חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מסיקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מסיקה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 24 בספטמבר 2024

הצלילים שהשארת מאחור - ליה לואיס


The Key to My Heart - Lia Louis
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר מודן, 2024, 335 עמודים כולל תודות.
הספר הזה הגיע לידי בהפתעה. ספרים עם כותר כזה לפעמים מרתיעים אותי, גם באנגלית הכותר נראה לי כאילו מדובר פה בקיטש. אבל פסנתר מאז ומתמיד עושה לי נעימי בבטן. וכן, זה לא חף ממתיקות יתר, אבל הפעם זה ממש התאים לי. כשהרוחות סוערות סיפור אהבה מתוק יכול לעשות טוב.
נטלי היא אלמנה צעירה שבעלה האהוב נהרג בתאונת דרכים מיותרת. היא נמצאת בבית שקנו שניהם, מבנה מט לנפול, במקום פסטורלי מחוץ ללונדון, שבו קיוו לבנות את חייהם, וששועלים מתנים בו אהבה בלילות. נטלי שבורה ומתבודדת שם, סגורה בקליפתה. חברותיה מנסות בכל כוחן להוציא אותה מהדיכאון, מהמקום האפל בו היא נמצאת בשנתיים האחרונות, אך היא דוחה את קרבתן כדי לא לחוש את משא הרחמים מצידן. 
לפני מות בעלה, ניגנה נטלי בפסנתר ואף הלחינה יחד עם החברה הטובה שלה. הן תכננו לפרסם את המוסיקה שהן עושות אבל עכשיו, מכיוון שבלוויה התגלה לה סוד קשה - נפרדו דרכיהן. עכשיו היא מנגנת בפסנתר שנמצא בתחנת רכבת ציבורית בלונדון. כך היא מגלה את המקום שבו היא יכולה לתרום גם לאחרים. 
ואז היא מוצאת תווים מודפסים שמישהו משאיר לה ליד הפסנתר. השירים בתווים הם השירים שליוו את חייה עם בעלה המת. כאן מתפתחת תעלומה מסקרנת. וכאן גם מתפתח סיפור אהבה, עם עליות וירידות, עם הומור חביב ועם סוף... נו, כמובן.
נהניתי. 

 

 




 

יום שלישי, 12 באפריל 2022

הציפור הצהובה שרה - ג'ניפר רוזנר


The Yellow Bird Sings - Jennifer Rosner
תרגום: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר - מודן, 2022, 318 עמודים מודפסים
נקרא באפליקציית אינדיבוק

בשכונת ילדותי כמעט כל הילדות למדו לנגן בפסנתר ואני לא הייתי יוצאת מהכלל. מכיתה ב' הלכתי לקונסרבטוריון, מלווה ביואל שהיה צעיר ממני בשנה, ולמדנו לנגן. מכל החלונות בשכונה נשמעו ילדים מתאמנים בנגינה, בד"כ בכינור ובפסנתר, ילדים אחדים נגנו גם באקורדיון. כך היכרנו את שפת המוסיקה. לעיתים נדירות נשמעה מוסיקה שהיתה ערבה לאוזן ברחובות השכונה, ואת האהבה למוסיקה רכשנו לאט לאט.  

בספר הזה המוסיקה היא האויר והמזון, מקור המחייה וההישרדות, המקום בו החלום והאושר שולטים. 

רוזה היא אימה של מרים בת החמש והיא נגנית צ'לו. אביה של מרים הוא כנר. סבהּ בונה כינורות. יהודים. כשמגיעים חיילים נאצים לביתם ולוקחים את אביה, סבה וסבתה של מרים, אימה מסתתרת איתה בארון הבגדים. הן בורחות ומגיעות לחווה פולנית של זוג שהכירו, שם הן מסתתרות באסם, בשקט מוחלט. הילדה בת החמש, צריכה לפנות לקיר ולא לזוז גם כשהחוואי בא לקחת מהאם את מחיר הסתרתן. מרים רואה ציפור צהובה שמצייצת מנגינה ב-18 תוים והיא נאחזת בה ומתחזקת משירתה. היא לומדת בסתר לקרוא ולכתוב, אותיות, מספרים וגם תוים, והיא מזמזמת כשמתאפשר לה גם מוסיקה קלאסית. הן שורדות רעב ומחלות עד שמגיע שלב בו זוג החוואים אינם יכולים עוד להסתירן ורוזה צריכה לקבל החלטה משנה חיים. מרים נלקחת למנזר והיא עצמה יוצאת לדרך בלתי ידועה ומנסה לשרוד. במנזר צובעים את שערה של מרים והיא מקבלת שם חדש: זושיה. שם היא גם לומדת לנגן ומתגלה כעילוי. כאב הפרידה המלווה בדאגה מכלה הוא קשה מנשוא. כל הזמן מכרסמת בליבן הדילמה בין לשרוד היכן שהן נמצאות לבין הרצון העז להתחבר זו אל זו מחדש. הילדה מנסה לשמר את זכרון משפחתה ואת חייה בעבר, והציפור הצהובה שרה ברקע, ומשמשת כחוט משי רך המקשר ביניהן.

"הוריה ניסו לנגן מעל הפחד, לנגן דרכו, ובכל זאת הוא נאחז בצלילים שהפיקו."

"הציפור הבודדה וחסרת המנוח מחפשת מקום לנוח בו על ענפיו הקפואים של עץ. צליליה המצייצים מהדהדים בשמי הלילה כמו קריאה ותגובה: את שם? כן, אני כאן. איפה? ממש כאן. הירגעי. הירגעי."

בסוף הספר במקום של התודות וההסברים הסתבר לי שהסופרת היא אם לשתי ילדות חרשות (וגם כתבה ספר על כך). חשבתי כמה קשה לכתוב ספר כזה לסופרת שיום יום חווה את הידיעה הנוכחת מאד, שאת הקסם הזה של הצלילים, רוממות הרוח שתיארה כמשהו מוחשי וחי אצל הגיבורה שלה - בנותיה אינן יכולות לחוש. 

הספר שבר את ליבי. לא פעם הזלתי דמעה. אהבתי את סגנון הכתיבה: משפטים קצרים, פרקים קצרים. המעבר מדמות לדמות מאד ברור ולא קוטע את רצף הסיפור, והוא מרתק. דילמות מוסריות לא פשוטות שהדמויות היו צריכות להתמודד עימן, ומנעד רחב של חסד ורשע, חמלה ועוול, יוצרים בו אמינות גבוהה. ממליצה מאד.