ולדימיר - ג'וליה מיי ג'ונאס

 

Vladimir - Julia May Jonas

מאנגלית: שרון פרמינגר

הוצאת פן, ידיעות אחרונות ספרי חמד, 296 עמודים כולל תודות

בטח תגידו שזה לא חוכמה לכתוב על הספר הזה שכל העיתונים דיברו בשבחו, אבל הנה השנקל שלי בעניין, כי אני חוששת שהכריכה לא בהכרח תזמין אתכם, ולי דווקא כן חשוב להגיד עליו: אל תסתכלו בקנקן, ואל תפספסו את מה שיש בתוכו.

"אבל בשלב זה, כשסידני כבר לא גרה בבית ואף השתלבה יפה בשוק התעסוקה, במשרה רבת-משמעות - עד כדי צדקנות לעיתים - כעורכת דין בעמותה ללא מטרות רווח, וחיה עם בת זוג, ונהייתה אדם נבדל ממנו שהתבונן בי ושפט אותי, ובשלב הזה, כשג'ון הוקע פומבית כסוטה תאוותן, ראיתי את שאפתנותי מנקודת מבט שונה." עמ' 39

הרי לכם דיוק. במשפט אחד הכירה לנו הסופרת בספר הביכורים הזה שלה, את מערכת היחסים בין כל אחד מהמשתתפים במשפחה הקטנה הזאת. וכבר רואים בהתחלה הזאת שנינות, הומור עדין, ומבט מיוחד ומסקרן על עניין המי-טו. ג'ונאס מציעה עמדה שבה הבנות צריכות להתמודד מעמדת כוח מול מי שמפלרטט איתן. 

הגיבורה הראשית כאן (שמה לא ידוע לנו) היא אשה בת 58, מאד מודעת לעצמה, גם למראיה המִדַּלדֵּל. היא מרצה מוערכת לספרות בקולג' נחשב שגם כתבה ספר מוצלח שהתפרסם במילייה הספרותי גם מחוץ לקמפוס שהיא עובדת בו. היא נשואה בנישואים פתוחים ומאפשרים, לראש המחלקה לספרות, ג'ון, המואשם בהטרדה מינית ונאלץ לפרוש עד ההחלטה שתבוא לאחר שימוע. יש להם בת משותפת, סידני. הגיבורה יודעת על הסטוצים המזדמנים של בעלה, זה מתאים לה לפעמים. היא אינה מגנה אותו וסופגת על כך קיטונות של ביקורת. 

""זאת אומרת, את אישה מבריקה ומגניבה כזאת. זאת אומרת, לדעתנו, את ממש מגניבה." ראיתי שהן מוקירות מאד את דעתן על רמת המגניבוּת שלי, את יכולתן להעריך מגניבוּת באישה מבוגרת מהן." עמ' 45

לקמפוס מגיע ולדימיר, מרצה צעיר וסופר מתחיל, חתיך ומושך והיא מפלרטטת איתו ללא היסוס, למרות שהיא יודעת שהוא נשוי לאישה יפהפייה ומאותגרת נפשית, שגם היא מלמדת בַּקולג' שלהם. היא מזמינה אותו אל בקתה ביער כדי לשוחח על הספר המצויין שכתב, אבל דואגת לסמם אותו כשהוא מגיע וקושרת אותו. מכאן מתחילה עלילה מפותלת משעשעת מחד ומותחת מאידך. עיקולים והפתעות בְּדרך הסיפור מושכים את הקורא.ת ואינם מניחים לו.ה. המון המון חומר למחשבה.

