חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות פליטים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פליטים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 17 במאי 2026

שומרי הזמן - אליסון ריצ'מן

The Time Keepers - Alyson Richman
מאנגלית: אילן פן
הוצאת פן, 2026, 327 עמודים מודפסים
נקרא באפליקציית עברית

גרייס גולדן אשה ממוצא אירי גרה בלונג איילנד, ניו יורק, עם בעלה האהוב, טום ושתי בנותיה - קייטי ומולי.  הסיפור מתחיל כשגרייס הולכת למכולת ומוצאת ברחוב ילד וייטנאמי קטן שישן על המדרכה. היא לוקחת אותו אל ביתה, ומחפשת למי הוא שייך. מסתבר ששמו באו ושהוא גר ב'גבירתנו מלכת המעונים', מנזר שקלט פליטים וייטנאמים שם הם מתאכסנים ולומדים להתאקלם במדינה החדשה שחלמו להגיע אליה. גרייס נקשרת אל הילד ואל דודתו אן, המגדלת אותו כאילו היה בנה. הן מתיידדות מאד, לכל אחת מהן סיפור כואב בעברה שמתגלה לאט לאט בספר.

משפחת גולדן אינה מעשירי המקום. לטום יש חנות שעונים שבקומה העליונה שלה גר ועובד ג'ק, חייל משוחרר ממלחמת וייטנאם, שעבר פציעה שעיוותה את פניו. ג'ק היה הבחור הנאה ביותר בתיכון אבל עכשיו פניו מצולקות, ואנשים סביבו מביעים כלפיו את שנאתם לחיילים המשוחררים מהמלחמה ההיא. הוא מנסה בכל כוחו להימנע מחברה אנושית שנרתעת מהצלקות שעל פניו.  לג'ק היתה אהבה גדולה כשהיה צעיר ויפה, ועכשיו הוא אינו בקשר עם אהובתו. ההנאה הגדולה שלו היא לעבוד בחנות השעונים ולתקן את השבורים, הוא עושה זאת בכישרון רב, ואוהב את העבודה הזו, שעוזרת לו לתקן גם את השברים שבנפשו. הוא נעזר בכלב גדול והוא יוצא עם הכלב לטיולים רק בחשיכה. משפחת גולדן מארחת אותו בסופי שבוע לארוחה משפחתית ומשתדלת להתקרב אליו. 

זהו ספר מרגש, חלק גדול בו עצוב מאד, מתאר את זוועות המלחמה ההיא, את הקושי להירפא ממנה ולהישאר עם ערכים טובים, בחלקים מהספר מתוארת גם אכזריותם של אנשים ואף ילדים. (מזכיר את מה שקרה פה אצלנו לאחרונה.) הספר מאד קריא, העלילה שוטפת ומעניינת, פה ושם נופל קלות לקיטש, אבל זה לא מפריע להינות מהספר הזה. מרגש, אפילו מדמיע, מומלץ.

 




יום רביעי, 16 בנובמבר 2022

העמק הירוק האחרון - מארק סאליבן

 


The Last Green Valley - Mark Sullivan
מאנגלית: שי סנדיק
הוצאת אריה ניר, 2022, 527 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

