בא לעולם - מרגרט מצאנטיני
Venuto Al Mondo - Margaret Mazzantini
תרגום מאיטלקית אלון אלטרס
הוצאת כנרת זמורה 557 עמודים
ביום הולדתי לפני כמה שנים, הפתיע אותי דן בנסיעה לאופאטיה, קרואטיה. במהלך הטיול שם לקחנו טיול מודרך חד יומי לשמורת האגמים של פליטביצה. בדרך ראינו בתים נטושים, אזורים רבים כאלה. המדריך הסביר שבתים אלה נפגעו ממלחמת האחים האכזרית שניטשה שם. מטבע הדברים, המדריך רצה להעביר לנו כתיירים חוויה נעימה, ולא רצה להכביד עלינו יותר מדי, ולכן גם לא הרחיב יותר מכך. נדנו בראשנו בעצב, כן, אבל עברנו הלאה. כמו כל דבר שאינו ממש שלך, על אף שהוא כאוב ומהדהד - בסיטואציה הזאת, של תייר שבא לראות את יופיה של הארץ הזרה, אולי אפילו, לבושתי, הדחקתי. אז המשכנו לשמורה הבלתי אפשרית ביופייה הזו, פליטביצה, על פלגיה ומפליה המדהימים. אולי מהמקום האופטימי הזה שלי, זה הרושם העיקרי שנצרב בזיכרון, ועמעם במשהו את הבתים הנטושים. איכשהו כשאתה רואה בית ריק, גם אם אתה שומע שמישהו מת בו, וגם אם הוא תקוף יריות עד מאד, מה שנצרב בזיכרון זה בית ריק.
הספר הזה שינה הכל. הוא הכניס אותי למלחמה בסרייבו, אל מקום הכי אישי וקרוב שיש. הוא נגע בי במקומות מוכרים לי, אל חוויות שחוויתי בעצמי או לחילופין נחוו בסביבה הקרובה ביותר שלי. אני מתכוונת כאן, למשל, על הפלא הלא נתפס שבלהיות בהיריון. לגדל ישות אנושית בתוכך. התחושה המופלאה של חיות, של חגיגיות של יצירה, וגם של לאות וכובד. פגשתי כאן גם את החוויה המוכרת של כשלון עמוק ורציני. של הטעם המר-חמוץ, אפילו סוג של תחושת חול בפה, כזו שבאה מתסכול של החמצה, של אכזבה, שקודח בנשמה. פגשתי גם בחוויית הכמיהה, שליחת היד אל הבלתי מושג. משהו שאולי גם אתם מכירים. זה שם, ממש, אבל אי אפשר להגיע ולגעת. וכן, גם החוויה של האהבה הנלמדת אל יצור חדש ולא מוכר, אל ילד חדש.
הספר לא קצר, יותר מ-550 עמודים. והוא ממש לא קל לעיכול, אבל הוא יהדהד בקורא לזמן ארוך. (כמו, אגב, גם הקודם של מצנטיני: אל תזוזי.) יש בו קטעים איטיים וקטעים אחרים שתופסים אותך בגרון ולא מרפים. יש קטעים שהבוטות שבהם נדמתה לי כדורכת ברגל גסה על הקצוות הכי רגישים שלי וקטעים אחרים שבהם, כביכול, נחתי. בסוף - אוי הסוף הזה, שבו נחשפת אמת אחת בלתי אפשרית, ואתה נשאר פעור פה. זהו סיפור אהבה, סיפור של מלחמת אחים, סיפור של הישרדות והקרבה, ובעיקר, סיפורם המיוחד של ג'מה ודייגו, וסיפורי חבריהם, מכריהם, גם סתם אנשים זרים להם, שנמצאים במקום קשה ונאלצים לקבל החלטות קרדינאליות.
"...גויקו צועד לעבר המכונית, אני מביטה בגבו. הגב הוא חלק הגוף שאדם אינו יכול לראות בעצמו, זה שאתה מותיר למבטם של אחרים. על הגב מכבידות המחשבות, הכתפיים שהפנית לאנשים כשהחלטת ללכת לדרכך." עמ' 491
"התחשק לי לקפוץ על צווארו כמו נערה. אבל עמדתי והמתנתי שם כמו גחלילית. לפעמים אתה זקן יותר בגיל שלושים מאשר בגיל חמישים." עמ' 74
"זה באמת נראה לי כמו נס...שסערת התאים הזאת תשכון בגופי. כאילו בלעתי עולם ומלואו. פתאום התחלתי ללכת באיטיות, טובלת ביערות רוך של לגונת מים... " עמ' 142
"כשאתה מוצא בן בעולם, יתפתחו העניינים כאשר יתפתחו, הוא תמיד יישאר איתך. יש אנשים שאנחנו מאבדים אותם ושבים ומוצאים אותם בכל יום מחדש, בתצלומים, בארון הבגדים." עמ' 214
"אחרי שהתותחים יסולקו, יסתלקו גם מהדורות החדשות, וכל מה שיישאר יהיה הצד האפור של העיר הזאת, שתמשיך לפלוט את כאבה החרישי כאילו היה טחב. " עמ' 409
עשו גם סרט על הספר הזה: נולד פעמיים - טריילר . לא צפיתי בו, ואני כל כך מקווה שהוא מצליח להעביר את התחושות העמוקות שמלוות את הקורא בחוויה של קריאת הספר הזה. הספר זכה להתפרסם במדינות רבות ותורגם לשפות רבות כפי שתוכלו לראות כאן למטה.
