש, ולמען האמת אתם קצת מתוחים. אתם מקווים שהקסם יקרה כבר בשורות הראשונות, שתשקעו בסיפור כמו באמבטיה חמה ותתמסרו לו לגמרי. אבל על התקווה הזאת מעיב החשש שלמעשה תצטרכו ללמוד שמות של המון דמויות ולעקוב בנימוס אחר ההתרחשויות, כאילו אתם משתתפים במסיבת טרום-לידה של מישהו שאתם בקושי מכירים. וזה בסדר, אלוהים יודע שכבר התאהבתם בספרים שלא תפסו אתכם בפסקה הראשונה. אבל אתם בכל זאת מקווים שזה יקרה, מקווים שהם יכבשו אתכם במעמקי נפשכם וינשקו אתכם בצוואר." 

מרגו היא אישה צעירה בת 19 הלומדת בקולג', והמרצה שלה, מארק, מכניס אותה להיריון. היא לא אוהבת אותו במיוחד, והיא גם לא חושבת שהוא אוהב אותה במיוחד. אבל היא מחליטה להמשיך עם ההיריון וללדת. כולם בסביבתה מנסים להסביר לה שזה יהיה מעל לכוחה. היא ממשיכה בתהליך לא מתוך חשיבה מעמיקה של כל מה שכרוך בכך, אלא משום שלדעתה כך עושים אנשים טובים.

"מרגו ידעה שכל מה שקרה עם מארק היה מזויף, הכי מזויף שיש. ובכל זאת, התוצאה היתה אמיתית מאין כמוה, והיא תזדקק לעזרה כדי לממן אותה." עמ' 78

"איך להפוך מעוד זוג ציצים אנונימי לזוג הציצים היחיד שמשנה? ההרגשה צריכה להיות אמיתית, אבל איך מעבירים אותה? איך מעבירים  את הדרך שלך להתהלך בעולם כאילו אי אפשר לפגוע בך, אף על פי שאת נפגעת נורא, אבל יש משהו יפה כל כך בחופשיות, בחוסר הזהירות, ו... ובאומץ שיש בזה." עמ' 187

הילד נולד והוא נקרא בודהי, (השם הוא קיצור של בודהיסאטווה  - אם תהיתם - האיש החותר להארה. תודה לך, לי.)  היא מבינה שהיא לא תוכל לכלכל אותה ואותו ללא עבודה שתאפשר לה להיות איתו, להיניק אותו ולחנכו כמו שהיא רוצה, ולכן היא פותחת חשבון באונליפאנס, שם היא מצטלמת בעירום. היא גם מקבלת לחשבון שלה תמונות של איברים גבריים ומדרגת את כולם גבוה. אביה, שלא היה שם בילדותה, ושהיה מתאגרף מפורסם בעבר, מגיע אליה ומנסה לעזור. זה מתחיל להשתלם כלכלית. אבל אז נערמים קשיים. בשלב מסויים היא אף מאויימת על ידי מוסדות המדינה שבודהי יילקח ממנה, והיא נבדקת על ידי גורמים בירוקרטיים שמשתדלים למצוא דופי בכל מה שהיא עושה. אז היא יוצאת למלחמה על הצדק שלה.

סקס סמים ורוקנרול? אפשר לומר. אין פה תיאורים גרפיים, אם חששתם מזה. אבל יש "גסויות", זה מאד מתאים פה לסיפור של מרגו, ולדמות שלה, שאין ברירה אלא לחבב אותה עד מאד. מומלץ. 

  

  

  

  

 

דוקטור, בואי אצלי - מירה מגן

Next in Line - Mira Magen

הוצאת זמורה, 2025, 256 עמודים מודפסים

איזה ספר נהדר! השפה פשוט מלאכת מחשבת מענגת והעלילה מדוייקת, אינה מתפשרת ואינה מתייפייפת, היא סוחפת וקולחת, למרות שהמסופר בה בד"כ מורכב ולא קל. 

אני אוהבת את הכתיבה של מירה מגן, ותמיד מתפעלת מהעברית היפה שבה היא מפנקת את קוראיה. כל פעם נראה לי שהספר האחרון שלה שקראתי הוא הטוב ביותר, וזה אינו יוצא מן הכלל. 

גליה אושרי היא רופאה המטו-אונקולוגית בבית חולים. היא רווקה דתייה, והיא אחת משלוש אחיות נשואות ואימהות לילדים מבית מסורתי. גליה נמצאת בזוגיות פושרת (מצידה) עם קולגה שלה, רופא בכיר יותר במחלקה שלה, ששמו ענר. ענר הוא אלמן ויש לו שתי בנות פעוטות, והוא בטוח לגמרי בקשר ביניהם.

