מי שסוכתו נופלת - צבי בן מאיר

Whose Sukkah is Falling Down - Tzvi Ben Meir

עורך יואב רוזן

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2024. 233 עמודים

"... באתי לעזור להם להרכיב את הסוכה במרפסת וסבא רצה להזיז את הקערה, לא יודע לאן הוא רצה להזיז אותה ולמה, אבל הקערה הגדולה והיפה החליקה לו מהידיים באמצע הסלון. הוא וגם אני בהינו בשברים שלה שהתפזרו לכל עבר וסבתא באה מהר וכעסה בעברית והרגיעה באנגלית וחילקה לי הוראות בעברית ודרשה מסבא יחיאל לזוז משם באנגלית וסבא יחיאל התיישב על כסא פתאום, באמצע כל הדברים,...  סבתא בטי הביטה בסבא יחיאל שלפתע חייך אליה ואני חושב שזה היה היום שבו סבא יחיאל התחיל לשכוח דברים." עמ' 22

ביני (בנימין) הוא בחור צעיר, נשוי באהבה גדולה לאסתר היפה, למרות שיש לו "נטיות הפוכות". אתם יודעים מה זה? כי אני לא ידעתי וכאן למדתי. ביני יודע מגיל צעיר מאד שהוא אינו נמשך לנשים, אבל הוא רוצה להתחתן. כל חבריו רוצים להתחתן. זה המסלול של כל תלמידי הישיבות שהוא חלק מהם. והוא אכן מתחתן. עם אסתר. שהיא יפה וחכמה ורגישה. גם ביני הוא רגיש וחכם, והוא אוהב אותה אהבה גדולה כמו שאוהבים חבר נפש יקר. הוא גם מוליד איתה שני ילדים - נעמי ונדב. אבל כבר בתחילת הספר אנחנו נכנסים איתם לסצינה של טקס גירושין ברבנות. 

לאורך כל הספר מגולל המספר בגוף ראשון את לבטיו בין רצונו להישאר כמו כולם, נשוי עם משפחה, לבין רצונו לממש את תשוקתו לגברים. הוא גם מתחבט מאד בקשר לאשתו, שסובלת מהעובדה שהוא אינו נמשך אליה, למרות טיפולי המרה שניסה, למרות טיפולים זוגיים שניסו לעבור ביחד. הוא מתקשה להכיל את הכאב שכל אחד מבני המשפחה הקטנה הזאת, וגם המורחבת, יאלצו לשאת, אם ייפרדו השניים. 

ביני עצמו סובל גם מרצונו לחפות ולהסתיר את מה שנתפס כַּפגם הנורא שבתוכו. הוא נמנע ככל האפשר מלקרוא לילד בשמו. הוא עובר תהליך כדי להשלים ולקבל את עצמו ככזה, ומסתכל בעיניים פקוחות, אם גם דומעות, במה שייקרה בסופו של התהליך הזה. 

"... ואני זוכר שהתגעגעתי נורא לאילת ואני לא בטוח שהיה למה בדיוק אבל ככה על החוף מול הים והשמש עם הרוח החמה חשבתי, לכל אדם יש את הרגע של לפני. את הרגע של טרם, הרגע של ילדות מוקדמת נקייה שעוד לא טעמה חטאים ותשוקות ונטיות וציפיות... וטעם האנשים שאתה אוהב שמצביעים לך לשם, ילד, לשם אתה צריך להגיע. לשם אתה תגיע. אי אפשר, אי אפשר אחרת, ילד, אנחנו נחכה לך שם... " עמ' 78 

"...אבל אני לא יכול לאמלל אותה עוד, את מבינה, אני לא יכול לראות אותה ככה עוד, מכווצת ועצובה ולא אהובה. אבל היא אהובה, קטעה אותי בת-ציון, תראה איך אתה אוהב אותה, תראה איך איכפת לך, איך אתה רגיש אליה ודואג, תראה איך אנחנו יושבים פה, פעם ראשונה, אלוהים אדירים, פעם ראשונה אחרי שלושים שנה, לשיחה על החיים... ורוב מה שאני שומעת ממך בכל השיחה הזאת זה אסתר ואסתר ואסתר ואסתר. זאת אהבה ביני. הבטתי בבת-ציון. זאת אהבה, היא אמרה לי שוב." עמ' 140

