בניניה מקיאוולי - שרלוט פרקינס גילמן

בניניה מקיאוולי - שרלוט פרקינס גילמן

Benigna Maciavelli - Gilman Perkins, Charlotte

מאנגלית: תמר רפאל

הוצאת לוקוס, 2018, 256 עמודים

(הודפס לראשונה בשנת 1914)

בניניה מקיאוולי גילתה מגיל צעיר מאד שהעיפרון הכי חד בקלמר הוא - היא. כלומר, יש לה שכל, הרבה. שכל שימושי ופעיל. ולַנשים והַבָּנות שבסביבתה המיידית, ובכן, פחות.
לא הייתי לוקחת את הספר הזה ככה סתם, כי הכריכה שלו לא מאד הרשימה, אבל בכל מקום ששאלתי עליו נפרש חיוך נחמד על שפתיהם של העונים. האם זו המלצה? לדעתי - לגמרי.
אפשר לומר שזהו ספר לימוד - לא ספר חניכה, כן? - ספר כמו פרקטי כזה, כמו ספר הוראות. אבל אל תיבהלו, זה כתוב כל כך חמוד שאי אפשר שלא לאהוב את זה, וזה משובץ בסיפורים משעשעים. בניניה מקיאוולי בונה את הדרך להשיג את מה שהיא רוצה ביותר - להיות גדולה וחשובה, להשפיע, להשאיר חותם. 
עכשיו, תביאו בחשבון שמדובר בתחילת המאה הקודמת. נשים היו אמורות לציית ולעבוד בעבודות הבית, וילדים וילדות היו אמורים להיות צייתנים ולא להישמע, אם אפשר עדיף גם לא להיראות יותר מידי. אבל כך אי אפשר ללמוד וגם לא להתקדם. אז צריך לדעת להלך בין הטיפות ולהישמע רק כשזה לא עולה יותר מידי ביוקר.
לבניניה יש אם רכה וכנועה, אחות יפה, כנועה אף היא, ואב קשה ומתעלל, בעיקר ורבלית. הוא מתיש את בנות משפחתו בגודש של מילים בלתי פוסק. מילים עוקצניות בוטות ומשפילות. בניניה בונה תוכנית שתועיל לאמה ולאחותה ועוד יותר - לה עצמה. על הדרך היא לומדת ומתקדמת ומשתפרת כל הזמן. תוך כדי, אנחנו מתוודעים אל השיטות שלה להשיג דברים. בצורה נכלולית ומשעשעת היא גורמת לאנשים לעשות דברים שהם חושבים שהם החליטו לעשותם מתוך חשיבה מעמיקה, ובעצם משרתים את מטרותיה. מכירים אנשים כאלה, אגב? 
נסתפק בזה כדי לא להיגרר, חלילה, לספוילרים.
""'אם רצונך בדבר מה, שלם את מחירו וקח לך אותו,' אומר אלוהים." זה נראה לי סביר ביותר." עמ' 44 (ציטוט של ציטוט)
"להינזף זה כמו לתפוס גלים בים - צריך לדעת מתי לצלול ומתי לקפוץ. הייתי מאד מיומנת בזה, כי אבא הרבה לנזוף." עמ' 69. (הקטע שהוביל לציטטה כאן, אגב, הוא משעשע ביותר, וכשתקראו אותו תבינו מדוע בחרתי לתת לכם להינות ממנו עצמונית.)
" אין בזה שום דבר מחמיא; ממש כלום! בהיותך פרט ממין נקבה, צעירה ופנויה, ובהיותם פרטים ממין זכר (בכל גיל, פנויים או תפוסים), מתבקש שהם יחַזרו." עמ' 242
זה כיף של ספר, אתם תראו. יש בו כמה קטעים שעלולים להיתפס כְּדידקטיים מעט אבל כשמבינים את הדמות של בניניה, ומביאים בחשבון את התקופה שבה הספר נכתב - זה מהנה ביותר. באמת כדאי. 