חולים רבים יש במחלקה בה עובדים גליה וענר, והעבודה בה היא מואצת תמיד ומלחיצה. מן הסתם, זהו עיסוק בעניינים של חיים ומוות. שניהם מוכרים כרופאים מקצועיים ביותר, שאינם מניחים לרגשות שלהם להיות חלק מהטיפול בחולה. זה מה שמצופה מהם הן מהחולים ובני משפחותיהם והן מהצוות הרפואי שסביבם. גליה נשארת מחושבת ומקצועית מול כל החולים, גם מול מי שמאשימה אותה בקול גדול במותו של בנה הקטן. היא נדרשת להיות כזאת גם מול בני משפחתה שמציבים בפניה אתגרים לא פשוטים. 

"רציתי להניח יד על בטנה ולנחם את היצור המתהווה, מוחו טרם הושלם, ריאותיו עוד לא בשלו והן צנופות עדיין ומכורבלות זו אל זו. הייתי אומרת לו שיחד עם זקיקי השיער והציפורניים שהוא מצמיח, שיצמיח גם כנפיים קטנטנות שימריאו אותו הרחק וגבוה מעל כל השִיט העכור והכעור הזה, הייתי אומרת לו, תקשיב לי טוב עוּבָּרצ'יק, הרחם הוא פונדק דרכים, אתה לא חייב לו כלום בשנייה שאתה יוצא." עמ' 137

אבל יום אחד מגיע למחלקה נער חולה אנוש מלווה באביו הכריזמטי, והם מערערים את שיקול דעתה. הקשר בין גליה לענר מושפע מכך והספר סוחף את הקורא בכוח משיכה בלתי רגיל אל ההחלטות שיתקבלו ביניהם ואל מה שקורה לגליה מבפנים כשהיא מנתחת בצורה בהירה וללא הנחות את רגשותיה.

הספר מציג בפנינו תככים שקורים בבית החולים, מאיר את המורכבות שבחיי המשפחות ברוכות הילדים ובמיוחד את ההתמודדות של רופאים ורופאות בעבודתם המפרכת. 

בשתי מילים: מעדן ספרותי. 

"סיפרתי לה שלפני יומיים קניתי צרור ירוק של פרחי נץ החלב, ניצנים בוסריים זעירים סגורים, רכובים זה על גבי זה, אסופים אל גבעולים גסים. אתמול שני פרחים כתומים ראשונים פקעו את קליפת הניצן והנצו, הבוקר נוספו שלושה ובהמשך הימים יהיו כנראה עוד. מישהו יכול לנבא מי מגולמי הפרחים האלה יצליח להרחיב את פתחו, לקרוע לו מוצא ולפרוח? ומי יישאר מקופל וצנוף במעטפת שלו, יצטמק ויכמוש בתוכה?" עמ' 199

המופע של גארי - נל ליישון

Memoirs Of a Dipper - Nell Leyshon

תרגמה מאנגלית: רותם עטר

הוצאת תשע נשמות,2022, 277 עמודים

נקרא כעותק דיגיטלי 

אחרי הספר צבע החלב שאני וכל מי שאני מכירה אהבנו כל כך, חיכיתי מאד לעוד ספר של הסופרת המוכשרת הזאת. והנה הגיע המופע של גארי, שהתיישבתי לקרוא אותו כשאני לוקחת אוויר מדי פעם כדי לשרוד את הכאב שבו.

"ברוכים הבאים למופע שלי שבו אני אספר לכם כל עצמי בלי הפסקה ואתם לא תספרו לי כלום על עצמכם. ככה זה. קוראים לזה מופע כי יש מישהו שמופיע וזה אני ולא אתם."

גארי הוא פושע קטן בעל עינים כחולות כמו דיו, שמרגיש מה שאנשים בסביבתו חושבים, כן, גם מה שאנחנו הצופים בו חושבים ורוצים. הוא כאילו מסתכל על העולם מבחוץ באמצעות איזה חוש שישי, ויודע. ממש יודע. 

"אני מבין שלכל בנאדם יש הילה כזאת מסביבו, וזה הטריטוריה של החיה שבתוכם. ואני צריך לחדור לתוך הטריטוריה שלהם בשביל שההילות שלהם ושלי יתערבבו. אני צריך להשקיט את החיה שלהם. ובשנייה שאני מצליח בזה, הם בכיס שלי. אני יכול לעשות מה שאני רוצה." 

 זה לא מונע בעדו מלהסתבך ואף לשבת בכלא. 