הסגנון המיוחד שבו כתוב הספר הזה כבש אותי לגמרי. הוא כתוב דחוס וצפוף. גם במשפטי שאלה אין סימן שאלה בסופם. יש גם משחק בזמנים, וקשר יפה בין הסצינה של ההתחלה לזו של הסוף. הוא לא ממש נותן לקורא שהות לנשום. אבל הוא רצוף פיוט ועומק, והכניס אותי לעולם הישיבות ואורח החיים הדתי מבפנים. פגשתי אנשים ערכיים שלא תמיד קל להם לפסוע בנתיב שהתוו להם הוריהם, האמונה שלהם והחברה שבה הם חיים. 

אני מאד מודעת לכך שציטטתי כאן לא מעט. האמינו לי שהייתי מצטטת יותר אם לא הייתי חוששת להכביד עליכם. יש קטעים רבים שבמחשבה שנייה הסרתי מכאן, אבל אני מאד מקווה שאתם לא תדלגו על אף משפט. 

אני ממליצה לכם מאד על הספר היפהפה הזה. 

משהו קורה לבלה - אוריין צ'פלין

 

Something is Up with Bella - Orian Chaplin

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023, 216 עמודים

הסיפור כאן מזכיר בהתחלה את הסיפור של פינקס הקטן, השיר שכתב דן אלמגור. כשקראתי אותו התנגן לי השיר הזה באוזן בחלקים גדולים מהספר.

בלה רוזנבאום היא דיווה. היא זמרת גדולה מהחיים. ככה חונכה וגודלה על ידי הוריה, בעיקר אביה, שחזר ושינן באוזניה שהיא אחת ואין זולתה. היא ממלאה אולמות רבים בקולה הגדול והמצויין, והיא מנהלת את חייה מתוך תחושה שהעולם זכה בה, ושכולם צריכים להבין זאת ולהעריץ אותה. אלא שכשאנחנו פוגשים אותה כאן, בלה היא כבר בת 84, עדיין יפה ומטופחת, אך פחות מופיעה ופחות מבוקשת. סוג של "לשעבר" כזה. והיא נעשית דמנטית. היא מבולבלת לעיתים קרובות ולא ממש מזהה את סביבתה, מדמיינת שהיא מופיעה בפני קהל גדול, עם שפתיים אדומות וצמה עבותה שהיא הסמל המסחרי שלה.

בעלה, יענק'לה זליג הוא העבד הנרצע שלה. הוא חי למענה ומטפח אותה, מקדיש את חייו להאדיר את האישיות האגוצנטרית שלה, גם כאן, מתוך תחושה של שליחות, של זכות גדולה. היא לא משגיחה בקיומו, רוב הזמן, מתנהלת כאילו הוא חלק ממי שהיא. היא מקבלת את השירותים הקטנים והגדולים שלו בשיוויון נפש.

ויענק'לה עמל קשות להמשיך להחיות את האגדה, שלא יידעו שהיא יורדת מהפסים, שלא ייפגע שמה הטוב.

כארבעים שנים לפני כן בלה ילדה לו את נעמי. בלה לא מתעניינת בביתה בכלל. כשזו האחרונה מתבגרת היא בוחרת לחיות באמריקה ולספר על בן זוג שמתאים בדיוק לתבנית המצופה ממנה. 

בצר לו, פונה יענק'לה לעזרה רפואית. ד"ר גליה שעשוע היא רופאה פסיכוגריאטרית. היא מטפלת בבלה ומוקסמת אף היא מההילה שכמו זורחת ממנה. משפט אחד שבלה מטיחה ברופאה מטלטל אותה וגורם לה להסתכלות פנימית מערערת.

הספר כתוב בצורה סוחפת וקולחת, קראתי אותו בנשימה אחת. היו פעמים שכעסתי על הדמות של בלה, מין תחושה של רתיעה, ומצד שני חשתי חמלה כלפי יענק'לה, על התפקיד שלקח על עצמו, על היותו נעלם כזה. גם המרד, כביכול, או, אולי נכון יותר לומר בריחה של נעמי הכעיס אותי במידה מסויימת. אבל זה נקרא כל כך אמיתי והגיוני לדמות שלה, לדמות של אימה המתנכרת. 

