אחרי שהכל נאמר - אן גריפין

אחרי שהכל נאמר - אן גריפין

Anne Griffin - When All is Said

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות אחרונות, ספרי חמד 2019, 272 עמודים

נסו לדמיין לעצמכם איש מבוגר, אלמן, בן 84, מוריס האניגן שמו, יושב ליד כוס משקה ומספר את חייו. לידו יושבים בנו קֶווין, וגם, ובכן, אני ואתם. מוריס הוא מספר נהדר. הוא מספר כל כך בחן, וסיפור חייו כל כך מעניין ורגיש שאנחנו כולנו מרותקים לדבריו.
במקביל אנחנו שותים איתו משקאות שונים. ומקשיבים. כל משקה מלווה אותנו בדמות מיוחדת מחייו של המספר, וזה מתחיל בילדותו, כבן למשפחת פועלים העובדת בביתה של משפחת אצילים. האצולה מתייחסת אל בני המשפחה של מוריס בהתנשאות וחוסר רגישות קיצוניים והוא בולע את הכאב וההשפלה עד...
טוב. אתם יודעים, אני לא אקח מכם את ההנאה שבגילוי בעצמכם.
כמובן שגם לא אגזול מכם את ההנאה שבהיכרות לעומק עם הדמויות שאנו שותים לכבודן. תכירו את טוני, אחיו הגדול והנהדר של מוריס, המכנה אותו "איש גדול", את מולי הילדה שהיתה מופיעה לפעמים ומלווה את מוריס, את נורין, אחותה של סיידי, איתה נשתה בירה, את קווין הבן העסוק אך האוהב, ולבסוף את סיידי, אשתו ומושא אהבתו הגדולה. איתה נשתה ויסקי מידלטון, המשקה היקר והמשובח ביותר. מטבע אחד, סוברין זהב אדוארד השמיני משנת 1936, יתגלגל לפנינו ויקדם את העלילה, ובכל פעם יפתיע מחדש.
אם חשדתם בי לאחרונה שאני מספרת לכם רק על ספרים כבדים ורציניים, אז זה ספר פחות כבד, יש בו הומור עדין והמון רגעים של הרהור נעים. הוא בשום אופן אינו רדוד או שטחי, אבל בהחלט זורם ומושך לקריאה, כתוב טוב ומהנה עד מאד. האירים האלה, מה אומר לכם, יודעים לכתוב. וזה שכאן הוא אפילו ספר ביכורים של הגברת גריפין. מקווה לקרוא עוד משלה.

כמה דוגמאות:


"המבוכה שלי ריחפה באוויר שבינינו, הקיפה את קנקן התה, את כד החלב ואת קערית הביצים הקשות... עצמתי את העיניים, לגמתי מהתה וטרפתי את הבושה." עמ' 48

"בכל פעם שמישהו מהמשפחה היה בא לראות את הפרי המשונה, שוב נשמע הצחוק של אמא שלי. שכנעתי אנשים  לבוא כדי שהיא לא תפסיק. התקרבתי אליה כמה שיכולתי, כדי לטעום ולהרגיש את השמחה שלה." עמ' 50.

"ואז אנחנו שוב מהרהרים בשקט. שמחים במחשבות שלנו על חיי האיכרות ועל כל מה שאנחנו עושים כדי שהבטן של העולם תישאר מלאה, והלבבות וחשבונות הבנק שלנו ירגישו בנוח." עמ' 88

..."אף אחד, אף אחד לא יודע באמת מה זה אובדן עד שמדובר במישהו שאתה אוהב. אהבה מהסוג העמוק שנאחזת לך בעצמות ומתחפרת לך מתחת לציפורניים, שקשה להיפטר ממנה כמו משנים של אדמה דחוסה. וכשהיא איננה... זה כאילו היא נקרעה ממך. ואתה עומד בבשר החשוף, מטפטף דם על כל השטיח המחורבן, חצי אנושי, חצי מת, עם רגל אחת בקבר." עמ' 221

"בדידות, שוב המנוולת הזאת, משאירה את החורבן שלה לנו, בני האנוש." עמ' 247

מציעה לכם בחום: אל תפספסו את הספר הזה.

