שלוש אחיות - הת'ר מוריס

 

Three Sisters - Heather Moris

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן, 2022, 358 עמודים כולל תודות ומסמכי תיעוד

זהו סוג של ספר תיעודי, אם כי יש בו מעין ביוגרפיות של שלוש אחיות למשפחת מלר: ציבי הבכורה, מגדה האמצעית וליווי הצעירה, המכונה גם פיצפונת. סבתן מצד אימן היתה מיילדת ועזרה להביא אותן לעולם. בהיותן ילדות צעירות מבקש מהן אביהן החולה, בשעות האחרונות לחייו, להבטיח לו שתישארנה יחד בכל מחיר.  שנים לאחר מכן, מגדה מאושפזת בבית חולים על ידי רופא נוצרי שהיה חבר של המשפחה וביקש להגן עליה. ליווי נשלחת לאושוויץ וציבי, שנמצאת בקבוצת נוער המתכוונת לעלות לישראל, עוזבת את הקבוצה ומצטרפת אל ליווי מתוך רצון לשמור ולגונן עליה, ומתוך מחוייבות להבטחה לאביהן. 

שנתיים נלחמות שתי האחיות בקשיים ובזוועות באושוויץ בבירקנאו, ברעב, בקור, באכזריות הבלתי נתפסת מצד הממונים עליהן ולעיתים גם מצד חברותיהן לסיוט הזה. מגדה נשארת עם אימהּ וסבהּ, אך גם אותם אוספים בהמשך למחנות. הסב והאם נשלחים למשרפות, ומגדה מוצאת את אחיותיה ומצטרפת אליהן. בסוף הן גם מגיעות אל צעדת המוות, ושורדות גם אותה. הן שומרות לכל אורך הדרך על הקשר החזק והמחזק ביניהן, וגם על פמוטים ומעט תמונות שהצליחו להציל ממה שנותר מהבית בסלובקיה, אליו פלשו אנשים חדשים. 

לאחר התמודדות עם גילויי אנטישמיות בעיר הולדתן, כל אחת מהן מתאהבת בבן זוג והן מקימות - כל אחת - משפחה משלה. לבסוף הן משתקעות כאן, ציבי בכפר אחים ומגדה וליווי ברחובות, שם הן מתקבלות ועובדות אצל הנשיא הראשון חיים ויצמן ואשתו. לכל אורך הדרך מתנוססת מעל האחיות, וגם כל מי שמתחבר אליהן, אשמה גדולה, כל אחד מהזוית שלו. הרגש הזה מלווה את חיי האחיות גם כשהן יוצאות מהתופת ועד לזקנתן המאוחרת. גם בן הזוג של ליווי, זיגי שמו, חש אשמה על כך שלא סבל כמוה. זהו חלק מהקושי בהישרדות של ניצולי השואה שפחות מדובר עליו.

בסוף הספר יש מסמכים ותמונות של שלוש האחיות וחלק מבני משפחתן, בשלבים שונים בחייהן. שני ספרים קודמים כתבה המחברת: המקעקע מאושוויץ והמסע של צילקה. לאלי, המקעקע מאושוויץ וגיטה אשתו מוזכרים גם כאן. מעניין מאד לקרוא בסוף גם את הסיפור של החיבור של פאם, כלתה של ליווי (אשת בנה עודד) אל המחברת, מה שהביא את הסיפור הזה לידי פרסום. כמו שתוכלו לראות הוצאות רבות בחרו להוציא את הספר לאור. הוא קריא מאד ומבוסס על עובדות, אך גם נעזר, לטובת הרומן, בתוספות ספרותיות של המחברת. הכתיבה לא גבוהה ואולי זה התרגום, אבל הספר בהחלט מעניין. 

באתר שוקן תוכלו לראות סרט שמתאר מפגש משפחתי מרגש, ואת סיפור כתיבת הספר.

  

   

 

 

  

המסע של צילקה - הת'ר מוריס

Cilka's Journey - Heather Morris

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן, 2021, 359 עמודים כולל מידע נוסף, תודות ומפה.