הספר הזה שינה הכל. הוא הכניס אותי למלחמה בסרייבו, אל מקום הכי אישי וקרוב שיש. הוא נגע בי במקומות מוכרים לי, אל חוויות שחוויתי בעצמי או לחילופין נחוו בסביבה הקרובה ביותר שלי. אני מתכוונת כאן, למשל, על הפלא הלא נתפס שבלהיות בהיריון. לגדל ישות אנושית בתוכך. התחושה המופלאה של חיות, של חגיגיות של יצירה, וגם של לאות וכובד. פגשתי כאן גם את החוויה המוכרת של כשלון עמוק ורציני. של הטעם המר-חמוץ, אפילו סוג של תחושת חול בפה, כזו שבאה מתסכול של החמצה, של אכזבה, שקודח בנשמה. פגשתי גם בחוויית הכמיהה, שליחת היד אל הבלתי מושג. משהו שאולי גם אתם מכירים. זה שם, ממש, אבל אי אפשר להגיע ולגעת. וכן, גם החוויה של האהבה הנלמדת אל יצור חדש ולא מוכר, אל ילד חדש.
הספר לא קצר, יותר מ-550 עמודים. והוא ממש לא קל לעיכול, אבל הוא יהדהד בקורא לזמן ארוך. (כמו, אגב, גם הקודם של מצנטיני: אל תזוזי.) יש בו קטעים איטיים וקטעים אחרים שתופסים אותך בגרון ולא מרפים. יש קטעים שהבוטות שבהם נדמתה לי כדורכת ברגל גסה על הקצוות הכי רגישים שלי וקטעים אחרים שבהם, כביכול, נחתי. בסוף - אוי הסוף הזה, שבו נחשפת אמת אחת בלתי אפשרית, ואתה נשאר פעור פה. זהו סיפור אהבה, סיפור של מלחמת אחים, סיפור של הישרדות והקרבה, ובעיקר, סיפורם המיוחד של ג'מה ודייגו, וסיפורי חבריהם, מכריהם, גם סתם אנשים זרים להם, שנמצאים במקום קשה ונאלצים לקבל החלטות קרדינאליות.
"...גויקו צועד לעבר המכונית, אני מביטה בגבו. הגב הוא חלק הגוף שאדם אינו יכול לראות בעצמו, זה שאתה מותיר למבטם של אחרים. על הגב מכבידות המחשבות, הכתפיים שהפנית לאנשים כשהחלטת ללכת לדרכך." עמ' 491
"התחשק לי לקפוץ על צווארו כמו נערה. אבל עמדתי והמתנתי שם כמו גחלילית. לפעמים אתה זקן יותר בגיל שלושים מאשר בגיל חמישים." עמ' 74
"זה באמת נראה לי כמו נס...שסערת התאים הזאת תשכון בגופי. כאילו בלעתי עולם ומלואו. פתאום התחלתי ללכת באיטיות, טובלת ביערות רוך של לגונת מים... " עמ' 142
"כשאתה מוצא בן בעולם, יתפתחו העניינים כאשר יתפתחו, הוא תמיד יישאר איתך. יש אנשים שאנחנו מאבדים אותם ושבים ומוצאים אותם בכל יום מחדש, בתצלומים, בארון הבגדים." עמ' 214
"אחרי שהתותחים יסולקו, יסתלקו גם מהדורות החדשות, וכל מה שיישאר יהיה הצד האפור של העיר הזאת, שתמשיך לפלוט את כאבה החרישי כאילו היה טחב. " עמ' 409
עשו גם סרט על הספר הזה: נולד פעמיים - טריילר . לא צפיתי בו, ואני כל כך מקווה שהוא מצליח להעביר את התחושות העמוקות שמלוות את הקורא בחוויה של קריאת הספר הזה. הספר זכה להתפרסם במדינות רבות ותורגם לשפות רבות כפי שתוכלו לראות כאן למטה.