      

      

      

נשמות - רועי חן

נשמות - רועי חן

Souls - Roy Chen

עורכת הספר: יערה שחורי

הוצאת כתר מקור 2020, 325 עמודים

"סליחה, אני אמא של גרישה. ... אני מבקשת לסגור את הספר הזה. ... לא לקרוא יותר, בבקשה. אני מתחננת מכל הלב." עמוד 61

נראה לכם שהקשבתי לה? חושבים שאתם תוכלו? אני בטוחה שלא. 

גרישה הוא ילד מגודל, שמן ומקריח בן כ-40 וגם בן 400 שנה. הוא גר עם אימו מרינה בדירה מלוכלכת מלאה בדלי סיגריות ומצחינה, והוא אינו עושה דבר מלבד לאכול, לעשן ולצפות בטלויזיה. מתקיימות בו כמה נשמות שהוא מכיר וזוכר: גץ, ילד קטן בן 9 מהכפר חורביצה, שיחד עם אחותו גיטל יידה אבן וגרם למותו של איש פולני, גדליה נער חסון מונציה המתאהב בגיילה, ג'ימול אישה"משלהבת חושים ממרוקו", וגוליית הפרעוש מוצץ הדם בדכאו. היום, כדבריו, הוא "קוואזימודו יהודי". (עמ' 304) כל נשמה מספרת את חייה וגם את מותה. המוות אינו מפחיד אותה. החיים דווקא כן. 

תנו דעתכם רגע על התמונה בכריכה. את הציור הזה צִייֵר צַיָיר בשם פייר בורל דל קאסו, והוא אומץ ונערך לטובת עטיפת הספר על ידי טליה בר. כשראיתי את הספר הזה לראשונה קצת נבהלתי מתמונת הכריכה. ילד מפוחד שיוצא ממסגרת התמונה, ועוד רגע בורח או מתנפל עלינו. אבל כשהתחלתי לקרוא את הספר זה התאים כִּכְפָפָה ליד. הספר כתוב כל כך שונה ואחר, וכל כך יפה ויצירתי. קשה לי להסביר לכם עד כמה נהניתי לקרוא אותו, לקפוץ מנשמה לנשמה, מדמות לדמות, והכל בעולם יהודי מאד - כאן או שם, עכשיו או מזמן. מין קליידוסקופ של  אנשים, מקומות, צבעים, ריחות, בגדים, גם שפות שונות. כל מה שעולה על דעתכם ועוד. וזה מתובל בהומור יהודי, לעיתים עטוי מסכות ותחפושות. והנה, עוד מעט פורים. מה יותר מתאים מזה?

הסיפור מסופר לנו, הנשמות, כך הוא קורא לנו הקוראים - על ידי המספר, אך גם אימו נכנסת לטקסט ומנסה להראות לנו שכל זה שטויות מוחלטות. ההתגוששות הזו ביניהם היא חלק מההנאה מהספר. 

כדאי לכם כל כך להקשיב כאן באתר של מה שכרוך (Under Cover) לראיון עם רועי חן החל מהדקה ה-19:52. סיפור הכתיבה של הספר מנוסח כאן ע"י רועי חן בהומור המשובח שתפגשו גם בספר. 