הוא גדל במקומות המצחינים של לונדון. בביבים. אימו אלכוהוליסטית, אביו פושע אלים, שלא מהסס להכות אותו עד זוב דם וגם לזרוק את כלבו האהוב במקום נטוש כשהילד איתו באוטו. יש לגארי אח, אלן, שחוטף מכות מגארי, ואחות קטנה, תינוקת, שרון. שניהם גדלים בבית הזה, מוזנחים ומוכים. הקורא.ת מובל.ת אל הסימטאות האפלות של לונדון ויכול.ה לחוש את מה שעובר על גארי שם. 

גארי הוא כייס (Dipper). כשהוא גונב הוא מרגיש התרגשות אדירה. "אני וביק נכנסים בשקט, סוגרים את הדלת מאחורינו. ביק הולך ישר לסלון. אני לא. אני עומד בכניסה החשוכה, הלב שלי טס. הנה עוד פעם ההרגשה הזאת: אני חי." 

הוא צורך סמים כבדים וגם כשהוא מתאהב הוא מגיע לשפל המדרגה. ועם זאת, יש לגארי גם קטע רגיש מאד, רובין הודי כזה. הוא שוכב עם אישה, אך כשהוא רואה שיש לה ילד מוזנח הוא עוזב. הוא פורץ לכספת של מפעל ומחליף את מעטפות המשכורות בין אלה של הבכירים לאלה של הזוטרים. הוא זועם על פגיעה באישה קשישה וחלשה.  "זה היה בגלל הילד ההוא שעמד בדלת. המשקל של החיתול שהיה תלוי עליו. פיפי של לילה שלם. זה וגם איך שהוא הסתכל עלי." 

מידי פעם, כשהסצינה קשה מדי בוחרת ליישון, להסיט את מבטנו אל הסוף הטוב שיהיה לסיפור, כדי שלא ננטוש, אל בנו של גארי, שהוא אוהב וגאה בו מאד, אל האושר שהוא גורם לו. 

אנשים בסביבתי אמרו שאי אפשר להניח לספר הזה. אני דווקא הייתי צריכה מדי פעם אוויר ממנו. קטעים מסויימים היו קשים לי מאד. הסוף אכן טוב. נסגרים חשבונות. שונה מאד מצבע החלב אך עדיין, זהו ספר מצויין בעיני. הזרקור מופנה אל ההישרדות של אנשים קטנים וקשי יום בלונדון, שלכאורה, אין להם סיכוי לצאת מהאשפתות שהם חיים בהן. אין רגשנות יתר שבד"כ מאוסה עלי בספרות, אבל יש רגש במינון נכון ומדוייק. היחסים בין גארי לאלן הרחיבו לי את הלב. הכתיבה בספר הזה, כמו בצבע החלב מיוחדת ומתאימה לנוף, לסיפור, לגיבור, ללונדון שמתחת. הרבה אחרי אמצע הספר פתאום יש כותרת: פרק ראשון. ומכאן יש התחלה חדשה. למרות שאנחנו יודעים שיהיה מהפך, זה תופס אותנו לא מוכנים.

יש ספרים של ליישון שלא תורגמו עדיין:

Black dirt, Devotion ו - I Ellyn, שנקרא מעולה.

האם נרצה לקרוא אותם? ללא ספק. זורקת את הכפפה הזאת פה.  

יופי של ספר. מומלץ מאד.

  

 

שָאגִי בֵּיין - דאגלס סטיוארט

 

Shuggie Bain by Douglas Stuart

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת לסה 2021, 616 עמודים כולל תודות ואחרית דבר מאת אנשיל פפר

שתי הכריכות שתראו למטה, שהודפסו בהוצאות בחו"ל של הספר הזה מקסימות בעיני, אבל זו של הוצאת לסה, הזמינה אותי לפני כן, והיא נולדה באדיבותה של צופיה הרבנד. ראיתי את התמונה בדף ההוצאה עוד לפני שהספר הודפס ונשביתי ביופי העגמומי שלה. לאחר קריאת הספר, הילד שבתמונה נראה לי בורח, מתפורר, וזה התאים לי. אפילו יותר.

היו שהזהירו אותי מקריאת הספר. הוא עצוב ומדכא מאד, אמרו לי, ואמנם, בקטעים רבים חיפשתי נחמה. לפעמים הסתכלתי עליו, אל מקומו שליד המיטה וניסיתי להתנגד לו, לדחות את הקריאה, אבל משלקחתי אותו לידי שוב לא יכולתי לעזוב.

