על סוף הבדידות - בנדיקט וולס

על סוף הבדידות מאת בנדיקט ולס

Vom Ende der Einsamkeit - Benedict Wells

תרגום מגרמנית של ארז וולק

הוצאת ספריית הפועלים, 261 עמודים

לאחר תקופה שֶכולה אביב אידילי, ז'יל מורו, הגיבור של הספר הזה מתייתם מהוריו בתאונת דרכים, כמו באבחת סכין, מעכשיו לעכשיו. אבל הוא מספר לנו את זה בהתחלה במרומז, ובהדרגה. והעצב העצום הזה נמסך לנשמה לאט, וכמו מחשיך את הדפים בספר, כמו דיו אפל שנמזג לכוס מים. יש לו אחות ואח, אבל הוא נעזב גם על ידם תוך זמן קצר, בפנימייה אליה הם מגיעים לאחר מות הוריהם. בבת אחת מסתיים הפרק של ילדותם של השלושה.
ואז נכנסת לחייו אלווה. ילדה ג'ינג'ית עם עיניים ירוקות גדולות ושן קדמית קצת עקומה, והאור מבליח בחייו שוב. 
את הספר הזה קראתי בין יום השואה ליום הזיכרון. ימים שֶבָּהם לנו, הַשַכּוּלים, יש איזו לגיטימציה מיוחדת להרשות לכאב להיכנס שוב. כאן בספר הזה, הכתוב נפלא, מצאתי את הביטוי הכל כך מתאים "חיים אחרים". כשאתה ננטש על ידי מישהו קרוב מאד, במיוחד אם הוא עדיין צעיר בנופלו, אתה לא ממש מפסיק לחיות, למרות שנראה בהתחלה כאילו זה מה שיהיה מעתה. מה שקרה לי, לפחות, הוא מעין שינוי מסלול. המושג "חיים אחרים" הוא ביטוי מדוייק שחיפשתי וחיכיתי לו זמן רב.  
רבים וטובים כתבו על הספר הזה, והוא אכן נפלא מאד. הסופר, יליד 1984, נולד בשם המשפחה פון שיראך, וסבו היה פוליטיקאי נאצי, שאף נשפט במשפטי נירנברג. הוא שינה את שמו ומגיל צעיר שהה בפנימייה. זה מעלה מחשבות על קשר משפחתי רופף וקר. ואולי יש בספר תיקון מבחינתו. כי האידיליה המשפחתית בתחילת הספר היא נהדרת, וגם בבגרותו, בחלקה לפחות, מנהל הגיבור חיי משפחה מאושרים.
לאחרונה נדמה לי שבכל מקום שאני מסתכלת אני מוצאת משהו שמישהו כתב על הספר, וכולם גומרים עליו את ההלל. ולא בִכְדִי. זוהי כתיבה מזוקקת וחפה מכל סנטימנטליות משתפכת ובכל זאת - כל כך כל כך נוגעת. השפה כאן עשירה במיוחד. היא יצירה בפני עצמה. התרגום הוא מלאכת מחשבת, לא פחות. הנה, תראו:

"אבל אני מדבר בלשון המעטה כשאני מתאר אותה במילים כמו "מושכת" או "חיננית". אלה מילים עלובות שאינן מתקרבות לתחושה שהייתה לנו שבמקרה זכינו לאימא שהיא שילוב של גרייס קלי ואינגריד ברגמן." עמ' 20
"אני מגיע לחדר שלי, מתיישב על המיטה ומנגב את השלג מהשֵׂעַר. אני פשוט קיים, רוח רפאים, יצור קטנטן, בן אחת-עשרה." עמ' 40
"ליז רואה את יופייה משתקף במבטי הנוכחים ומניחה לכולם להתאהב בה." עמ' 82.
"כשנכנסתי לגינה בירכתי את אחי בתנועת ראש. ילדות קשה היא כמו אויב בלתי נראה. אף פעם לא יודעים מתי הוא יתקוף." עמ' 101
"כן, אבל התרופה לבדידות היא לא חיים בצוותא עם סתם אנשים בלי בחירה. התרופה לבדידות היא תחושה שאתה מוגן," עמ' 127

תנו לעצמכם את המתנה הזו, תקראו.