אני מרשה לעצמי לפנק אתכם פה בעוד כמה מהפנינים שבו:
"אוי," פלטה מלכהל'ה. היה זה ה"אוי" המפורסם של האימהות היהודיות מאז ומעולם, אוי שהוא נאום שלם, כתב האשמה, שיר קינה." עמ' 22
"נשמות יקרות, איני רוצה להתעכב על סעודת האבלים המבישה שהתקיימה בדירת המנוח אשר בקומה השישית בגטו וֶקיוֹ...נדמה כאילו שפכו אשפה לצלחות. זה אורז, או כינים? זה רוטב או דם צפרדעים? זה לא מרק - זה חושך בצלחת! שבחתונות שלהם יגישו תפריט כזה, חשב גדליה." עמ' 109
"נשמות יקרות, אם הייתי מתבקש להצביע על ראשית תנועת ההשכלה היהודית המפורסמת של המאה הי"ח הייתי אומר שהיה זה הרגע שבו גיילה השכילה להגיע בעצמה לבית גדליה ואז השכילה למצוא תירוץ להישאר." עמ' 124
"אתם מבינים אבסורד? אני, שלא יהודיה, אוהבת להיות פה בארץ הזאת, ופטיה, שיהודי, לא אהב. סליחה שאני אומרת, אבל זה כל כך יהודי מצידו לא לאהוב המדינה של היהודים. יהודים כל הזמן רוצים להיות במקום אחר. " עמ' 176
"אני לא אוהבת את ירושלים, אגיד לכם את האמת, שמה המיסטיקה זה כמו אפידמיה. יותר מדי רליגיה זה קטסטרופה." עמ' 177

ספר חכם, מצחיק, מלא בכל טוב, שאפשר להינות ממנו שוב ושוב. ממליצה מאד מאד.

ארצנו הירוקה והנעימה - עאישה מאליק

ארצנו הקטנה והנעימה - עאישה מאליק

This Green and Pleasant Land - Aysha Malik

תרגם מאנגלית: תומר בן אהרון

ד. תמיר הוצאה לאור 2020, 446 עמודים

אני נוטה להיות רגשנית כשמדובר בשכונה או כפר או מקום קטן בכלל. זה תמיד מחזיר אותי למחוזות ילדותי בשכונה קטנה בבאר שבע שנקראה וילות רסקו, ונבנתה בשביל המדענים של הקריה למחקר גרעיני בדימונה. היום זו עדיין שכונה אהובה במיוחד, אך היא קרויה נווה עופר. אנשים לא מעטים, שכנים וחברים של הורי, זכורים לי באהבה גדולה עד היום, ועם ילדיהם, חבֵרַי שלי, אני בקשר הדוק גם היום, שנים רבות לאחר שעזבנו. הרבה סערות בכוס מים התרחשו שם, וגם הרבה פרגון ואהבה.

הספר הזה קורה בכפר כזה, שגרות בו דמויות שלמות, עם טוב ועם רע, עם הומור עדין ועם רגשות מובָּעים או מוצנעים. זהו ספר רגיש שבסופו גם דמעתי וחיבקתי.

בכפר השלֵו הזה, שלא בִּכדִי קרוי אחרית בבל, גרה משפחת האשם, מַריָם, בנה האריס מבעלה הקודם, והגיבור הראשי - בילאל. בילאל איבד בתחילת הספר את אימו האהובה, שעל ערש דווי ביקשה ממנו לקחת אליו את אחותה רוחסאנה, המכונה חאלה (דודה) ולבנות מסגד בכפר. בילאל מתחבט לא מעט עם הציווי הזה אך לבסוף מסכים לקיימו. כמובן שמבחינת הכפר זוהי הטלת פצצה, ולכל אחד בכפר יש השגות עליה.

אני לא מתכוונת לספר לכם כאן איך מתפתחת העלילה, ממילא מה שחשוב זו הדרך אל הפתרון שבסוף, הדמויות הכתובות נפלא, ההומור המבצבץ מידי פעם, וההתמודדות החברתית והאישית של כל דמות. 

שפת הפנג'בי, כמו גם האורדו המדוברות בפקיסטן, אינן שגורות בפי, אתם יודעים. אפילו האוכל שהוזכר כאן לא מוכר לי. היו כאן כמה קטעים מאתגרים מבחינה זו, אבל הדמויות הפקיסטניות בספר כמו גם האנגליות שבו את ליבי והאווירה הכללית נעמה לי מאד. 

