חפש בבלוג זה

יום רביעי, 11 ביוני 2025

ברגע אחד - סוזן רדפרן

In An Instant - Suzanne Redfearn
מאנגלית: רחל פן
 הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 349 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית LIBBY

זהו אחד מהספרים האלה שאני מכנה "בלתי עזיבים". הייתי באמצע ספר אחר שהתחלתי, אבל הוא נדחף וזהו. זהו ספר המבוסס על מקרה אמיתי שקרה כשהסופרת היתה בת 8. ממליצה לכם, לפיכך, לא לדלג גם על הערת המחברת. 

פין מילר ועוד עשרה בני משפחה וחברים נוסעים ביחד בשלג, בדרך מפותלת וצרה, כשצבי לפתע עומד בדרכם. הם לא פוגעים בו, אבל במהלך הניסיון להימנע מזה הם מִדּרדרים לתהום מושלגת. אין תקשורת, אין כמעט אוכל ואין מים, והקור מקפיא. מתחיל מסע הישרדות. פין, המספרת, היא נערה יפה ומיוחדת בת 16. חברתה הטובה, מו (מורין) נוסעת איתם. משפחתה הרחבה של פין נמצאת כאן, כולל הכלב שלהם, וגם טרמפיסט צעיר שנקרה בדרכם.

הספר מחולק לשני חלקים. בחלק הראשון מסופר על מה שקורה עד התאונה ובמהלכה, ובשני - מה שקורה לאחר מכן. בכל אחד מהחלקים פוגשים את מי שהיה באותו אירוע מטלטל, עומדים על אופיו ומחשבותיו, ותוהים מה הניע אותו לפעול כפי שפעל. נוצר מתח. אחד עשר אנשים היו מעורבים בתאונה הקטלנית הזו, ולכל אחד היה חלק במה שקרה מיד אחרי התאונה. אפילו לכלב. הספר כמו נקרא מעצמו. יש מתח בקטע ההישרדותי, מי ישרוד, מי לא. יש מי שאולי ינצל אחרים בשביל לשרוד, בשביל להקל על הקושי. ואולי יש מי שדווקא יציל אחרים תוך התעלמות מקשייו שלו. אי אפשר שלא לחשוב מה היינו עושים בסיטואציות כאלה. 

זהו סיפור של בחירות. ההתלבטויות שלפניהן, והמסקנות בעקבותיהן. לפעמים, אתם יודעים, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו תקועים לכל החיים על קו המשווה. 

בחלק השני של הספר מתוודע הקורא למה שעובר לכל אחד מהאנשים האלה בראש, תוך פיתולים מרתקים בעלילה. גם כאן, הניתוח הריגשי, הפסיכולוגי, גרם לי לחשוב מה הייתי עושה בסיטואציה הזאת. 

במרחקים שונים של זמן, כל אחד מהם צריך לחיות עם ההחלטה שקיבל תוך כדי האסון. מאד לא פשוט. השיקום הגופני לא קל. יש דברים שנראים חיצונית וצריך להתמודד אותם, עם הכאבים שהם גורמים, ויש פציעות טראומטיות בנפש, שגם איתן צריך ללמוד לחיות לטוב או לרע.

"חרטה היא רגש שקשה לחיות איתו, אי אפשר להתרחק ממנו, מפני שמה שנעשה, נעשה. רק אשליה יכולה להגן עלייך מפניו, לשנות איכשהו את ההיסטוריה למשהו שקל יותר לקבל, ואמא שלי לא מסוגלת להשלות את עצמה." עמ' 78

"הכישרון הגדול ביותר שלה הוא להכיר אנשים, יכולת מדהימה לקלוט מהות של אדם כמו כלב ציד. בעוד ששאר העולם ראה מה שהוא רצה לראות כשהביט בקלואי, מו ראתה את האמת, ואז, וזה חשוב יותר, היא רקחה את התכנית המושלמת להציל אותה." עמ' 180 

"זה שונה אצל כל אחד - לאחדים... יש אומץ לב מוסרי יותר מאשר לאחרים - אבל אולי אצל כל אחד מאיתנו יש אינסטינקט בסיסי לשימור עצמי. תכונה פראית, שכאשר היא עומדת למבחן היא גורמת לנו לעשות דברים שמעולם לא האמנו שאנחנו מסוגלים לעשות." עמ' 217

"כולנו חרקים, אבל אני גחלילית" עמ' 278. (זה ציטוט משל צ'רצ'יל שמופיע בספר. לא יכולתי להשאיר את זה שם בלי להביא אליכם.)