"חלק מהסטודנטים שלי, כשקראו רומנים מהתקופה הויקטוריאנית או האדוארדית, כעסו מאד על כל הגיבורים והגיבורות שחייהם נהרסים מפני שהם חוששים ממבוכה, אבל בעיני, זהו הרגש העז ביותר, החודר והמטריד ביותר....אדם עלול למות לשווא או להחמיץ את אהבתו רק בגלל הניסיון להימנע מבושה." עמ' 128

הספר הזה הוא כל מה שלא חשבתם על רומן, כל מה שלא ציפיתם לו כשדנים ביחסים בין אדם לחברו. הוא פיקנטי ושנון, יש בו אישה עצמאית מאד, אקטיבית ויוזמת, ובעלילה אין רגע דל. זהו ספר ביכורים, אך הוא בשל וכתוב הכי מדוייק שאפשר. הוא מציג בלי להתיפייף תמונה מוגדלת של יחסים בינאישיים בכל מיני מפגשים אנושיים, תפקודים אנושיים, רמות שונות של היכרות. אין גלישה לסנטימנטליות בכלל. אדרבא, מוצגת לנו פה מראָה מכוננת. אני ממש אהבתי את זה. קצת חבל שבסוף יש איזו שהוא קלקול. לא ברור למה בחרה הסופרת להביא את המפגש שבחרה להביא כאן. אבל עדיין, מאד ממליצה. לא קראתם כזה. 

   

מאחורי ההר - מאיה ערד

מאיה ערד - מאחורי ההר

הוצאת חרגול 2016, 327 עמודים

למעשה, חוץ מהספר "מקום אחר עיר זרה", לא תורגמו ספריה של מאיה ערד. אני מתקשה להבין את זה. אם הייתי יכולה, הייתי רוצה להיות תלמידה שלה, בסטנפורד - שם היא מלמדת, באוהל במדבר, או גם בכל מקום אחר. כי אפילו בספר הזה, שהוא סוג של ספרות בלשית, אתה למד בלי סוף, ובעניין גדול. מעולם לא חשבתי שיעניין אותי לדעת, למשל על גאולוגיה. כן, גדלתי בנגב, ולכאורה יש לי את כל הסיבות המתאימות להתעניין בזה, אבל עד עכשיו, חוץ מהתחביב שהיה לנו כילדים לדרוך על אדמת הלס המבוקעת אחרי הגשם, ולשבור את הקרום הפריך ברגליים - לא התייחסתי לזה מעולם כנושא שאפשרי לי להעמיק בו. וזה אפילו לא הנושא כאן בספר. ובכל זאת. הספר נקרא כולו כמו הרצאה מרתקת במיוחד. אתה קורא/מקשיב ולא מרגיש איך חולף הזמן. 
חוץ מהספר "העלמה מקזאן" שכבר דיברנו בו נכבדות, והספר "שבע מידות רעות" המרתק של הסופרת - לא קראתי עדיין ספרים נוספים שלה. מה אתם אומרים? בושה וחרפה, לא? כי אני מוקסמת מהכתיבה שלה כל פעם מחדש. היא כל כך מעניינת ומדייקת. אפילו ברמה של החיריק בא' של אִפשר (עמ' 169), כדי שלא נטעה, חלילה. וזה חשוב. אף פעם לא נזרקים החוצה מהסצנה בגלל משהו שקופץ פתאום לעין. 

נסים חברתי משכבר (כן, חברתי. שמה רחל, אבל אני קוראת לה נסים. כמובן שהיא מסכימה לזה.) סיפרה לי פעם על אירוע שהיה לה ולבעלה כחלק ממסיבה עם חברים מהעבודה שלו. כולם נקראו ליקב בנימינה (או יקב זיכרון, לא בטוחה, זה היה הרבה לפני מזמן) לארוחת ערב חגיגית. לפתע נשמעה יריה ונאמר להם שמנהל המקום (ואולי המלצר) נרצח. המקום נסגר ולא נתנו לאיש לצאת. התחילה חקירה. כולם היו לחוצים ומודאגים. לך תדע מתי ואיך זה יסתיים, ולנסים יש שלוש ילדות קטנות (אז) שישנות בבית עם שמרטפית צעירה... מפחיד. רק בהמשך הבינו המשתתפים שזה היה חלק ממופע שנטלו בו חלק. מאז אני מחפשת איפה עושים את המופע הזה. אתם יודעים אולי? זה קצת כמו החידות המדליקות בחדרי הבריחה הצצות במחוזותינו כפטריות אחר הגשם. לא יכולתי שלא להיזכר בזה כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. לפצח תעלומה. שווה, לא? גם אם אתם לא ממש חובבי ספרי מתח.