למטה תראו רק כמה מהפנינים שאהבתי:

"ויכול להיות שאפילו כושר ההתפעמות שלו היה בדעיכה מהירה." עמ' 100

"לא, זה לא קשור בכלל לצבע העור של משפחת האשם. זה קשור ללא נודע. אנשים לא מוכרים מביאים רעיונות לא מוכרים, ורעיונות עלולים להיות דבר מסוכן." עמ' 113

"ביל הרגיש שההיכרות האישית שלו עם הביטוי "יוצא מכלל שליטה" נעשית אינטימית למדי." עמ' 313

"..." ואני מבקש שאף אחד לא יקפוץ למסקנות," הוסיף ריצ'רד בתקיפות.

אך נפש שהשתחררה מכבלי ההיגיון תקפוץ גם תקפוץ. " עמ' 319

כאן תוכלו לשמוע את המחברת, עאישה מאליק, מספרת על כתיבת הספר ועל עצמה.

זהו מן ספר מהסוג שמתאהבים בו לאט, אבל אז הוא כאן כדי להישאר. 

   

מוזיאון הצמחים - קייטי סקוט וקאת'י ויליס

Botanicum - Katy Scott and Kathy Willis

מאנגלית: גיא הרלינג

הוצאת שוקן 2019, 96 עמודים,

מבוא מאת פרופ' קאת'י ויליס מהגנים הבוטניים המלכותיים בקיו, לונדון  (Kew Botanic Gardens)

נראה לי שהכי מתאים יהיה לתאר את הספר הזה - או אולי מוטב לקרוא לו אלבום - כמפוֹאָר. פותחים את הספר ומרגישים ממש כמו במוזיאון. שימו רק מוזיקה מתאימה. הצילומים והאיורים של הצמחים כל כך יפים, שלתחושתי, ההרגשה בדפדוף בספר היא ממש חגיגית. 

"אין זה מוזיאון רגיל. דמיינו שיכולתם לצאת לטייל בכל שדה, חורשה, יער גשם טרופי או מרבד פרחים ברחבי העולם. חשבו איך הייתם מרגישים אילו יכולתם לראות בעת ובעונה אחת את כל הצמחים היפים, האקזוטיים והמוזרים ביותר. האם תהיתם פעם מה הייתם רואים לו נדדתם אחורה בזמן, אל ראשית החיים על פני האדמה?..." עמ' 1

כך נפתחת הדלת אל המוזיאון המיוחד הזה.

מי שקורא בספר פוגש בו ישר בהתחלה את ראשוני הצמחים, אלה הפרימיטיביים ביותר, גם הם, מצויירים כאן במלוא קסמם. אצות, טחבים, חזזיות ופטריות, דברים שבטיולים שלנו אנחנו עלולים לפספס או לעבור לידם בלי לדעת איך הם באמת נראים, וכמה הם יפים. מכאן ממשיכים לעצים: עצים מחטניים, עצים טרופיים, עצי פרי ונוי, יערות גשם. בהמשך - דקלים וצ'קסים, שאני, למשל, לא ידעתי מהם עד כה... וכך זה ממשיך עד לפרחים המורכבים המעניינים ביותר, הסחלבים ואחרים יפהפיים. בפרק האחרון מוסבר בצורה גרפית איך צמחים מתאימים עצמם לסביבה. כאן נפגוש צמחים טפילים ואפילו צמחים טורפים. 

למרות שבטיול רגיל היינו לוקחים אולי נעליים נוחות וכובע - וכשתגיעו לגני קיו, זה יהיה מן הראוי והמומלץ - כאן הייתי ממליצה ללבוש מחלצות, לנשום עמוק ולהינות מהמראות המקסימים האלה.

הספר מתאים לכל גיל, והוא חלק מסדרה שכתבו שתי המחַברות. אני מצרפת כאן תמונות של ספרים אחרים בסדרה. בואו נקווה שיתרגמו לנו גם אותם.

    

     

הנוסע - אולריך בושוויץ

הנוסע - אולריך אלכסנדר בושוויץ

Der Reisende - Ulrich Alexander Boschwitz

מגרמנית: נועה קול

אחוזת בית, הוצאה לאור 2019, 262 עמודים, 

כולל אחרית דבר של המו"ל הגרמני והערות ביוגרפיות על המחבר.