הספר עב הכרס שלפנינו מתבסס על קורותיה של משפחה אחת, משפחת מרטל ששני בניה עדיין חיים היום. אבא, אמא, שני בנים, גרמנים טהורי דם, אבל לא שייכים למפלגה הנאצית. אדלין, אם המשפחה בת 28 ואמיל האב נאלצים לעזוב את הבית, בכפר החקלאי הקטן באיזור הכיבוש הרומני בטרנסניסטריה. הם מצטרפים לקבוצות של נאצים שרוצים להגיע למערב, בגלל פחד ממה שהם עלולים לחוות אם ישתלט על המקום הדוב הרוסי. הם בורחים, כשחלום על עמק ירוק ויפהפה מוצפן בליבה של אדלין. "אנחנו נוסעים לעמק ירוק ויפהפה מוקף בהרים ויערות. ושלג על הפסגות. ומתחת יהיה נהר מתפתל ושדות חיטה ללחם, וגנים עם ירקות שנוכל לאכול מהם, ואבא יבנה לנו בית שבו כולנו נחיה יחד לנצח ולא ניפרד לעולם." עמ' 16 
תלאות הדרך רצופות באיומים וסכנות מוות ממשיות, כשלפעמים כדורים ופצצות מתפוצצים מעל לראשיהם של הזוג ושני בניו. הם מתמודדים עם עבודות פרך, רעב קיצוני, קור של מתחת למינוס 30 מעלות, עם פחדים ובדידות. לעיתים הם מוצאים את עצמם ממש בשטח האש בין הכוחות הלוחמים. 
אדלין חדורת אמונה באל, מה שמאפשר לה לעזור לאמיל ולבנים ולעודד אותם. אמיל נושא בליבו סיפור כמוס שהוא מסתיר מכולם, גם מאשתו האהובה: הוא נקלע למפגש מסוכן עם קצין נאצי ונאלץ לבחור, כשאקדח מכוון אל רקתו, בין שתי בחירות בלתי אפשריות, כל אחת מהן ושתיהן ביחד משפיעות על ראיית העולם שלו, ועל התפיסה שלו את עצמו.
הם ממשיכים בדרך מערבה, מסע שנמשך שנים, עוברים דרך מולדובה, רומניה, הונגריה, צ'כיה ופולין של ימינו. כל תחנה בדרך מציבה סכנות חדשות ואתגרים חדשים. בתחילת הדרך הם נוסעים עם הוריו של אמיל ואחותו וגם עם אימה של אדלין ואחותה, אבל לאט לאט נאלצים להיפרד כל פעם ממישהו אחר. לבסוף הם גם נפרדים אחד מהשני, אדלין ממשיכה למערב עם הילדים ואמיל מועבר אל מחנה שבויים סובייטי ליד הגבול בין אוקראינה ובלרוס. לא ברור לאף אחד מהם אם יפגשו שוב אי פעם, ויש רגעים של ייאוש ותחושה של חוסר תוחלת.

בתחילת הספר מספר סאליבן על מה שהביא אותו לכתוב את הספר. לאחר שהספר הקודם שלו, תחת שמי ארגמן, שינה את חייו, הגיעו אליו סיפורים אנושיים מרגשים רבים מאותה תקופה. סיפורה של משפחת מרטל הקסים אותו והדבר מורגש מאד באופן הכתיבה. מאד ציפיתי לקרוא את הספר הזה, כי זכרתי חוויית קריאה טובה ומרתקת מהספר על פינו ללה. 

גם הספר הזה מעניין מאד וסוחף, הכתיבה אמנם לא אחידה ויש קטעים רדודים מעט. כמה מהדמויות שטוחות. חלקים מעטים בספר אף נראו לי כמעט מיסיונריים. זו לא ספרות גבוהה, יותר סוג של תיעוד היסטורי, אבל הסיפור מושך, מרגש, מעורר השראה ומבוסס על קורות משפחה אמיתית. בסוף הספר יש גם תמונות של בני משפחת מרטל. אומץ ליבם של ההורים וההחלטות שנאלצו לקחת, תחת אילוצים קשים מנשוא גרמו לי להישאב לסיפור הזה. כמובן שהמחבר נטל כאן חרויות עובדתיות מסוימות לטובת העלילה. אבל סיפורם של ארבעת האנשים הללו, שסופרו למחבר על ידי שני הבנים, מאיר חלקים פחות מוכרים, לפחות לי, בסופה של מלחמת העולם השנייה ומעט לאחריה.  ולכן, למרות ההסתייגות - אני  בהחלט ממליצה עליו. 
"חיוכה של ריסה התרחב עוד ועוד ככל שהתקרבה אליהם. היא הייתה רטובה לחלוטין וכל בגדיה היו מכוסים דשא, ובכל זאת אדלין הבינה שהיא מעולם לא פגשה מישהי כמו גיסתה. ריסה היתה יפה וחכמה ומצחיקה מאד. לא עניין אותה מה אנשים חשבו עליה כשעשתה דברים משוגעים כאלה. היא הייתה...טוב... חופשייה במידה שאדליין לא הכירה. כמו שאמיל אמר, מזהים חופש כשרואים אותו." עמ' 165