הספר לא נתן לי מנוח עד שסיימתי אותו. ברקע היה כל הזמן הספר ההוא שכמעט נזנח, אבל זה שכאן נשף בעורפי. הכתיבה חכמה, מסחררת, מרתקת, יש גם הומור חביב. אולי לא כל אחד יאהב את שפע הדמויות, אבל לדידי, זה מוסיף עומק לעלילה. המספרת בגוף ראשון רואה דברים מקרוב מאד, מבפנים, למרות ריחוק מסויים שיש לה מהאירוע. כמו שאנחנו היינו רוצים להיות שם, כמו זבוב על הקיר. ההתרחשויות בעלילה רודפות אחת את השנייה ובאמת, קשה לעזוב. אהבתי מאד מאד.


  

  

  

  

   


  


יום ראשון, 1 ביוני 2025

שם פרפרים עפים - סוזן רדפרן

Where Butterflies Wander - Suzanne Redfearn
מאנגלית: רחל פן
הוצאת פן, ידיעות ספרים, 2025, 312 עמודים מודפסים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית 

 זה מהספרים האלה שלא ממש אפשר לעזוב, אבל גם לא רוצים שייגמרו. מכירים כאלה? גם הזלתי וטפטפתי לא מעט, אבל מין בכי טוב כזה, של הספר הנכון. יכול להיות שהוא הגיע אלי במין תקופה רגשנית שכזאת, אבל נראה לי שכאן ועכשיו, בכי הוא חלק מהיום יום שלנו. 

הסיפור, בקצרה, הוא סיפורן של משפחת אֶגיד, המתמודדת עם בעייה כלכלית קשה ועם פרידה כואבת, ושל דווינה שגרה בשכנות.
דווינה היתה אחות חיילת במלחמה ונפצעה קשה. פניה המצולקות מפחידות. היא ידועה בשם "מכשפת הנהר", ולמרות ההירתעות ממראיה, אוהבים אותה אנשי העיירה בזכות רצונה ויכולתה לסייע רפואית לאנשים שם. היא גרה בבקתה ליד הנהר וחיה חיים פשוטים, עצמאיים, מנהלת סוג של משק אוטרקי משלה. הבקתה ניתנה לה על ידי מי שהיה קולונל בצבא, והציל אותה כשחזרה למקום לאחר המלחמה. בתחילת הספר כותבת אשתו של הקולונל שנפטרה מכתב לדווינה כשהיא על ערש דווי, וחותמת: אמא.
"הוא נראה חשוב - הרבה גברים ונשים במדים מקיפים אותו, והוא תמיד במרכז. באחד מהם הוא נראה פוסע מול הרבה חיילים עם אקדחים מחוברים לחגורות שלהם ורובים תלויים על הכתפיים. העיניים שלהם דבוקות אליו והפה שלו פתוח כאילו צילמו אותו באמצע משפט. אני שואלת את עצמי מה הוא אמר וחושבת כמה זה בוודאי קשה למצוא את המילים שיובילו אנשים להילחם." 

העלילה מתרחשת באחוזה שבה מתגוררת משפחתה של מארי, שהיא נכדתו של הקולונל. שם נמצאת גם הבקתה בה מתגוררת דווינה. אסון משפחתי, יחד עם מצב כלכלי קשה גורם להם לקבל החלטה גורלית לגבי דווינה. הם מתכננים למכור את הנכס לאחר שישפצו אותו, ולעקור להמפשייר, כדי לנסות התחלה חדש, וכדי לנסות ולהתגבר על האבל. דווינה תיאלץ למצוא לה בית אחר. 

הקונפליקט בין דווינה למארי מפעפע במשפחה כולה. מארי, בעלה לואי, וילדיה - האנה, ברנדון ופן - לכל אחד מהם יש עמדה משלו. זה מגיע למצבי קיצון ולפיצוץ שכואב לכל מי שהדבר נוגע בו. הקורא מוצא את עצמו מצדד בכל אחת מהדמויות. 

הספר כבש אותי. אהבתי את הרגישות, את החוכמה בתקשורת הבינאישית, גם זו שהיא ללא מילים. הספר מחולק לפרקים קצרים כאשר כל אחד מהם מסופר מפי אחת הדמויות. אני מחבבת את התמונה הרחבה שכתיבה כזאת מאפשרת. ה"מכשפה" רוקחת שיקויים אבל אלה מבוססים, מבחינת האמינות שלהם, על רפואה עממית, שלוותה כנראה בסיפורי עם שאולי סופרו שם בניו אינגלנד. ויש משמעות יפה לפרפרים. 
זה ספר עצוב ונוגע ללב, יש בו תיאורים יפים והתפתחות יפה של העלילה. סיפור טוב. 
וחוץ מזה, הכריכה שלנו יפה יותר. נכון?
מומלץ מאד.