       

 

פיסות שמיים קטנות - סו דורנט

Little Bits of Sky  - S.E. Durrant

תרגום של גליה אלוני-דגן

הוצאת אָנונְימָה כתר

אני גרה בחדרה. מכירים? זו העיר עם הארובות שאחת מהן היא ה"רחוקה שעושה עננים", כמו שאומר נדבי. כאן יש גם את מפעלי נייר חדרה. וזה דווקא כן יתרון במקרה שלי, מכיוון שלספר שעליו התכנסתי לספר לכם היום, היה עלי להצטייד עם טישוז מכאן ועד מטולה. 
זהו ספר מריר-מתוק ורגיש על ילדי אומנה. השפה יַלדִית, אם אפשר כך לומר, וזה מאד משכנע. התכוונתי לקרוא רק כמה עמודים בזמן הקצוב שהיה לי לכך, ונסחפתי לכשלוש שעות, בחלקן הגדול מיררתי בבכי. הספר הוא סוג של קתרזיס, עוד תראו, זה בכי שעושה טוב על הנשמה. מובא כאן סיפורם של ילדים שננטשו, שחייבים כל הזמן להוכיח שהם טובים, ממושמעים, מחונכים, מנומסים. כל אלה. ילדי אומנה. הם מרגישים לא רצויים תמיד, ומצויים תדיר, לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלהם, תחת מיקרוסקופ שיפוטי. אבל מתוך הייאוש והפחד מסתננת תקווה קלושה, ויש גם אור. בכל זאת, הדְמיון עוזר, ותמיד יש מישהו, לפחות מישהו אחד שמאיר את השגרה הלא פשוטה הזו. 
לילדה קוראים מיראקל - איירה (Miracle -> Ira). היא בת 9. אחיה זאכרי - זאק, הוא בן 7. הם מגיעים לבית סקילי, שיש בו ילדים נוספים כמותם, שהוריהם לא יכלו לטפל בהם. חלקם, כמו גם איירה וזאק, נדדו מבית לבית עד הגיעם לבית הזה, שהם מתביישים להיות שייכים לו. נוצרים קשרים מיוחדים בין אנשי הצוות במקום לבין הילדים המתחלפים בו, וגם בין הילדים לבין עצמם. לכל אחד מהילדים יש סיפור עצוב בעברו ותקווה להשתייך למשפחה משלו בעתיד. הסיפור אמיתי, ובסופו יש זרקור על מה שקורה עם הסופרת ואחיה היום.
חוץ מהסיפור אני חייבת לומר משהו על הכריכה של הספר בעברית. הכתב מבריק וחלק, דמויות הילדים מרומזות ונעים להחליק את הידיים על הכריכה, זה מרגיש כמו ללטף את הילדים האלה. כתוב כאן שזהו ספר נדיר, 5 כוכבים, וכשחיטטתי בביקורות והסקירות בעולם עליו, (ויש רבות מאד כאלה - הספר תורגם לשמונה שפות, ונדפס בהרבה הוצאות), ראיתי שאכן, זוהי הדעה הרווחת. אז אני מצטרפת. 

 

 

 

סיפורי חייו של מר פיקרי - גבריאל זוין

סיפורי חיים של מר פיקרי - גבריאל זווין

The Collected Works of A.j. Fikry - Gabriel Zevin

מאנגלית: יעל סלע-שפירו

הוצאת כתר 2014, 249 עמודים

טוב, יקירי. הבטחתי ועלי לקיים. כשכתבתי לכם על הטבחית השובבה של הימלר, הבטחתי לספר לכם על מר פיקרי. בספרייה הפרטית שלי הוא מוצב ליד מר אובה הזכור לטוב ואני אוהבת את שניהם אהבה גדולה. זהו ספר שביבליופילים אמיתיים יאמצו אל חיקם בשמחה. הוא רגיש, עם הומור בריא וטוב ומדבר על ספרים ועל הקשר של אנשים אליהם. יש יותר טוב מזה? 

גבריאל זוין היא סופרת צעירה, כתבה כמה ספרים לנוער, סוג של פנטסיה עתידנית, שתורגמו לעברית כמו מקומאחר, למשל, וכן סדרת הבכורה. הספר הזה הוא שונה. הוא עשוי, לדעתי, לשמח גם בני נוער אבל נראה לי שאנשים בוגרים יותר יעופו על זה כמוני. מישהי אמרה על הספר הזה שהוא מאלה שכשאתה מסיים לקרוא אותם אתה מאמץ אותם בחיבוק מחוייך אל ליבך. מכירים את התחושה? אני הרגשתי ממש כך. ב"הארץ" כתבה מבקרת אחת שכבר בעמוד 100 היא כבר הצטערה שהספר הזה קצר מידי. אתם מבינים עכשיו על מה אני מדברת?

הכל קורה בחנות ספרים קטנה באי המרוחק אליס, שהחיים בו, באי, כמו גם העלילה כולה בספר, איכשהו מתקיימים סביבה. מר איי ג'יי פיקרי הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה. הוא מתכבד מאד להיות בעליו החוקי של ספר נדיר של אדגר אלן פו שנקרא "טמרליין". לא שהספר איכותי במיוחד, להיפך, אבל הוא נדיר, ופיקרי מקווה שיום אחד יוכל למכור אותו ולקבל עבורו סכום שיאפשר לו לפרוש בכבוד. 