"אני נוסע, אני ממשיך ככה כל הזמן, עד שתגיע המהלומה, עד שהאֵם-אָה יעצרו אותי. הם הזניקו את מירוץ התופת, והם אלה שישימו לו סוף." עמ' 181

אוטו זילברמן היה איש גרמני אמיד, בעל עסק משלו עם שותף גרמני, נשוי לגרמניה ארית ואב לבן. בליל הבדולח נכנסו אנשים לביתו, שברו, הרסו וניפצו מכל הבא ליד. זילברמן נמלט ואשתו ובנו ברחו אל אחיה, שם מצאו מחסה. מכאן ואילך מתואר סיפור המנוסה שלו, חושש מכל רעש, פוחד מכל אדם, גם כל פעולה ואי פעולה שלו עצמו, מחרידים אותו. התחושה מבשרת הרע מלווה את הספר כולו. יש רגעים ספורים של שפיות והיגיון שהוא נוכח בהם, בעיקר כשאין יודעים שהוא יהודי. מכל מקום נסגרות הדלתות בפניו של הגיבור. אמנם יש לו כסף, שגם הוא - רק חלק מההון שהיה לו לפני שהונה אותו שותפו - אבל אין לו בית, משפחתו מתפוררת ואין לו מקום להניח את הראש ולנשום. 

הספר נקרא במרוצה. קשה להניח אותו ולוֹ, כשקוראים אותו וגם כשלא. למרות שהקורא יודע לאן זה הולך, הכתיבה המעולה של בושוויץ והסקרנות שלך מאיצה בך להמשיך ולא לעזוב עד שיתברר מהו השלב הבא ואיך ייגמר הסיפור. 

זה אחד מספרי השואה המצמיתים, המטלטלים והמרתקים שקראתי.

"בשביל אויבי אני טֶרֶף, ובשביל ידידי אני סכנה. בסופו של דבר האסון נהפך לאשמה." עמ' 198

תקראו. כדאי לכם. 

      

    

 

מסע עולמי ב 80 חידות - אלכסנדרה ארטימווסקה

מסע עולמי ב 80 חידות - אלכסנדרה ארטימווסקה

Around the World in 80 Puzzles - Aleksandra Artymowska

מאנגלית: יעל קליפר

הוצאת שוקן, 2019, 94 עמודים

הילה הספרנית החביבה המליצה לי על הספר הזה מזמן, ואמרה שאצלה במשפחה עדיין מאד נהנים ממנו. היא גם אמרה שנראה לה שזה יעניין מאד את הקטנים. לא קטנים מאד, אמנם. הייתי אומרת שזה מתאים במיוחד החל מבנות ובני 6, אבל, מהגיל הזה וצפונה ממנו, בני כל גיל ירוו ממנו נחת. כשפתחנו את הספר לראשונה לא הצלחנו להתנתק למרות השעה המאוחרת והעייפות מנסיעה בגשם סוחף ומסמא הביתה. 

הרעיון העיקרי כאן אינו הסיפור - הנשען כמובן על ז'ול ורן ידידנו - אלא החידות. הספר מכיל דפים כפולים ובכל עמוד יש שתי חידות. חלק מהחידות מאתגרות יותר וחלקן פחות. אבל כל האנשים שהיו סביבי מאז הגיע הספר הביתה נהנו לדפדף בו ולפתור את השאלות. חלק מהחידות הן מעין מבוכים, בחלקן צריך למצוא פריט מסויים בתמונה, בחידה אחת צריך להתאים גלגלי שיניים כדי לייצר שרשרת שתפעיל מדחפים שיתניעו רחפת או צוללת. הדפים מצוירים בכישרון רב ובחן, ויש בהם כלי תחבורה שונים שאִיתם ניתן להגיע למקומות שונים בעולם, כמו מגדל אייפל (שצריך לבנות מחדש וגם למצוא איזה חלק לא שייך לו) או מבנה קשתות מזרחי מקושט שצריך להתאים לו חלקים חסרים. 