גם כאן, כמו בספרים אחרים של מאיה ערד מדובר בעולם האקדמי, על תככיו והתחרותיות שבו. על מי שמלמד במוסד יוקרתי יותר, משיג יותר, מפרסם יותר, נחשב יותר, וגם, ואולי אפילו יותר - על מי שפחות כל אלה. הגיבור המספר, זוהר בר שמו, הוא מהפחות משיגים. גם את מה שיש לו הוא נוטה שלא לפרגן לעצמו. ואם יש שאלה איך לפרש משפט או מקרה, תמיד ישפוט את עצמו כַּאנדרדוג, ככזה שפחות. חלק מזה, מן הסתם, הוא אובייקטיבי. כי אשתו בנפרד, למשל, הנושאת את אותו שם (אך מכונה זואי) מלמדת בקמפוס יוקרתי בהרבה משלו, היא חכמה יותר, בטוחה בעצמה יותר, בכלל, קשה לו להבין איך זכה בה מלכתחילה. "היא צדקה, כמובן. שעות היה יושב ומסכם לעצמו ספרים שלמים, ובסופו של דבר עדיין לא הבין לשם מה בדיוק הוא זקוק לכל זה, איך ישמש אותו במחקר שלו, ובאותו זמן דילגה היא בין חמישה, שישה ספרים, שולחת לעצמה בדואר אלקטרוני שורות קצרות, קצובות, של רעיונות למה שתכתוב בדוקטורט שלה." (עמ' 206). זוהי, במאמר מוסגר, תכונה אדירה ממש בעיני. היכולת הזאת לבטא את הגרעין של התוכן בצורה לקונית וממצה. האנשים שיש להם את זה יושבים בעיני למעלה למעלה. 
הוא מגיע למקום מבודד על פי הזמנה של זוג אנשים - יובי ויולי, שביקשו שיבוא להרצות להם ולחבריהם הישראלים על הרומן הבלשי. יובי הוא מן הסתם פרופסור שגם הצליח להוציא מים מן הסלע או, אם לקרוא לילד בשמו, כסף מהמקצוע. הכל אפוף מסתורין. המון שאלות נשאלות. מה קרה לאשתו הראשונה של יובי? למה נקרא דווקא זוהר להרצות ולא אשתו? למה המקום היפה והפסטורלי הזה כל כך אלמנטרי ברמת הנוחות שלו?
לאט לאט אתה נשאב. רוצה לקרוא כל עמוד אבל גם לא רוצה שהספר יסתיים. הספר משובץ בהמון סיפורי מתח קלאסיים (אגתה כריסטי, הרקול פוארו, שרלוק הולמס...) כמו הפתעות קטנות ומתוקות. כיף בפני עצמו. אבל בעיקר, יותר מהכל זהו ספר שמסתכל עליך במבט אינטליגנטי בגובה העיניים ומלטף לנו את האגו תוך כדי. אל תאמינו לי, תבדקו לבד. כדאי לכם. יודעים מה? אם בעבר שאלתם אותי אם אני מכירה ספרים ששווה לקרוא פעמיים? אז הנה לכם אחד כזה.

העלמה מקזאן - מאיה ערד

העלמה מקזאן - מאיה ערד

הוצאת חרגול פלוט, 2015, 511 עמודים

בהתחלה כל כך התעצבנתי עליה... היא טיפוס כזה נוקדני, כאילו, מקפידה על כל הדברים הבריאים האלה, מאלה שאף פעם לא מועדים, לא טועים, יודעים תמיד להגיד את הדבר הנכון, ולא מבינים איך האחרים לא יודעים להיות כאלה. קוראים לה עידית. היא טבעונית, כמובן. היא שותה תה בלי סוכר. היא כמעט סיימה תואר שלישי בספרות. כמעט היה לה רומן. היא כמעט ילדה ילד. ובכל ההתרסקויות האלה, וחצאי ההצלחות האלה הזדרחה הבדידות שלה ממרום מגדל השן שבנתה לה. ואנחנו מכירים, הרי, את אלה שיודעים הכל. מצד אחד אנחנו רוצים להינות מהידע שלהם, אבל גם מתעצבנים עליהם שהם כאלה. וגם אנחנו לפעמים קצת כאלה, וכלוב הזכוכית שאנחנו גרים בו בסיטואציות האלה, גם אם לפעמים הוא פתוח, הוא כזה מציק... משהו באישיות הזאת מושך מאד ומצאתי את עצמי רוצה לעזוב, אבל לא יכולה. משאירה את הספר באיזה מקום ותוך זמן קצר נכנסת לתוכו שוב.