שאגי ביין הוא ילד צעיר. מיגדרו לא ברור לו לגמרי אבל סביבתו תייגה אותו מן הרגע הראשון ובמלוא האכזריות. אימו, אגנס, היא אלכוהוליסטית כבדה. לא תמיד היא בהכרה, ובוודאי שברוב המקרים אינה משמשת כאם אחראית לו, גם לא לאחיו ולאחותו הגדולים ממנו. אגנס מנסה בכל כוחה להיראות טוב, יותר מטוב אפילו, היא עושה כל דבר שנראה לה שעשוי להציג אותה לסביבה כמישהי אצילה ממעמד גבוה. היא משקיעה בשיניים תותבות, איפור ולבוש כמו יוקרתי. אך האלכוהול מבצבץ מהר מאוד ממחבואו ונחשף לעיני הסובבים אותה. אגנס היתה נשואה בעבר לקתולי כמוה, שהיה מסודר ואמין, ושני ילדיה הגדולים נולדו מנישואיה לו. היא עזבה אותו לטובת שָאג, נהג מונית פרוטסטנטי ורודף שמלות, שהוליד איתה את שאגי. הם עוברים לעיירת כורים ליד גלזגו, שהמכרה נסגר בה וכל התושבים מובטלים. תושבי העיירה מכירים מבפנים את רעת האלכוהול, וחושפים את עקב אכילס של אגנס מהר מאד. מיד עם הגיעם לעיירה שאג נוטש אותם, שלושת ילדיה של אגנס מנסים לטפל בה ולשמור עליה, ואחד על השני. הם גם מנסים לגונן על שאגי הקטן אך בהמשך נוטשת אחותו של שאגי, ולבסוף גם מָגִינו היחיד, ליק (אלכסנדר) אחיו. 

שאגי של תחילת הספר הוא ילד בן חמש. הוא מרגיש צורך להגן על אימו הלא מתפקדת, הנתונה למצבי רוח קיצוניים וקשים, ולטפל בה. הוא זה שאחראי להביא את הקצבה למובטלים שאימו זכאית לה ולערוך את הקניות עבורם. הוא חווה השפלות מכל עבריו, על שונותו המינית, על אימו המנסה בכל כוחה להיות מי שאינה, והוא משתדל לדאוג לאגנס ככל יכולתו. אנחנו מלווים את שאגי בחייו עד ההתבגרות שלו, בעידן של אשת הברזל מרגרט תאצ'ר, שהבריאה את הכלכלה של בריטניה על ידי שגשוג של הבנקים, אך גם ע"י דלדול התעשייה, מה שגרם להגברת האבטלה. אנו חווים עם שאגי את מלוא העליבות של סביבתו הענייה, המלוכלכת, השורדת בין הפחים והזבל. הוא אדיב ומדבר בנימוס. גם על כך הוא חוטף. 

למרות הקושי בכניסה לעולמו של שאגי, התחושה בקריאה היא של סקרנות ודחיפות לקרוא עוד ועוד. אולי זה בזכות הכתיבה, שלמרות שהיא מסופרת בגוף שלישי, התחושה היא של מעין אוטוביוגרפיה קשה, של סיפור שהקורא הנכנס אל עובי הקורה בו, מרגיש חלק מחייו של הגיבור; רואה גם את אימו, גם כשהיא נקייה לשנה, (ומתפלל שזה יחזיק מעמד למרות הסיכוי הקלוש מאד שזה יקרה), וגם במלוא עליבותה. 

מאד ממליצה על הספר הזה. הוא סוחף ומרתק. אל תתנו לו לחמוק מבין ידיכם, למרות הסיפור הקשה. הוא זכה בפרס בוקר של 2020, ותראו שגם אתם תסכימו שהוא ראוי לפרס. באחרית דבר מסביר אנשיל פפר:

"תוחלת החיים בגלזגו היא הנמוכה בבריטניה, בפער ניכר. מי שנולדו בשנות החמישים והשישים אל עיר ששכנה תחת ענן תמידי של פיח ואפר פחם, חוו על בשרם את אובדן התוחלת וההזנחה של שנות השבעים והשמונים והתנחמו באלכוהול ובסמים, לא האריכו ימים אל המאה העשרים ואחת." עמ' 616

"אגנס הסתובבה כאילו רקדה עם בן-זוג דמיוני. "תזיז את התחת הקטן שלך," קראה בקול רם מדי וקולה הדהד מבתי הכורים." עמ' 376

""בואי נבטיח להיות חדשים לגמרי. בואי פשוט נבטיח להיות רגילים," התפלל בעודם אוחזים ידיים כמו זוג צעיר." עמ' 532