הספר מספק שעות של עיסוק לילדים ולמבוגרים, והילדים בקשו לקחת אותו לגן ולבית הספר כדי להראות לכולם.

ממליצה לכם מאד לזמן את הספר הזה אליכם, גם בגלל החוויה האסתטית היפהפייה, וגם בגלל זמן של כיף שאפשר לבלות איתו. ואתם יודעים מה? אולי בחורף במיוחד, אבל גם בשעות שמתחשק משהו שקט. לילדים, אבל בהחלט גם למבוגרים.

כמובן שהספר זכה להוצאות רבות גם בעולם, כאן תראו חלק מהן. יש עוד ספר אחד בסגנון, של אותה מחברת שמביא חידות מן הים. למיטב ידיעתי הוא לא תורגם עדיין אבל אולי, אם נביע משאלה ונרצה מאד - גם לנו יתרגמו. ספר של כיף.

   

   

   

זוהר כמו גן עדן - סוזן מייסנר

As Bright as Heaven - Susan Missner

מאנגלית: דורית בריל-פולק

הוצאת מודן 2020, 434 עמודים

כשראיתי שתורגם ספר נוסף של סוזן מייסנר, היה לי די ברור שארצה לקרוא אותו מכיוון שהספר הקודם שלה שקראתי נקרא ביעף וזה בהחלט התאים לי עכשיו. זו לא ספרות מופת אבל הספר מעניין מאד ואף סוחף ברובו. הוא מתניע לאט, והרבע הראשון שלו דרש שכנוע עצמי שזה הולך להשתפר, אבל אכן, כך היה. 

אקצר בעלילה, את זה תוכלו לקרוא בתקציר בגב הספר וגם בסקירות רבות שנכתבו עליו. גם בעולם הגדול הוא זכה ללא מעט התייחסות. כולן, אגב, העניקו לו בין ארבעה לחמישה כוכבים (Goodreads). 

זהו סיפור על משפחת ברייט - אב, אם, שלוש בנות ותינוק, בתקופת מלחמת העולם הראשונה ולאחריה. לאחר מוות פתאומי של התינוק, והזמנה מצידו של דודו הערירי של האב, מגיעה המשפחה לפילדלפיה, ומשתכנת בביתו של הדוד. הדוד הוא קברן מהסוג שגם מכין את המתים למעבר לעולם הבא (תסרוקת, איפור, בגדי חמודות) וגם דואג לקבורתם, ואבי המשפחה אמור לרשת אותו בבוא העת. אם המשפחה, פולין, נכנסת גם היא לעסקי הקברנות והבת האמצעית - מגי - משתתפת אף היא, לבקשתה, בעבודה הזו. הבת הקטנה, וילה, עסוקה בעצמה ובענייניה (הדמות היותר אותנטית בעיני) והבת הגדולה שוקדת על לימודיה. 

האב מתגייס והמשפחה מתמודדת עם השפעת הספרדית שמפילה חללים רבים בסביבתם. מכאן העלילה מתחילה להתרומם ולכן פה אני מפסיקה לדווח לכם. 

הספר בהחלט ירתק אתכם אליו. למדתי הרבה על השפעת הספרדית בתקופה שבה לא היו חיסונים לה, ומי שחלה, כמעט תמיד גם שילם בחייו. מזכיר את המצורעים של פעם. אנשים התלבטו והתחבטו אם לעזור לחוליהם תוך סיכון חייהם שלהם. גופות נערמו ונקברו לפעמים בקברי אחים. ילדים התייתמו. הדבר הטוב ביותר שיכולת לעשות למען עצמך הוא מסיכה על הפנים, וגם זה לא תמיד עזר. 

יש בספר גם נישות מעניינות אחרות, כמו הסיפור של מגי, שעשתה מעשה מתוך הישמעות לתחושת בטן, מעשה שהשפיע על המשפחה עד לסוף הספר. יש גם סיפורי אהבה, כמובן. 