הוא מנהל את החנות הזו בחוסר חשק דכאוני, ומתאר את טעמו הספרותי בצורה מתנשאת משהו, אך מלאת הומור: 

""אוהב," הוא חוזר על המילה בסלידה."אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי...אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית...[זוכרים שהסופרת שלנו כותבת בעצמה ספרים בסגנון כזה?]... וחשוב מכל, מיז לומן, ממוארים ספרותיים דקיקים על קשישים קטנים שהרעיות הקשישות והקטנות שלהם מתו מסרטן נראים לי בלתי נסבלים, גם אם לטענת הסוכנת הם כתובים נפלא. גם אם תבטיחי לי שביום האם אמכור המון עותקים." 21

כשהספר הנדיר נגנב ממנו הוא ממהר למשטרה לדווח על הגניבה וכשהוא חוזר, הוא מוצא בחנות תינוקת שהושארה שם, מאיה שמה, ובפתק המצורף לסלסלה בה שכבה, ביקשה האם לגדל את הילדה בסביבה של ספרים. אין לו ברירה אלא לגדל אותה. בתחילת כל פרק בספר יש ביקורת קצרה של פיקרי על ספר מוכר, שנכתב אל מאיה בהתאמה לגילה. מאיה היא חכמה ברמה יוצאת דופן, היא מלווה את פיקרי ועוזרת לו בבחירות שהוא עושה בחייו. במידה מסויימת אפשר לומר שהם מגדלים זה את זה, בגוף ובנפש.

ממש בתחילת הספר, ועוד לפני שנכנסנו לחנות, אנחנו פוגשים את אמיליה, סוכנת של הוצאת ספרים שמנסה (ומצליחה) להשתלב בענייני החנות ובעליה. דמות מקסימה. דמות נוספת, מקסימה ביותר אף היא, היא ידידו הטוב של פיקרי, השוטר למביאסי. שיחה אחת עם למביאסי מתנהלת כך:

""אני לא מסוגל לטפל בתינוקת," איי-ג'יי אומר בתקיפות. "כבר יומיים לא ישנתי. היא טרוריסטית! היא מתעוררת בשעות, כאילו, לא שפויות. היום שלה מתחיל במשהו כמו רבע לארבע בבוקר. אני גר לבד. אני עני. לא על הספרים לבדם יגדלו תינוקות." "נכון." למביאסי אומר . ...""כישורי השיחה שלה לוקים בחסר. בלשון המעטה. אנחנו מדברים על אלמו ואני לא סובל אותו, דרך אגב, ומלבדו שאר השיחות הן בעיקר עליה. רק על עצמה היא חושבת." "ככה זה אצל תינוקות," למביאסי אומר. "השיחות כנראה ישתפרו ככל שהיא תלמד יותר מילים." 65. עכשיו, אנחנו מדברים פה על תינוקת בת שנתיים, כן? והשוטר לא מחווה את דעתו על אישיותו של איי-ג'יי, (שלא סובל את אלמו??? יש מישהו כזה בכלל?) כמו שאולי אנחנו היינו עושים, ובפחות סובלנות. הוא מוביל אותו בשלווה לראות את מה שהוא כבר הבין קודם, שפיקרי הולך לגדל את מאיה, רוצה או לא רוצה...

""תזמון גרוע," מכריז למביאסי. "אני שוטר כבר עשרים שנה, ואני אומר לך שכמעט כל דבר רע שקורה בחיים, קורה כתוצאה מתזמון גרוע, וכל דבר טוב קורה כתוצאה מתזמון טוב". "זה נשמע פשטני להחריד". "תחשוב על זה, אם לא היו גונבים ממך את 'טמברליין', לא היית יוצא בלי לנעול, ואז מריאן ואלאס לא היתה משאירה לך את התינוקת בחנות. תזמון טוב, זה היה הסיפור שם." 107

"מבעד לפתח הדלת אני רואה ששתיכן יושבות על הספה הסגולה הישנה של איימי. את קוראת את "שיר השירים אשר לסלומון" מאת טוני מוריסון, והיא קוראת את "אוליב קיטרידג'" מאת אליזבת סטראוט. עכרור השלולית יושב ביניכן, ואני מאושר מתמיד. " 131

למען האמת הצרופה, כשמישהו אומר לי שעדיין לא קרא את הספר הזה, אני מקנאה בו.

ריאיון עם גבריאל זוין על הספר

      

  

 כן, זה אותו הספר. למעשה, הכותרת העברית מתורגמת מזה, ולדעתי זו התמונה המתאימה ביותר לסיפור.