"היה בה משהו שהיה מעצבן אותי, לא יודע מה. מין התמסכנות כזאת פרצוף של קשה לי, תעזרו לי, ובאותו זמן כאילו אומרת לך, אני יותר טובה ממך, אני לא מתעניינת בשטויות שלך. "

ומצד שני, יש לה, לעידית כל הזמן ציפייה שהדברים יקרו סוף סוף. שהאוניברסיטה תבין שהיא אחת ויחידה ואין בילתה, ושתשלים את הדוקטורט. שמיכאל יבין שהיא היא אהבתו האמיתית, וירצה לבנות איתה בית ומשפחה. שאנשים יתחברו אליה, אפילו יקיפו אותה. שיהיה לה ילד...

וזה לא הולך. אבל בחלקים קטנים, עם התפשרויות גדולות, פתאום ליד הדלת הסגורה נפתח צוהר. הוא קטן והוא מכניס פחות אור ממה שהיתה רוצה, אבל הוא שם, והוא מראה לה נתיב. שוב, לא זה שהתכוונה אליו מלכתחילה, ויש בו מהמורות גדולות, אבל הוא נכון.

גם מיכאל, הדמות החשובה השניה בסיפור הזה, הוא מין בודד מרצון. סוג של. הוא רוצה את מה שאינו יכול להשיג. הוא רופא ילדים, אך אינו מצליח לעבוד במחלקה מכובדת בתל אביב. הוא גם אינו משיג את הצעירה שחמד לו. אבל גם לו זורח אור קטן פתאום. בניגוד לעידית, הוא תמה על מזלו הרב, ואז, הוא מתעשת. הוא מבין. גם בחלון הזה האור הוא קטן, וניתן במשורה, וגם יש לו מחיר לא פשוט.

שניהם מגיעים לקזאן, עיר ברוסיה, פעמיים. כל אחד מסיבותיו שלו. כמובן שלא אספר לכם למה... גם לא אספר לכם איפה תמצאו אותם בסוף הספר.

הסיפור בנוי בצורה אינטליגנטית להפליא, מאיה ערד החכמה, ממש מושכת אותנו לנסות ולנחש מה ייקרה בכל שלב, ובכל פעם אנחנו מופתעים מההתפתחות, היי, זה ממש לא מה שחשבנו שיהיה.

ציור העטיפה שנבחר בתבונה על ידי הוצאת חרגול הוא כרזה סובייטית הנקראת "תהילה לאם הגיבורה". אשה חזקה. מחזיקה בילד ומסתכלת קדימה בבטחון, בשלמות של אימהותה. עידית שלנו קונה לעצמה עיטור מכוכב, מזוייף אמנם, על היותה אם גיבורה, המוענק ברוסיה לנשים שילדו לפחות ארבעה ילדים. ""אלף רובל" קבע המוכר. "זה שוד", אמר מיכאל, "מאתיים", זרק לבחור. עידית שלפה שני שטרות של חמש מאות רובל. "אל תתמקח בשבילי" ביקשה. .. שום מחיר לא יקר מדי בשביל זה."

ואז: "במונית לשדה התעופה התאמצה עידית לכבוש את הדמעות. העיטור ששמחה בו כל-כך מזויף. גם היא אמא מזויפת. קונה לעצמה אותות כבוד, והילד שלה זרוק בבית-ילדים".

תראו, תפנקו קצת את הראש שלכם. טוב, גם את הנפש. תקראו.