צציליה "צילקה" קליין הגיעה לאושוויץ בירקנאו כשהיתה ילדה בת 16. ילדה יפה. מפקד המחנה מפריד אותה בשל כך משאר האסירות ויש לזה מחיר כבד. ההטבות שקיבלה גרמו לה להיות שנואה ומוקצה מחמת מיאוס על ידי האסירים האחרים. היא שימשה כסוג של קאפו ונאלצה גם ללוות את אימה אל המשאית שהובילה אותה אל מותה. 

עם שחרור המחנה על ידי הרוסים הוגדשה עוד יותר סאת ייסוריה. היא הואשמה בזה ששכבה עם נאצים ונאסרה כמשתפת פעולה עימם בגולאג וֶורקוטה, מקום שבו גם בקיץ האדמה קפואה. 

בין האסירות מתפתחים יחסים קרובים יותר ופחות, תלויים בצורך לשרוד ולשמור עד כמה שניתן על צלם אנוש. צילקה פוחדת מגילוי הַהַאֲשמה שהביאה אותה למחנה הזה. היא מתגלה כיעילה בטיפול בחולים ופצועים ומועברת למרפאה, שם היא מצד אחד מתקדמת ולומדת, ומצליחה לשפר במעט - ע"י הגנבת אוכל ותרופות - את חיי שותפותיה לבלוק, ומצד שני היא שוב מושא לקנאה וגם לסחטנות. כל הנשים בבלוק נתונות להתקפות אונס על ידי אסירים "בכירים". צילקה היפה "זוכה" לאסיר קבוע שאונס אותה אך גם שומר שלא תיאנס על ידי אחרים. היא אינה מתנגדת ומנסה לשמור על שפיות. מדי פעם נזרק בסיפור זרקור שחוזר אל אושוויץ ומגלה דברים נוספים שעברו על צילקה במחנה ההשמדה. במרפאה היא זוכה להערכה רבה על מקצועיותה ומסירותה לחולים והפצועים והיא מקודמת לתפקידים משמעותיים וגורליים יותר, למאושפזים ולה עצמה. כך, למשל, היא מטפלת בְּבִיתו של מפקד המחנה. היא פוגשת רופאה שעוזרת לה ככל יכולתה. כאן מתגלים גם רגעי חמלה ואנושיות בתוך הכאוס האכזרי מסביב. 

זהו סיפור הישרדות שסוּפר למחברת הספר על ידי לאלי סוקולוב הזכור מהמקעקע מאושוויץ. את רוב המידע שבספר שאבה הת'ר מוריס מדיווחיו של לאלי והוא וגם אשתו גיטה מוזכרים גם כאן. אבל הדמויות בספר בנויות גם מסיפורים של אנשים אחרים שפגשה הסופרת במסגרת המחקר שעשתה על צילקה. הסיפור אינו קל לעיכול, אבל הוא מאד קריא, גם אם הוא סוג של דיווח ויש בו קטעים בדויים לטובת העלילה (למשל הסיפור של "אלכסנדר"). הכתיבה זורמת. הסיפור צריך להיות מסופר בלי כחל וסרק, גם אם לא מדובר בספרות גדולה. קשה לי לבקר את כתיבת הדמות של צילקה, כי אף שהיא דמות שטוחה פה ההתלבטויות שלה לא יכולות להשתוות להתלבטויות הקטנות של היום יום שלנו. כל החלטה שתקבל יכולה להביא אותה למוות, כל שיפור בחייה יכול לגרום לה למפלה. מי יכול לשפוט את מי שחייו נתונים על כף המאזניים מִדֵי רגע? עם זאת, סיפור ההישרדות האמיתי של צילקה זורק אור על חיי האסירים בגולאגים הסיביריים. ניכר שנעשה כאן מחקר אנושי מעמיק וככזה הוא מאד מעניין. כדאי מאד לקרוא את המידע הנוסף בסוף הספר.

ממליצה. 