הספר מכניס את הקורא לעולם המפחיד של חולי הדמנציה, של הקשישים שכבר לא ממוקדים ויש להם עולם מבולבל וחסר שורשים. דמותה של הרופאה שמצד אחד מכילה את רגשותיו של יעק'לה, הנבגד על ידי מחלתה של אשתו, ומצד שני בורחת מתפקידה ומחייה לרגע, היא, לדעתי החולייה החלשה בסיפור. אבל הספר נקרא ביעף, מכניס את הקורא למשפחה מתמודדת. הוא מאיר את הזקנה במקומות פחות נעימים אבל רגישים ומכמירי לב. בלה, יענק'לה ונעמי נכנסים ללב ומשאירים את הקורא מהורהר ומחבק. מומלץ.

מילים לוחמות - קימברלי ברובייקר ברדלי

Fighting words - kimberly Brubaker Bradly

מאנגלית: עידיד שורר

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023, 247 עמודים כולל תודות

זהו ספר שמיועד לנערות צעירות, ואולי אפילו ילדות, שנפגעו מינית. הוא יכול לחזק אותן, להראות להן שהן לא לבד, גם אם קו הזינוק ההתחלתי שלהן הוא מאד מאתגר וקשה. 

לאחר שאמרתי את זה אני צריכה להוסיף שהוא מומלץ מאד גם למבוגרים. 

הספר נכתב על ידי הסופרת של שני הספרים המצויינים: המלחמה שהצילה את חיי, והמלחמה שבה סוף סוף ניצחתי. שניהם ספרי נוער, שמונחים בספרייה על המדף של כיתות ד'-ו' אבל נקראים על ידי הרבה מאד מבוגרים אצלנו.

הפעם מדובר בספר עכשווי מאד, הגיבורה, דֶלה, נמצאת אצל פרנסין - אם האומנה שלה - יחד עם אחותה הגדולה סוקי. אימן של שתי הילדות נמצאת בקנזס בכלא לאחר שפוצצה חדר במלון כששתי הילדות היו שם. האם היא נרקומנית המכורה לקריסטל, ושתי הילדות נכחו לא פעם כשהכינה לעצמה את הסם.

שתי האחיות קשורות בקשר הדוק ובל יינתק זו לזו, קשר של תלות ודאגה הדדית. דלה היא בת 10 והיא מספרת בלשונה המחוספסת על מה שקרה לה ולסוקי לפני שהגיעו לבית האומנה הזה. היא מטפטפת את הסיפור שלה בהדרגה, חומלת על המאזין/קורא שלה ולא מנחיתה עליו את המהלומה בבת אחת. גם עכשיו, כשדלה נמצאת בבית אומנה והיא מוגנת במידה מסויימת, היא נתונה להצקות מצידו של ילד מרגיז בבית הספר. אבל היא חוברת לילדה מכיתתה, שגם לה הילד מתנכל ומרגישה קצת יותר מחובקת. עם המון חששות ותקשורת לקויה, בעיקר בגלל סודות שטמונים עמוק בקרבה של דלה, חברותן מלבלבת. מה שקרה לסוקי, לאחר נטישתה של אימן הוא סוד נורא שאפילו היא לא יודעת. 

דלה מתחזקת לאט לאט עד שהיא מקבלת החלטה שמשפיעה על כל מי שקרוב אליה.

 

בינתיים מצאתי רק תרגום אחד לספר הזה מלבד זה שלנו. ביוונית נקרא הספר משהו כמו: "גידלו אותנו זאבים". יכול להיות שזה שם מתאים יותר לספר מהשם המקורי, בגלל מה שקורה בו, בעיקר לקראת הסוף. אני מאמינה שהוא יתורגם במדינות נוספות, בגלל חשיבותו ונגישותו לגילים המתאימים. 

הסיפור כתוב בשפה פשוטה אבל המסר בו ייעודי, מואר, ולדעתי זהו ספר שצריך להיקרא בכל בית ספר.

מומלץ.