      

   

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

Heather Morris - The Tatooist of Auschwitz

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן 2019, 255 עמודים כולל נספחים

סבא שלי, עליו השלום, עבר מבית לבית אצל בני משפחתו בעיר שבה גר בגרמניה, ביקש, התחנן וגם דרש שיעזבו ויברחו משם. איש לא שעה לו. רק הוא ואחותו נותרו מכולם. סבא וסבתא שלי ארזו מעט מיטלטלים ואת בנם בן ה-8 - אבי, ואת ביתם הקטנה יותר, ונדדו, רוב הזמן רגלית, עד שהגיעו לכאן. 

המקעקע מאושוויץ מספר את סיפורו האמיתי של  לאלי אייזנברג סוקולוב, יליד קרומפכי, עיר בסלובקיה. לאלי נשלח לאושוויץ והוצב כַּמקעקע של המספרים על ידיהם של האנשים שהגיעו לשם. תוך עבודתו זו פגש והתאהב בגיטה, שכמעט עד סוף הספר איננו יודעים את שם משפחתה. הזוג מצליח בדרכים עקלקלות לקיים את אהבתם תוך סיכון גדול ושוחד לממונים המפלצתיים שמאיימים על כל צעד שלהם. לאלי מכלכל את צעדיו בתבונה מיוחדת. הוא זוכה לתנאים מועדפים מעט, אף שגם מעל ראשו מתנופפת החרב תדיר. הוא מתחבב על אנשים שעוזרים לו, גם קציני אס אס, ובדרך נס אפילו שורד את מנגלה. הוא מצליח להשיג תכשיטים ואבני חן, וגם כסף, איתם הוא משיג אוכל ותרופות לחבריו במחנה. לא אספר לכם יותר מכך, אבל מכיוון שזה סיפור אמיתי שהתפרסם, אוכל לומר שבסוף ימיהם לאלי וגיטה חיו באוסטרליה, שם גם נכתב הספר, על ידי הת'ר מוריס, סופרת תושבת מלבורן. 

"לאלי מתאמץ למצוא את השאלה הנכונה. הוא בוחר בנושא רגיל. "אולי... תספרי לי איך עבר עלייך היום?"

עכשיו היא מרימה את ראשה ומישירה אליו מבט. "אה, אתה יודע, רגיל. קמתי, אכלתי ארוחת בוקר גדולה, נתתי נשיקה לאמא ולאבא לפני שעליתי על האוטובוס לעבודה. בעבודה היה..-"

"בסדר, בסדר, אני מצטער. שאלה טיפשית."" עמ' 70

"איך זה שאנשים בני גזע מסוים, שמפוזרים בכמה וכמה מדינות שונות נחשבים לגורם מאיים? (ההדגשה במקור) הוא יודע שעד סוף ימיו, בין שיהיו קצרים או ארוכים, לעולם לא יוכל להבין זאת." עמ' 159

רעב ומחלות, חום או קור קיצוני ויחס מזלזל ומשפיל הם נחלת הכלואים במחנה, ובעיקר - פחד תמיר ותמידי. זהו פחד קיומי, יום יומי, משהו מוחשי ופועם. בכל רגע נתון יכול מישהו מהנאצים להחליט להרוג אותך או להתעלל בך ללא סיבה. 

קאטי, בת 93, דודתו של דן, היא ניצולת אושוויץ. אין לה ילדים משלה ואנחנו המשפחה היחידה שלה. יש לה מוטו כזה, שנובע מהאישיות המיוחדת שלה, לפיו היא אדם מאושר, כי יש לה אוכל, גג מעל הראש, לא קר לה ויש כמה אנשים שאוהבים אותה. אבל מדי פעם היא חוזרת ומספרת לנו על מסדרים יומיים שהיו נערכים שם. אנשי האס אס היו מתרגלים את הכלבים במיומנות מיוחדת שפיתחו בהם: היה עליהם לקפוץ על יהודי שנבחר רנדומלית ולשבור את המפרקת שלו. 

מי יכול להישאר שפוי לאחר שנכח בסיטואציות כאלה? לא רבים. 

הספר כתוב כסיפור חיים, לא כספרות גבוהה, אך הוא סוחף וקריא ביותר ומרתק. תסיימו אותו בחטף. 

הרבה כתרים נקשרו לספר הזה ואני מצרפת אחד משלי. 

     

          

      

      

חיים לנצח - קלואי בנג'מין

חיים לנצח - קלואי בנג'מין

 The Immortalists - Chloe Benjamin

מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי

הוצאת כתר 2019, 373 עמודים

"...ועם זאת הוא יודע, בטח שהוא יודע, או לפחות הוא פוחד - הגבול הדק בין פחד לאינטואיציה; כמה קל להתבלבל בין השניים..." עמ' 100

יותר מכל נראה לי שזהו ספר שכתוב עליו בגדול: מועדון קוראים. ספר מטלטל ומרתק כאחד שמציב שאלות שמהדהדות ברבים מאיתנו מידי פעם: אם היה ניתן לנו לדעת את מועד מותנו - איך היינו נוהגים? האם היינו רוצים לדעת אותו? ואם כן, איך זה היה משפיע על חיינו, על ההתנהלות היומיומית שלנו. 

הספר - סוג של סאגה - מספר על משפחה יהודית בניו יורק, משפחת גולד, המורכבת מאבא-אמא וארבעה ילדים בהפרש של שנתיים זה מזה. הם חוסכים כסף והולכים לפגוש אישה שתאמר להם מתי ייתמו חייהם. הם מצווים לשמור את המידע הזה לעצמם ולא לספר אותו לאיש. מכאן מתחיל הסיפור, ואנחנו מלווים את ארבעת הילדים - סיימון, קלרה, דניאל וּוַריָה - במהלך חייהם, מתוודעים אל הבחירות שהם עושים וברקע, מידי פעם, נדלק זרקור אל הידיעה ההיא, אל הזמן המוקצב להם. 

השאלה המתבקשת מה אני הייתי עושה במקרה כזה עלתה לי בראש רק בהתחלה. במהלך הקריאה נשאבתי אל סיפורי חייהם של ארבעת האחים והשאלה הוסטה ממני. הספר מחולק לחלקים כאשר כל חלק מספר על אח אחר. הקשר ביניהם מתקיים רגשית, מרחוק, אולי יותר אצל דניאל. כמעט שאין מפגשים ביניהם. כל אחד מהם נושא את המידע הזה, מתוך אמונה מלאה באמיתותו, ומבחינה מסויימת, זה מה שמנהל את החלטותיו. בכמה נקודות בספר, בעיקר לקראת סוף כל פרק הרגשתי דחיפות קריאה מהסוג שאינו מניח לקורא להניח את הספר מידיו. 

""מה שלומך?"שואל דניאל, והיא המומה כשהיא מבינה כמה היא מתגעגעת אליו." עמ' 158

"דניאל הודה בליבו על החסד שבישיבה מקבילה בבר: אפשר לנהל שיחה בלי שום צורך להישיר מבט אל האדם שאתה מדבר איתו." עמ' 220

הספר מכיל המון מידע כללי שמשרת את העלילה, ואני מצאתי עניין בזה. וַריָה, למשל, עובדת במחקר עם קופים שמטרתו למצוא דרכים להאריך את חייהם. את האינפורמציה שהונחה לפתחנו כאן, גם אם הסיפור שנבנה על זה אינו אמיתי, קיבלה הסופרת ממדענים חוקרים מהמרכז הלאומי לחקר פרימאטים בויסקונסין. אז תודה גם על זה. 

יש לא מעט עצב בספר הזה, והוא יוצר בך מצב רוח מהורהר משהו, אבל הוא בהחלט מומלץ. תוכלו לראות כאן בכמה ארצות חשבו כך, וכמה הוצאות ספרים בחרו להדפיס אותו. אם יורשה לי, התמונה שלנו, כמו זו של אחת המהדורות באנגלית, יותר.

      

      

      

   

מאחורי כל זה - נירית הלבני

מאחורי כל זה - נירית הלבני

Nirit Halivni - Behind all this

עריכה: שלומית ליקה

הוצאת כריכה, 2019, 376 עמודים

"בגופו הוא נוסע מזרחה, מתרחק מירושלים ומהבסיס שאליו היא בוודאי מצפינה עכשיו, אבל בראשו מזמזמות כל מילה וכל שתיקה שעמדו ביניהם בסוף השבוע, מזמזמות ולא מרפות. " עמוד 40

התחברתי אל הספר הזה, שכמה מחברותי היקרות המליצו עליו, מכמה מקומות שונים. ראשית יש בו דמות חכמה ומעשירה בשם עופר, וזה הזכיר לי את אחי הגדול החסר לי כל כך. שנית, יש לי חברה נהדרת, שיש במשפחתה כמה זרמים דתיים - חרדית אחת, חילונית אחת וגם חובשי כיפה סרוגה. הם חיים יחד בקשר עמוק וטוב ומכיל של קבלת השונה באהבה. שלישית, ופה גם אתם, ידידי, נכנסים לתמונה, זהו ספר ישראלי מאד. תוך כדי קריאה, על החיבור בין שתי דמויות שונות מאד זו מזו, אנחנו פוסעים על שביל ישראל ופוגשים מקומות מוכרים יותר ופחות, ומרגישים בבית. 

בתור מעדן לקינוח מלווים אותם ואותנו שיריו של יהודה עמיחי הנפלא.

הספר מדבר על מפגש בין עמיחי סגל, משוחרר טרי מיחידה מובחרת בצבא, צעיר דתי ומאוהב בקיבוצניקית חילונית - לבין גיורא, איש אדמה בוגר, חילוני ציני וכעוס, נשוי ואב לבן (שהקשר ביניהם רופף וקלוקל), והוא חולה ב- ALS. יעלי שלי מגישה עכשיו עבודת גמר לתואר ראשון בהנדסת מכונות, שתקדם הנגשת תקשורת לחולי ALS תוך קריאת תנועות במוח, וזה הוסיף לעניין שלי בדמות של גיורא. 

המפגש הזה קורה על שביל ישראל, אבל כבר בהתחלה, עוד לפני שהם מתחילים במסע ואנחנו נפגשים עם עמיחי וגיורא עצמם, אנחנו פוגשים את רות ותמר, הנשים שבסיפור, ויש רמיזות קרבות והולכות של אפשרות מפגש ביניהם. ואז - המפגש. והשביל. והחיבור.

מסעם של השניים על שביל ישראל, המפגשים של כל אחד מהם ושל שניהם ביחד עם אנשים שונים, מעלים על נס את היופי שבביחד, למרות הבדלי ההשקפות המאוד גדולים ביניהם. יש סוג של חשדנות מוכרת, לפעמים אפילו נטייה לאיבה, מתוך דיעה קדומה או מתוך חינוך שונה. מה אסור ומה מותר לכל אחד מהם? למי קל יותר לקבל את האחר השונה ממנו. זהו מפגש מעניין ומעמיק, ומעלה דברים שנוגעים לרבים מאיתנו ברמה אישית ואפילו יומיומית.

ביטויים יפהפיים כמו "משקולת דאגה" ו"הסתובב בתוך עננת כעס" - נִיחמְדו לי מאד את הקריאה. 

הכתיבה של הספר מדויקת מאד. מאירה. זה מאד מנגיש את הקריאה, ויותר מזה, זה גם מרגיש מאד נכון, מארח, ומזמין את הקורא אל הסצֵנות בספר, אל האינטראקציה המתרחשת מול עיניו של הקורא ואל הנוף שחולף על פניו. נירית הלבני היא בת קיבוץ חילוני אבל רואה בעיניים מאד אוהדות את החילוני והדתי כאחד.  זהו ספר של שלום. של אהבת האדם. כל אדם. ספר מצוין ממש. אני בטוחה שתאהבו. 

"... אני רק חושב שגם כשמחשבה אחת מתפשטת לך בראש כמו ארס, ולא מרפה, ולא נותנת לשום דבר אחר טוב לצמוח במקומה, זה גם סוג של שיתוק." עמוד 261

   

אמנות נהיגת המירוצים בגשם - גארת' סטיין

אמנות נהיגת המירוצים בגשם - גארת' סטיין

The Art of Racing in the Rain - Garth Stein

תרגום: יצחק ורדי

הוצאת כתר 2009, 284 עמודים

שום סיכוי שהייתי אפילו מסתכלת על ספר עם הכותר הזה. אני יודעת שאתם מאמינים לי כי לדעתי גם אתם לא הייתם בוחרים בו מכל הספרים. מה לנו ולמרוצים - בגשם או בשמש או בכלל...אבל אז ראיתי את התמונה הזו שהזכירה לי את פלורה, הגולדנית שלנו שנעלמה לבלי שוב, ועודני מחפשת אותה בין הגולדנים שאני רואה, למרות שאין שום ספק שהיא שוכנת עפר זה מכבר. יש לציין שזכיתי בספר בהגרלה, כנראה בזכות פוסט שכתבתי על הכלבים שליוו את ילדותי ובגרותי. 
בתמונה מופיע המסַפֵּר של הספר - אנצו. הוא לגמרי המספר. זה לא עובר בשום שלב להיבט של המבוגר או הילדה שלידו. זה נטו הוא וזה מקסים בעיני. השם אנצו (Enzo) בא משם של מכונית מרוץ פרארי, (למטה הנחתי לכם תמונה שלה, כמובן באדום בוהק), כנראה די שווה. אני יכולה לספר לכם על זה רק ממקום של בורות גמורה בתחום המכוניות הללו, ובכלל בתחום של כל מה שרץ או אפילו ממַהֵר כשלא חייבים.
עכשיו, אני יודעת שחם לכם, גם לי. וגם נמאס לכם מאד מהאוגוסט הזה שזקני צפת בטח אמרו עליו... 
ולכן אני מציגה בפניכם את הספר החמוד הזה, שלא יצריך הפעלה כבדה של התאים האפורים בקומה העליונה, ובכל זאת מרגיש נעים ורגיש, לא נמוך מידי ומלא ברוך ואהבה. בקיצור, גשם מרענן לימים החמים.
אנצו הוא כלבו האהוב של דֶני סוויפט, נהג מירוצים שמתמודד עם הצלחות וכשלונות, ומנהל חיים לא פשוטים. יש לו, לדני, אשה ובת אהובות, ועליהם ועל עוד דמויות מספר אנצו מזוית אוהבת, בראיה פילוסופית רחבה, עם המגבלות של היותו לא-אדם, ועם האפשרויות שיש בידו ככלב המשפחה. אני לא הולכת להתיש אתכם עם העלילה כאן, תקראו לבד. הוא מאד מתאים לעכשיו, וכיף לקרוא אותו. לא נעשיתי מומחית למכוניות מירוץ כי בקטעים האלה, שיישאר בינינו, טיפה חיפפתי בקריאה. אבל מכל השאר נהניתי ברמה שמצדיקה עד מאד הבאת הספר אליכם הביתה. 

"מחוות גופניות הן כל מה שיש לי; לעיתים הן חייבות להיות דרמטיות. מדי פעם אני חוצה את הגבול אל צד המלודרמה, אבל אני עושה זאת בעל כורחי, כדי לתקשר בבהירות וביעילות, כדי שכוונתי תובן כהלכה." עמ' 9
"במונגוליה, כשכלב מת, הוא נקבר גבוה בהרים כדי שבני אדם לא יוכלו לדרוך על קברו. אדונו של הכלב לוחש באוזנו את משאלתו, שהכלב ישוב בחיים הבאים שלו כאדם....לפני שהכלב יתגלגל לאדם זוכה נשמתו בחֵירוּת להסתובב על האדמה ולרוץ על פני מישורֵי המדבר ככל שתחפוץ." עמ' 93

יש סרט. כן. כנראה מקסים. תלחצו כאן ותוכלו לראות את הטריילר.

      

      

      

      

המשכונאי - אדוארד לואיס וולנט

The pawnbroker - Edward Lewis Wallnat

מאנגלית: תום דולב

הוצאת מחברות לספרות 2018, 272 עמודים

בילדותנו, אולי יש כאן מי שזוכר, הספרייה היתה מעין מקדש של הספרנית. היא היתה יושבת מאחורי דלפק ומעת לעת היתה קמה ומביאה לקורא ספר לפי בחירתה. אני זוכרת בחיבה רבה את ליזה הספרנית שלנו. אם היה ספר שנתנה לי ולא אהבתי הייתי משתדלת להגיע לספרייה כשזו לא היתה שם, כדי שלא תיעלב ולא אצטרך לספר לה שלא אהבתי מה שהציעה לי. היא היתה גם שכנה וגם חברה של הורי, ולכן הרשתה לי לקחת לפעמים שני ספרים ביום אחד. היה חשוב לי מאד לרצות אותה. 

היום אני ספרנית בעצמי, ויש אינטראקציה מאד נעימה עם הקוראים. כך יוצא שהמלצות על ספרים הן לעיתים מזומנות תהליך דו צדדי והדדי.

כך הגעתי אל הספר הזה. הראשון שהמליץ לי עליו היה אחד הקוראים. והיו עוד. והם צדקו מאד.

"סול הציע לו דולר, ובסבלנות שהפכה אצלם להרגל חיכה שג'ורג' ישקול את ההצעה בכובד ראש מתמשך; זאת היתה הקדמה לשיחתו המתוכננת. ג'ורג' סמית היה מוכן גם לשלם למשכונאי במישרין על חצי שעה של שיחה, אלא שזה היה מפר את הדיפלומטיה העדינה שבה נהג, ושמשום-מה המשכונאי נתן לה יד." עמ' 51

סול נצרמן, גיבור הספר הזה, הוא איש כבן 40, שגופו כבד ומסורבל, והוא כְּבַד ראייה וחובש משקפיים, וחסר כל קסם אישי. הוא חי בניו יורק עם אחותו ומשפחתו החיים על חשבונו. יש שבועיים בשנה, בסוף אוגוסט, שבהם הוא חווה את מותם של חייו הקודמים, חיים שכללו אישה אהובה ושני ילדים. הוא עטוף בחומה בצורה של אדישות מובנית, ורואה את כל מה שסביבו בעיניים קרות ומתַעֲבוֹת.  

גם בתיאורים של שקיעה יפה או של נוף פסטורלי בספר ישתרבבו תמיד תיאורים או פרטים שמכערים את מה שניבט דרך עיניו של מר נצרמן. זה יוצר אוירה דחוסה ומעיקה, שמתאימה מאד לעלילה, ולא ניתן להפסיק לקרוא. מידי פעם יש פלשבקים אל עברו של נצרמן, ואל מה שגרם לסגירותו המוצקה. חנות המשכונות של הגיבור מופעלת מרחוק על ידי אנשי עולם תחתון, וסול מנסה בכל כוחו להשאיר סוג של הומניות ונקיון כפיים בעסק שהוא מנהל. לאורך כל הספר הקורא סקרן לדעת אם תיסדק החומה הבצורה הזאת שבנה סביבו, האם ייתן לרגשות שלו להתגלות. פה ושם נראים רסיסי חיבה חבויים כלפי, למשל, אשת חברו המת, כלפי אחיינו וכלפי עוזרו בחנות, השחור והיפהפה, שרוצה ללמוד ממנו איך להתעשר. אבל אלה אינם משנים את עובדת היותו חי בבועה שמגינה עליו מהזכרונות הפוצעים שלו.

הספר, כאמור מתרחש בטווח של שבועיים שלאורכם תוהה הקורא אם יהיה בקיע בבועה הזו, ואם כן, איך יבוא הדבר לידי ביטוי. איך ייראה העולם הפנימי שלו כשהוא חשוף.

הספר זכה לעיבוד כסרט קולנוע מצליח שאם תלחצו כאן תוכלו לצפות בטריילר שלו.  הוא זכה גם לשלל סופרלטיבים על כתיבה מעולה, ועל ההיבט הלאומי האמריקאי בו. בכריכה מאחורי הספר כתוב המסר שלו כך: "רק ע"י הזדהות עם סבלו של האחר, יכול הניצול - בין שהוא גבר או אישה, יהודי, שחור או פורטוריקני - להתעלות אל מעבר למורשתו הטראומטית."

מאד ממליצה. לא ספר קל אבל ממש ממש שווה.