 

  

  



יום רביעי, 3 באוגוסט 2022

לזמן קצר יש בנו קסם - אושן וונג

 

On Earth We`re Briefly Gorgeous - Ocean Voung
מאנגלית: אסנת הדר
הוצאת מטר 2022, 222 עמודים כולל תודות

כשראיתי לראשונה את הספר הזה באתר של נורית משך אותי בעיקר הסיפור הוויטנאמי. מאז קראתי את נערים בהירי שיער של קיין נגויין המעולה, לא נפלו לידי ספרים על וייטנאם ואני אוהבת לשוטט בעולמות ספרותיים אם הם כתובים טוב. כשראיתי את התקציר מאחור, וראיתי שמדובר במכתב שכותב בן בן 28 לאימו שאינה יודעת לקרוא, רציתי בו יותר. 
הספר מאד לא פשוט לקריאה. יש בו משפטים פיוטיים, מלאי קסם, פילוסופיים ורגישים, שצריך להקדיש להם זמן. יש קטעים אחרים שהיו מפוזרים וקופצניים, מנושא לנושא, מדמות אחת למישנה, מזמן אחד לאחר. צריך להימצא בזמן של מלוא הריכוז כדי להינות מהכתיבה הזו.
"באותו ערב הבטחתי לעצמי שאף פעם לא אחריש כשתצטרכי שאדבר במקומך. כך החלה הקריירה שלי כמתורגמן הרשמי של משפחתנו. מאותו רגע והלאה הייתי ממלא את החסר, את השתיקות, הגמגומים שלנו בכל פעם שיכולתי. עברתי משפה לשפה. פשטתי את השפה שלנו ולבשתי את האנגלית שלי כמו מסֵכה, כדי שאחרים יוכלו לראות את פני, וכך את פַּניִיך." עמ' 36

השם שבחרה לו לַאן סבתו של הילד הוא "כלב קטן". זהו שם מקטין ומאד לא מכבד שנועד לגרום לכל השדים והרוחות להתעלם מהילד ולהותירו ללא פגע. הוא נושא בליבו את מוראות המלחמה, עם האכזריות הקשה שהיתה בה. עם הזלזול המכוון, כלפי בעלי חיים ואנשים. הוא חווה את הכל ממקום של פליט מתנצל, וגם מוכה מבית. אבל הוא כותב לאימו את הזכרונות הטובים ממנה, את המסירות שלה, את המאמצים הרבים שעשתה כדי לכלכל אותו ואותה, כדי לשרוד באמריקה לאחר הבריחה ממולדתם. הוא שונא את מה שעשו הכימיקלים לידיה של אימו כשטיפחה ידיים של נשים זרות."מפני שאני בנך, מה שאני יודע על עבודה, אני יודע גם על אובדן. ומה שאני יודע על שניהם, אני יודע על ידייך." עמ' 77 

 ובעיקר, הוא מוביל את העלילה כך שאימו תוכל לספוג ולהכיל את הסוד הקשה שהוא רוצה לספר לה.

זהו ספר קשה לקריאה. היו ימים שהסטתי אותו ממני אבל נאלצתי לחזור אליו. הרבה סבל יש בו, והאושר מועט. אני מתקשה להחליט אם אני ממליצה לכם עליו, כי מצד אחד יש בו פיוט מקסים, שפה של משורר, ומצד שני - הלב נשבר. 