הספר לא חף מטעויות הגהה פה ושם, אני השתדלתי לדלג מעליהן בקלילות. ספר לא עמוק, אבל סוחף בהחלט ומומלץ בשל כך.

הנה שלוש הוצאות נוספות מלבד של מודן. מאד התפלאתי שלא תורגמו יותר. 

      

מחוץ לחוק - טרוור נואה

מחוץ לחוק: ילדות בדרום אפריקה - טרוור נואה

    Born a Crime: Stories from a South African Childhood - Trevor Noah

מאנגלית: גל רוזנברג

הוצאת סלע מאיר, 2019, 322 עמודים

""אז את צריכה להרביץ לו."

"אני לא יכולה להרביץ לו."

"למה לא?"

"כי אני לא יודעת להרביץ לילד לבן," היא אמרה. "ילד שחור, את זה אני מבינה. אם אני מרביצה לילד שחור הוא נשאר שחור. אבל כשאת מרביצה לטרוור, הוא הופך לכחול וירוק וצהוב ואדום. לא ראיתי צבעים כאלה אף פעם. אני מפחדת שאשבור אותו. אני לא רוצה להרוג מישהו לבן. אני כל כך מפחדת. אני לא יכולה לגעת בו." והיא אכן מעולם לא נגעה בי." עמ' 64

הקוראת שהמליצה לי על הספר הזה, שלא הייתי חושדת בו כמשהו שיבוא איתי הביתה בשום אופן, אמרה שהיא מכירה את טרוור נואה כסטנדאפיסט שהוא מצחיק בקושי. אבל בספר יש לא מעט קטעים שבהם הוא ממש מצחיק. ואכן, יש קטעים שצחקתי בקול. הספר כתוב כקטעים בסטנד-אפ, והתרגום כאילו מתכתב עם זה, לי הכתיבה הזו לפעמים נראתה קצת נמוכה, צפוייה.

מה שכן - הספר מעניין. זהו סיפור יַלדותו של ילד צבעוני בין קבוצות של שחורים או קבוצות של לבנים, בכל אחת מהן הוא החריג שאינו שייך. ויש לו אמא נהדרת. דמות מדהימה שאינה מרשה לו לחפף או לעגל פינות, ומחנכת אותו לערכים בצורה נוקשה ובלתי מתפשרת שתאפשר לו לשרוד. הילד לומד לרוץ מהר, וגם לנהל עם חבריו "עסקים". הוא יכול כך לנהל אורח חיים טוב יותר מאשר לו היה תלוי כלכלית במשכורתה של אימו בלבד. כישוריו אלה, וכן היותו מסוגל לדבר בשפות שונות, כולל אפריקאנס ושפות אחרות של השבטים השונים בדרום אפריקה, והעיקר - באנגלית, וגם חוש ההומור שלו - כל אלה מקלים עליו לשרוד גם בתנאים קשים, למשל כשהוא נעצר על ידי המשטרה, כשהוא נרדף על ידי חזקים ממנו, או כשהוא מושפל בעיני הבנות. הוא מבין מהר מאד את חוקי המשחק שנקלע אליו - בטובתו או שלא - ומגיב בדרך כלל נכון. 

הספר זכה להרבה ביקורות אוהדות, והוא משעשע וגם מעניין מאד, גם אם הוא כתוב... ככה וככה. אולי זה התרגום, אולי זה הסטנד-אפ, ובכל זאת קראתי מהר ובעניין ולמדתי לא מעט על חייהם של ילדים בשלהי תקופת האפרטהייד בדרום אפריקה ולאחריו. הכריכה שבהוצאה הישראלית בחרה, משום מה, למחוק מהמקור את תמונת האם. לא ברור לי למה, בהתחשב בכך שהדמות שלה מאד דומיננטית ומשמעותית בספר. אבל אני כאן בשבילכם, ולכן הצגתי לכם את התמונות בספר המקורי, גם באחרים ולמטה - גם תמונה אמיתית של האם הזו, עם טרוור הפעוט. 
אפשר בהחלט להמליץ על הספר הזה, רבים מאד אהבו אותו, וגם אני נהניתי.