   

   

    

    

 

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

המקעקע מאושוויץ - הת'ר מוריס

Heather Morris - The Tatooist of Auschwitz

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן 2019, 255 עמודים כולל נספחים

סבא שלי, עליו השלום, עבר מבית לבית אצל בני משפחתו בעיר שבה גר בגרמניה, ביקש, התחנן וגם דרש שיעזבו ויברחו משם. איש לא שעה לו. רק הוא ואחותו נותרו מכולם. סבא וסבתא שלי ארזו מעט מיטלטלים ואת בנם בן ה-8 - אבי, ואת ביתם הקטנה יותר, ונדדו, רוב הזמן רגלית, עד שהגיעו לכאן. 

המקעקע מאושוויץ מספר את סיפורו האמיתי של  לאלי אייזנברג סוקולוב, יליד קרומפכי, עיר בסלובקיה. לאלי נשלח לאושוויץ והוצב כַּמקעקע של המספרים על ידיהם של האנשים שהגיעו לשם. תוך עבודתו זו פגש והתאהב בגיטה, שכמעט עד סוף הספר איננו יודעים את שם משפחתה. הזוג מצליח בדרכים עקלקלות לקיים את אהבתם תוך סיכון גדול ושוחד לממונים המפלצתיים שמאיימים על כל צעד שלהם. לאלי מכלכל את צעדיו בתבונה מיוחדת. הוא זוכה לתנאים מועדפים מעט, אף שגם מעל ראשו מתנופפת החרב תדיר. הוא מתחבב על אנשים שעוזרים לו, גם קציני אס אס, ובדרך נס אפילו שורד את מנגלה. הוא מצליח להשיג תכשיטים ואבני חן, וגם כסף, איתם הוא משיג אוכל ותרופות לחבריו במחנה. לא אספר לכם יותר מכך, אבל מכיוון שזה סיפור אמיתי שהתפרסם, אוכל לומר שבסוף ימיהם לאלי וגיטה חיו באוסטרליה, שם גם נכתב הספר, על ידי הת'ר מוריס, סופרת תושבת מלבורן. 

"לאלי מתאמץ למצוא את השאלה הנכונה. הוא בוחר בנושא רגיל. "אולי... תספרי לי איך עבר עלייך היום?"

עכשיו היא מרימה את ראשה ומישירה אליו מבט. "אה, אתה יודע, רגיל. קמתי, אכלתי ארוחת בוקר גדולה, נתתי נשיקה לאמא ולאבא לפני שעליתי על האוטובוס לעבודה. בעבודה היה..-"

"בסדר, בסדר, אני מצטער. שאלה טיפשית."" עמ' 70

"איך זה שאנשים בני גזע מסוים, שמפוזרים בכמה וכמה מדינות שונות נחשבים לגורם מאיים? (ההדגשה במקור) הוא יודע שעד סוף ימיו, בין שיהיו קצרים או ארוכים, לעולם לא יוכל להבין זאת." עמ' 159

רעב ומחלות, חום או קור קיצוני ויחס מזלזל ומשפיל הם נחלת הכלואים במחנה, ובעיקר - פחד תמיר ותמידי. זהו פחד קיומי, יום יומי, משהו מוחשי ופועם. בכל רגע נתון יכול מישהו מהנאצים להחליט להרוג אותך או להתעלל בך ללא סיבה. 

קאטי, בת 93, דודתו של דן, היא ניצולת אושוויץ. אין לה ילדים משלה ואנחנו המשפחה היחידה שלה. יש לה מוטו כזה, שנובע מהאישיות המיוחדת שלה, לפיו היא אדם מאושר, כי יש לה אוכל, גג מעל הראש, לא קר לה ויש כמה אנשים שאוהבים אותה. אבל מדי פעם היא חוזרת ומספרת לנו על מסדרים יומיים שהיו נערכים שם. אנשי האס אס היו מתרגלים את הכלבים במיומנות מיוחדת שפיתחו בהם: היה עליהם לקפוץ על יהודי שנבחר רנדומלית ולשבור את המפרקת שלו. 

מי יכול להישאר שפוי לאחר שנכח בסיטואציות כאלה? לא רבים. 

הספר כתוב כסיפור חיים, לא כספרות גבוהה, אך הוא סוחף וקריא ביותר ומרתק. תסיימו אותו בחטף. 

הרבה כתרים נקשרו לספר הזה ואני מצרפת אחד משלי.