""תזכור", אמרת לי כל בוקר לפני שיצאנו לאוויר הקר של קונטיקט, "אל תמשוך תשומת לב. אתה כבר וייטנאמי."" עמ' 199


  

  

   
     





יום שלישי, 7 ביוני 2022

ברכה - רונית פיינגולד


Bracha - Ronit Feingold
הוצאת שתיים 2022, 124 עמודים

פעם, כשהמדינה היתה צעירה ונלהבת, וכולם היו חכמים כל כך ונחושים, ולא טועים אף פעם, היו תינוקות שנעלמו להוריהם בבתי החולים. רונית פיינגולד היא בִּתם של מרים (שלימים נקראה מרים עקביא, הסופרת), וחנן יעקובוביץ, והיא נולדה שבע שנים לאחר לידתה והיעלמותה של אחותה הגדולה ממנה. 
מרים וחנן היו פליטי שואה יתומים שהגיעו לארץ, לקיבוץ שחבריו האידיאליסטים קיבלו אותם בסבר פנים יפות, אך חשדניות. לא פעם האידיאל גבר על החמלה והרגישות הבינאישית. מה שהיום היינו מגדירים כטעות ואפילו כזדון, נראה אז מתאים ונורמטיבי. 
בנובמבר 2019 נוסעת הסופרת עם חברות לביאנלה בונציה, והיא נאלצת - בגלל גשם - לתפוס מחסה שמתברר כמֵיצַג על חטופי תימן. המפגש עם הנושא הזה העיר בה את הצורך לבדוק ולחקור מה עלה בגורלה של אחותה החסרה. המיצג הניח לפתחה את התעלומה שליוותה את השתיקות בחייהם של הוריה, והיא היתה נחושה להיפנות ולגעת בנקודה הזאת. במשך כל חייה ביכרה להתעלם מהפצע הזה שלא הגליד עד לאחר מותם של הוריה, ועתה הגיעה העת. 
התינוקת נקראה ברכה מתוך הרצון של הוריה לסמל את הברכה שבשחרור מהעבר הכואב שלהם, ולתקווה שנכון להם עתיד מבורך בארץ החדשה הזאת. הלידה של ברכה היתה קשה מאד, מרים התקשתה להיניק אותה, והאחיות לא הכילו את הקושי הזה ואף גערו באם המתוסכלת. לאחר כיומיים סיפרו לאם שהתינוקת נפטרה ולא מסרו פרטים נוספים על מה באמת קרה שם, גם מתוך זלזול בעולים החדשים ששפתם עילגת עדיין. גם המסמכים שנגעו בחייה הקצרים ובמותה של הילדה היו מאד מעורפלים. שני ההורים הכאובים חוזרים לקיבוץ ותוך זמן קצר מצוּותים לסידור העבודה. בעלון הקיבוץ יש דיווח מפורט על לידות של עגלים, אך תינוקת שנולדה ומתה צריכה להיות מושתקת בבחינת כישלון שאין לדבר בו. מי שחוזר לאחר לידה של תינוקת מתה מצופה להעביר דף ולהמשיך במחויבויות שלו למשק. הספר מכאיב בשתיקות האלה. 

הספר הקטן גדול הזה הוא פריו של מחקר של הסופרת, ממקום מאד אישי, שהגיש לסופרת את הוריה מנקודת מבט שלא הכירה.  אך הוא מעלה שאלות רחבות יותר המדהדות בחברה שלנו היום, הכאילו חכמה יותר. הקטנת החווייה של ההורים ההמומים מצד הצוות הרפואי ומצד חברי הקיבוץ שזרה בי חוט עצוב וגם מקומם במהלך הקריאה. דור המקימים ידע להסתכל על עצמו במבט גאה, אפילו מעריץ, והיו לכך סיבות טובות, מן הסתם. אבל לא ידעו אז להכיל ולקבל את השונים. וגם היום, לא תמיד אנחנו מספיק רגישים. 

ספר עצוב ורגיש, פותח צוהר לנושא מושתק שהיה חייב להיפתח כבר מזמן. 

מומלץ.


 

יום שני, 28 בינואר 2019

פָּצִ'ינקוֹ - מין ג'ין לי



פצ'ינקו - מין ג'ין לי
Pachinko - Min Jin Lee
מאנגלית: אורה דנקנר
הוצאת שוקן 2018, 446 עמודים כולל תודות.

פצ'ינקו הן מכונות משחק ומזל המצויות בשפע בטוקיו ובערים יפניות אחרות. אנשים יושבים שם שעות על גבי שעות ומשחקים. לא נכנסתי פנימה לראות, אבל גם מבחוץ ניתן לראות שאין שום קשר חברתי או אחר ביניהם. מניחה את זה כאן, שתדעו מה משמעות שמו של הספר.




ארבעה דורות של מהגרים מקוריאה ליפן. זה מתחיל מסונג'ה, בתם היחידה של שני אנשים קשי יום, חרוצים ואוהבים אחד את השני ואת ביתם היחידה. האב -נכה טוב לב - נפטר והאם והבת מתפרנסות מאירוח דייגים באכסניה שבבעלותן. סונג'ה פוגשת בקו האנסו, שהוא עשיר ולבוש יפה, והיא מתאהבת בו, ואף נכנסת להיריון ממנו. כומר חולה שחפת המתגורר באכסניה גואל אותה מהבושה שבהיריון מחוץ לנישואין, נושא אותה לאישה בתודה על הטיפול המסור בו, והם מהגרים ליפן. 
יפן אינה אוהבת את הקוריאנים והם חשופים ליחס משפיל ואכזרי. סונג'ה ובעלה, וכן ילדיהם, והדורות הבאים נאלצים להתפתל ולתמרן בין היותם קוריאנים להיותם יפנים. הם חיים בפחד מתמיד מהשלטונות שעוצרים אותם בלי סיבה מיוחדת ומתעללים בהם רק בגלל מוצאם. הם עובדים קשה מבוקר עד ערב ומתקשים להביא אוכל לפי ילדיהם. יתרה מזו, מקומות העבודה שהם יכולים לעבוד בהם הם בעיקר אולמי - אולי מוטב לומר מאורות - הפצ'ינקו, הנתפסות על ידי הסביבה כמקום מושחת המקושר ליאקוזה. הגיבורים שלנו אינם חסינים מהמפגש היומיומי עם המשטר המדכא מחד והיאקוזה מאידך.
הסיפור מעניין מאד. ידעתי מעט מאוד על הקשר בין הקוריאנים ליפנים לאורך המאה הקודמת, ובהחלט למדתי על כך לא מעט ובצורה מרתקת. חלקים גדולים בספר נקראו בחטף ועניין. 
לקראת סוף הספר הרגשתי כאילו המחברת מנסה לדחוס עוד ועוד אנשים שלא הבנתי את נחיצותם לסיפור. השפה לא גבוהה, מאמינה שזה נכתב כך ולא תוצאה של התרגום. יש לא מעט כוכביות הסבר למטה (דבר שקוטע את מהלך הקריאה ובכמה מקרים נראה לי לגמרי לא הכרחי.) דבר נוסף שהפריע לי, סובייקטיבית, הוא שאיכשהו לא הצלחתי להתחבר לדמויות החולפות במהירות מול עיני. סונג'ה היתה איתי לאורך חלק נכבד מהספר ואהבתי אותה מאד. היא דמות מיוחדת וההתלבטויות שלה מקרבות אותה אל הקורא. אבל גם היא נדחקה לטובת דמויות אחרות. זה מתבקש, אולי, כשמדובר בסיפור המשתרע על 4 דורות, ובכל זאת... אולי ניתן היה ליצור עומק רב יותר אם היו פחות דמויות. 

רבים מאד בעולם אהבו את הספר, ואני ממליצה לכם לקרוא אותו למרות ההסתייגות. יש בו מידע רב ומעניין על החיים במקום לא מוכר מרחוק רחוק, וגם, לדעתי תיהנו מהקריאה האיטית וליווי המשפחה הזו לאורך הדורות והזמן. 
יש גם כמה וכמה משפטים שאהבתי. משפטים שמאירים את המנטליות והתרבות של שם, שהיא כל כך לא דומה להתנהגות המקובלת במחוזותינו, וזה מרתק בעיני. דוגמא אחת בלבד:
"רק כשהיתה לבדה עם בנה יכלה להחמיא לו, הורים אינם אמורים לשבח את ילדיהם, היא ידעה זאת - זה פתח לאסון. אבל אביה תמיד שיבח אותה כשעשתה משהו היטב; וגם כשלא עשתה דבר היה נוגע בקודקוד ראשה או מלטף את גבה מתוך הרגל. כל הורה אחר ודאי היה ננזף על ידי השכנים שהוא מפנק את ביתו, אך איש לא אמר מילה לאביה הנכה, שהתפעל מתווי פניה הסימטריים של הילדה ומאיבריה השלמים." עמ' 169

וחוץ מכל זה, ראיתם את העטיפה היפהפיה? 

         

     
  

  

 






יום שבת, 29 ביולי 2017

המאהב החשאי - איזבל איינדה



Isabelle Allende - El Amante Japones
תרגום של סוניה ברשילון 
הוצאת ידיעות ספרים 2017, 293 עמודים

זה לא סתם ששם הספר רשום בקטן יותר משם המחברת. איזבל איינדה ידועה מאד בשל ספרים אחרים שכתבה, עליהם זכתה בפרסים רבים. כמובן שלא רק. שם המשפחה של הסופרת הצ'ילאנית לא תמיד שיחק לטובתה. אביה היה בן דודו של הנשיא הסוציאליסט של צ'ילה שלא ממש יודעים אם הוא נרצח או התאבד. תומס איינדה, אביה של המחברת, היה דיפלומט ונעלם ב- 1945, עוד לפני עלייתו של פינושה, הידוע לשימצה בתחום של העלמת אנשים. איזבל איינדה היא תסריטאית, עיתונאית ובעיקר, מה שמעניין אותנו יותר - סופרת מחוננת. 
אם תרצו לקרוא עוד אודותיה, למה שלא תתכבדו ותיכנסו לאתר שלה ותראו בעצמכם?
הספר הזה כתוב נפלא. (אתם רואים על העטיפה שהוא רב מכר בינלאומי, אבל אנחנו, הרי, לא מאמינים לכל דבר שכותבות ההוצאות על הכריכות, ועל כן הלכנו לבדוק. למטה תוכלו לראות מעט הוכחות).  זהו סיפור אהבה. תיכף בהתחלה מסופר על בחורה צעירה, אירינה שמה, העובדת במה שאנו קוראים היום בצורה אלגנטית "דיור מוגן", ופעם קראו לזה בגסות מושב זקנים. (פוי, מי שאומר את זה היום דורס ברגל גסה את מה שלמדנו בקורס לפוליטיקלי קורקט, אבל, מה לעשות - הוא צודק, הרי). יש לה מעריץ מבין דיירי המקום ובהתחלה חשבתי שזהו המאהב שהספר הולך לדבר עליו. הוא תואר כך: "כינו אותו "הצרפתי" לא משום שנולד בצרפת, אלא בשל גינוניו המעודנים - הוא היה נותן לגברות לעבור ראשונות, היה מרחיק את כסאותיהן ומעולם לא הסתובב כשרוכסן מכנסיו פתוח..." עמ' 18. 
אבל טעיתי. המאהב הוא אחר, והנמענת לאהבתו היא בכלל לא אירינה. 
"היא ניסתה להבין מה פירוש לשאת את החורף על כתפיך, את חוסר הביטחון שבכל צעד, את הבלבול אל מול המילים שלא מצליחים לשמוע כהלכה, את הרושם שיתר האנושות נחפזת ומדברת מהר מאוד, את הריק, השבריריות, את התשישות ואת האדישות כלפי מה שלא קשור אליהם באופן אישי,"... עמ' 69.
כשסבי וסבתי עליהם השלום גרו בדיור מוגן, נהג סבי לספר לי שכשמביאים הצגות והופעות לבית האבות שלהם, הם משלמים רק חצי, כי הדיירים, חלקם שומעים רק חצי, חלקם רואים רק חצי וחלקם מבינים רק חצי. זה לא מנע ממנו מעולם לנסות ולשדך בין חברותיה של סבתי לחבריו שלו, למגינת ליבה ומבוכתה של סבתי שלא כל כך ידעה איך לאכול את ההומור הזה שלו, וחששה תמיד שמא מישהו ייעלב. 
אירינה היא לא הגיבורה הראשית כאן, למרות שיש לה מקום מאוד מכובד וחשוב בעלילה. היא פליטה שנשלחה על ידי סבה וסבתה ממולדובה לארה"ב, שם חיכו לה אימה ובן זוגה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה כשהיא בת 22, עובדת בדיור המוגן וגם רוחצת כלבים, ובעיקר מטפלת ברגש ובכבוד באלמה בלסקו, הגיבורה הראשית בסיפור. אלמה בלסקו, שהוריה מילטו אותה מפולין בתחילת המלחמה לסן פרנסיסקו אל משפחת דודה ודודתה מגיעה כילדה בת 7 אל הבית הגדול, שם היא פוגשת את הגנן היפני ובנו איצ'ימיי, כמו גם את בני הדודים שלה, שמהם, רק עם נתניאל יש לה קשר טוב. הקשר בינה ובין איצ'ימיי הוא מרכז הסיפור כאן. שני הילדים אוהבים אחד את השני מאד אבל נאלצים להיפרד זה מזה כשבסוף המלחמה כל היפנים נחשדו כמשתפי פעולה עם האויב, ונשלחו למחנה מעצר. זה בגדול מה שאני יכולה לחשוף מהעלילה בלי לקלקל לכם יותר מדי.
"היא דמיינה קופסאות בצבעים שונים, אחת לכל שנה מחייה, והניחה בתוכן את חוויותיה ורגשותיה. היא ערמה את הקופסאות בתוך הארון הגדול בעל שלושת המדורים שבו שפכה ים של דמעות כשהיתה בת שבע בביתם של הדודים שלה. שם היו שמורים היטב האימה והפנטזיה של הילדות, פראות הנעורים, הכאבים, העבודות, התשוקות והאהבות של הבגרות. במצב רוח קליל, שכן היא התכוונה לסלוח לעצמה על כל טעויותיה, פרט לטעויות שגרמו לסבל אצל אחרים, היא הדביקה את הפיסות של קורות חייה ותיבלה אותן בנגיעות של דמיון, מאפשרת לעצמה להגזים ולשקר..." עמ' 167.
"חוץ מקירסטן, החתול היה היחיד שליטף אותה. אירינה רצתה לעשות זאת, לעסות את גופה, לחפוף את שערה, לשייף את ציפורניה, בקיצור, למצוא דרך כלשהי להתקרב לאלמה פיזית ולגרום לה להרגיש שהיא לא לבדה..." עמ' 231
מלבד העיסוק בזקנה, בצורה חומלת ומכבדת, יש בספר הזה הרבה מאד מכל טוב. יש, מן הסתם, קשרי אהבה וידידות מיוחדים מאד. יש הורות כזאת וגם ממש אחרת. יש פליטים המתגעגעים אל משפחתם ולמקום ילדותם שנגזלה, מעט מעט נפתח גם צוהר לתרבות היפנית המיוחדת ולמפגשים בינה לבין זו האמריקנית. 
הספר מאד מעניין וסוחף. אני אהבתי.