Goldberg Fields - Shani Hadar
הוצאת כנרת זמורה דביר, 2025, 352 עמודים מודפסים
"הילדות שלי לא מושלמות, מן הסתם, אבל בניגוד אליי, שלקח לי זמן למצוא כאן את מקומי, שהיום אני שוב לא בטוחה בו, גילי וזמר יודעות היטב שכאן, באדמה הזאת, הן נטועות. שכאן זה הבית ושהן דור רביעי למיישבי הארץ הזאת, במושב הזה, דור רביעי לחקלאי הגליל התחתון." עמ' 137
הספר הזה הזמין אותי בגלל הספר הקודם של הסופרת, חג המשק, שאהבתי מאד. יש לי פינה חמה למה שנקרא "אנשי ההתיישבות העובדת", למרות שכבר שנים רבות אני גרה בעיר. פה מתוארים חיי המושב, עם הבזקים מכיוון הקיבוץ, במלואם. הכתיבה מיוחדת, לקח לי זמן להיכנס לעלילה. אולי בעיקר בשל התקופה הזו הבלתי אפשרית, שהיא חצי חג וחצי אֵבֶל. אבל הוא מתרומם יפה בהמשך, העברית עדכנית, יופי של הומור.
דורה (דורית) גולדברג-רוטשילד היתה קיבוצניקית ועכשיו היא מושבניקית מהגליל התחתון. קבוצת החברים המקומית מאד מגובשת ודורה לא תמיד מרגישה שייכת. מעולם לא חייתי במושב אבל מהסיפור עולה שכאן, כמו בקיבוץ יש לאנשים דיעה די מגובשת על אופיו של כל אחד מחבריה, על איך הוא צריך להתנהל ועל הסודות שהוא מכמין בתוכו. הוא אינו חושב שכולם יודעים. יש דברים שלא מדברים עליהם. "מה שהיה בנפאל נשאר בנפאל". אבל, האמנם לא יודעים?
"אז עוד לא הייתי בתוך נבכי הקשרים בין האחים שפע ועוד לא ידעתי מי מספר למי ולמה ובמיוחד מי לא מספר למי, ולמה." עמ' 239
דורה נשואה לאבינועם, ובנותיה המתבגרות הן גילי וזמר. לא מעט חברי מושב משתתפים כאן בספר, צריך להכיר אותם, הם מהווים רובד חשוב בסיפור, והן מצוירות כאן נהדר, עגול. במשחק אמת או חובה סתמי נהפך עולמה של דורה עליה. אבינועם, בעלה מזה שנים מחליט שהוא רוצה חופש ממנה. זה נשמע כמו משהו זמני ואף מוגדר כך, ונראה לה שהוא יחזור בו תוך זמן קצר. אבל הזמן עובר ואולי זה לא יקרה...
דורה עובדת מזה 14 שנים, כגרפיקאית ומעצבת מודעות פרסום בעיתון מקומי, במקום שהיא לא אוהבת, אבל מופתעת מאד כשפתאום מפטרים אותה, כי "הפרינט מת." אז היא שוב מוצאת את עצמה במקום מבולבל, כשהדבר היחיד שהיה ברור שהיא חלק ממנו ושייכת אליו נשמט מתחת לרגליה.
דורה גרה בבית שמיועד למי שנקרא "בן ממשיך". זה אומר שהבית יהיה שייך לבן הבכור של המשפחה (שהוא כְּנַעַן, בנם הבכור של אלישבע ונפתלי) ורק לו. אבל כרגע, אבינועם ודורה גרים בבית הזה. כנען ויעלי גרו בו פעם. אבל כנען נעלם, איש אינו יודע אם יחזור ומתי. כך יוצא שגם בפן הזה - דורה לא ממש שייכת. היא גרה בבית שאולי יהיה עליה לעזוב.
עכשיו, כשחייה משתנים היא מתכננת לפתוח עגלת קפה ניידת. היא מבשלת מצויין ויש לה עוגת שוקולד חלומית. זה מתחיל בקטן אבל גדל ותופס תאוצה, אבל גם זה עלול להשתבש.
נושא השייכות למקום ולחברה מעסיק את כולנו לא מעט, אולי יותר ממה שאנו מודעים לו בשגרת היום יום. זה אקוטי יותר בחברות קטנות, במשפחות מגובשות או לא, בעבודה, בכל מסגרת חברתית. כאן בספר זה ניבט מכמה זוויות מעניינות.
צורת הכתיבה כשיח עם מישהו לא ידוע, וגם כהתכתבות בווטסאפ קבוצתי - נעשית ברורה ומובן השימוש בה. אנחנו סקרנים לדעת מיהו הנמען של השיחה הזה. הכתיבה בפרקים קצרים יוצרת תחושה של דינמיות, של סיפור שרץ מול העיניים. במיוחד כשבסוף פרקים רבים נזרק רמז לבאות. זה משאיר את הקורא במתח טוב, מאיץ בו להמשיך ולקרוא. ספר מאד ישראלי, כל כך מתאים לנו לכאן ועכשיו. וההומור פה, איזה כיף הוא."כשאני אומרת את זה, גילי אומרת, אויש אמא, יש לך את זה ביותר מתנשא? היא אומרת שאני מקטינה את הבעיות שלה, כאילו הן לא חשובות, ואילו אני, בתור אמא שלה, מנסה ככל שאני יכולה להיות אמפטית לאמירות האלה, ובמיוחד אני גאה בה על הדעות שהיא גידלה, ערכים ודמוקרטיה, אבל באמת, מה יכול להיות כל כך דרמטי ביום גבות רע, וכמה אמפטיה אני, בתור אמא שלה, מסוגלת לגייס אל תוך בעיה הרת גורל שכזאת?" עמ' 227
ספר טוב. מומלץ.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה