זכרון הריצה - רון מקלארטי

 The Memory of Running - Ron Mclarty

מאנגלית: דורית בריל-פולק

הוצאת מודן, 2006, 347 עמודים

אם דינה לא היתה כותבת על הספר הזה את המילים היפות שהיא יודעת לכתוב, היה הספר הזה נעלם מתחת לרדאר שלי והייתי מפסידה אותו. תודה, דינה.

בבית אחד באיסט-פרובידנס רוד איילנד (צפון מזרח ארה"ב) גרו סמיתי אייד, אביו ואימו. משפחה מאושרת, עם דיג בשבתות וקבוצה מועדפת בבייסבול. בבית ליד, גרה השכנה בִּי וילדתה הנכה נורמה שאוהבת את סמיתי אהבת נפש. על הפסנתר בבית משפחת אייד מוצבת תמונתה של בֶּתאני, אחותו היפהפייה של סמיתי. בתאני נעלמה, והפעם לתמיד. הקול ששמעה בתוכה הנחה אותה לעשות דברים מוזרים, מסוכנים, לעצמה ולסביבותיה. סמיתי, הקשור אליה בנימי נפשו, זה שהיא מכנה "הוק", שתמיד נמצא איתה, ושהיא  - נמצאת איתו גם כשאיננה, יוצא לחפש אותה. כשנעלמה היה סמיתי ילד רזה מאד ונאה מאד, ועכשיו, 25 שנה מאוחר יותר, הוא בן 43, לוזר שעובד בעבודה משמימה, שמן ומוזנח, שיכור תדיר ומעשן. הוא יוצא למסע אופניים אל לוס אנג'לס, כי לאחר מותם של אביו ואימו הוא מוצא מכתב שבו נכתב שבתאני נמצאת שם והוא נחוש למצוא אותה. מרוד איילנד עד לוס אנג'לס זה אומר, אם לא אכפת לכם, פחות או יותר לחצות את ארצות הברית לרוחבה.

 "זוכר איך נתת לי לרכוב על האופניים בחזרה ואתה רצת לידי? בגלל זה אני מפחדת. אני מפחדת שאתה הפסקת לרוץ, ואני לא רוצה שתפסיק. אני רוצה שתישאר בנאדם שרץ. אני רוצה שתזכור את הריצה." עמ' 312

"מחוץ ליריעת האוהל שלנו, אחרי מַעבר רשת הגומי שחיבר את כולנו, בשמלת נשף לבנה, ניצבה בתאני בַּפוזה שלה. זאת היתה אחת הפעמים הבודדות שראיתי אותה בבירור. היא עמדה בגשם אבל היתה יבשה. מהחיוך שלה, מהשיער שלה, מהעיניים שלה זינקה השמש במקום שבו לא היתה שמש." עמ' 160

"היא השתתקה לרגע, וההערצה הדמומה שלי לאישה הזאת מילאה את האזור הכפרי של ארצות-הברית והציפה את הערים." עמ' 286

"פיליפ חייך במרירות - חיוך שפונה לתוך הנפש פנימה, חיוך שהוא בעצם רק קמט בפנים... ראיתי את העקול הזה של הפה שלו כלפי מטה על הפנים של אבא שלי. לא רציתי שהוא ידבר יותר." עמ' 305

הדרך אל בתאני רצופה מפגשים עם אנשים שונים ומיוחדים, חלקם עזרו לסמיתי וחלקם פגעו בו. אנשים התייחסו יותר לצלקות הרבות על גופו מקליעים שחטף במלחמת ויטנאם, לשערו וזקנו הארוכים. הוא הסביר לכולם שהוא לא חסר-בית. שהוא נוסע לחפש את אחותו. המפגשים האלה, וכן המפגשים עם נורמה ובתאני המלוות אותו כל אחת ממקומה - בונים את היופי שבספר הזה, שאתם ממש לא רוצים לפספס.

 

    

    

    

    

מוזיאון האוקיינוסים - טיגן וייט ולאבדיי טרינק

 Oceanarium - Teagan White and Loveday Trinick

תרגם מאנגלית: עמנואל לוטם

ייעוץ מדעי: פרופ' מיכה אילן

הספר הופק בשיתוף האקווריום הימי הלאומי של בריטניה - בית לקרן לשימור האוקיינוס, שמטרתה לקשר בין אנשים לאוקיינוס שלנו.

הוצאת שוקן, 2022, 97 עמודים מפוארים

מעת לעת מדפיסה הוצאת שוקן אלבומים מפוארים ומדהימים למראה, שמשובבים את נפשם הצמאה של נדבי נכדִי ושאר הילדים והאנשים במשפחה. אני ממהרת לזמן אותם אלי והפעם נכנסנו לעבי הקורה של החיים באוקיינוסים. הספר מציע סיור בעולם העשיר הזה, החל מצורת החיים הראשונית והפרימיטיבית ביותר - הפלנקטונים, אלה שחיים בעומק הרב ביותר, ועד הדגים, הציפורים ובעלי החיים האחרים השוכנים לחופיהם של האוקיינוסים, ולבסוף, גם עד המפגש עם האדם. עומקו הממוצע של האוקיינוס הוא 4 ק"מ ולכן הצלילה מתחת לגלים מאפשרת גילוי של עולם נסתר ומרתק. הספר פותח במפגש עם היצורים הקטנים ביותר, ועם היצורים הצורבים - המדוזות למיניהן, כולל הקטלנית האוסטרלית המפורסמת ושושנות הים. בהמשך הספר מציג לנו תשע תצוגות של יצורים שונים ומיוחדים החיים באוקיינוס, כמו במוזיאון רגיל, ואת בתי הגידול השונים שלהם. 

מי שצלל באילת, או ביקר במוזיאון התת ימי, פגש בוודאי את בית הגידול הראשון המוצג כאן - שונית האלמוגים היפהפייה. בשוניות האלמוגים שוכנים רבע מכל מגוון בעלי החיים הימיים והצמחים הימיים בעולם. 

בית הגידול השני הוא מעמקי הים החשוכים והקרים, שלחץ המים בהם די בו כדי למחוץ את רוב היצורים. את היצורים האלה לא ניתן היה לראות בעבר, עד שפותחו צוללות מחקר שאיפשרו למדענים ללמוד עליהם. יצורים מסויימים שם מפיקים אור מכימיקלים בגופם או מחיידקים המצויים עליהם, כדי לראות את הציד שהם מחפשים לעצמם. 

בית הגידול הבא הוא בריכת סלע. כאן נאלצים היצורים השונים להתמודד עם נושא הגאות והשפל. היצורים החיים בבריכות סלע טבעיות צריכים להימצא במקום הנכון בזמן הנכון, אחרת הם עלולים למצוא את עצמם נטושים ביבשה. הצַלָחַיות, למשל, כשהן יוצאות לחפש מזון בזמן הגאות, הן משאירות פס של ריר, שיעזור להן לחזור בתקופת השפל. 

עוד בית גידול הוא יער מנגרובים. אלה הם עצים שיכולים להתקיים בתנאים שהיו ממיתים כל צמח אחר. שורשיהם יוצרים מבוך של מערות ומנהרות בהם מתחבאים דגים ובעלי חיים קטנים אחרים, כולל ולדות הכריש הלימוני, שהמנגרובים משמשים להם מעין פעוטון לפני שהם יוצאים כבוגרים לחיות בבתי גידול אחרים. 

בית הגידול הבא המוצג לנו במוזיאון הזה הוא יער קֶלפּ. כאן שוכנות אצות ודגיגים שונים וגם שטיחים שלמים של קיפודי ים. 

הקטבים הם בית הגידול הבא שמוצג באלבום הזה. בטמפרטורה שלעיתים מגיעה עד 80 מעלות מתחת לאפס, וברוחות עזות מאד - רק יצורים קשוחים מאד יכולים לשרוד. כאן נפגוש גם את הדב הלבן. 

איי גלפגוס על קו המשווה 1000 ק"מ מערבית לאקוודור, הם בית הגידול הבא. פגשנו אותם במסעו של החוקר צ'רלס דרווין כאן בבלוג בספר מוצא המינים. יש כאן כ-3000 מינים ימיים שחיים וניזונים פה. האיזור הוכרז כאיזור ימי מוגן. 

בית הגידול האחרון הוא הים הפתוח. רוב היצורים מתרכזים בשכבת המים העליונה שיש בה אור. כאן נערכת המלחמה בין הדגיגים הקטנים המתנהלים בלהקה לבין הטורפים הגדולים הניזונים מהם. כאן גם נתקלים היצורים הימיים בטורף המסוכן הנוסף - האדם.

זהו אלבום מרהיב ומחכים המספק שעות של עניין ויופי לעיניים צעירות ובוגרות כאחד. אצלנו במשפחה יוקדש לו ודאי זמן רב, בעיקר בעיתות אלה, שהיציאה מהבית אל האוקיינוס קשה עד בלתי אפשרית. מומלץ ביותר.

 

עד שהגשם יחזור - סלעית שחף פולג

 

Till it Rains Again - Saleit Shahaf Poleg

עורכת הספר: אורנה לנדאו

עיצוב העטיפה שממש אהבתי ולכן אני מציינת את שם המעצב פה: עודד פיינגרש

הוצאת שתיים, 2021, 235 עמודים

"...ואולי זה השקר שרבץ עליה, כמו משקולת כבדה וחלודה של מאזני מכולת ישנים, מניע אותה מצד לצד, הכף הימנית נוטה לגלות ולספר ולהשתחרר והשמאלית מגייסת עוד משקולת לטובת ההסתרה." עמ' 96-7

עד שהגשם יחזור מתרחש לאורך שלושה החודשים שבהם מחכים אצלנו לגשם. היישוב שבו מתרחשת העלילה, כפר קטן בעמק, סובל מבצורת קשה כבר 12 שנה. הגשם לא נראה באופק ואפילו החשיבה שאולי יגיע נראית כתלושה ובלתי אפשרית. העסקנים והפוליטיקאים של המקום דואגים לקיצוב של מים  כשניהול הקיצוב הזה משמש להם לצרכיהם האישיים ולהאדרת כוחם. התנהלות כזאת אולי מוכרת לכם? לאו דווקא בענייני מים?

שלושה דורות כאן בסיפור: סבא יוסקה וסבתא סופי, ענתי ובנצי, יעלי וגלי. יוסקה הוא איש עקרונות, מלח הארץ, סבא מסור אבל דמנטי ונעזר במטפלת. סופי זוגתו, אשה חזקה ודעתנית, הנהנית מרכישות טלפוניות של מוצרים שאין להם דורש בסביבתה. ענתי ובנצי נסעו לאנגליה בגלל הקריירה המתפתחת של ענתי. יעלי ההרה חוזרת לכפר למרות התנגדותה העזה לכך בעבר, וגילי, גם היא חוזרת לכפר, מקנדה, כדי להינשא בכפר, אבל לא ברור לגמרי אם החתונה הזאת אכן תתרחש.  לכל אחד מאלה יש סוד שהולך איתו.

"נשיקות וחיבוקים, וסוד גדול שפוסע לצדן בלי שמי מהן תחוש בו עדיין." עמ' 82

ויש אותנו. את "אנחנו". אנחנו מין מקהלה יוונית, שיודעים הכל, מכסים על מה שלא רצוי שייוודע, אך במהלך העלילה מגלים כל פעם טפח נוסף מהסוד הזה הגדול, וגם מסודות אחרים, חלקם קרדינליים לא פחות לחיי הקהילה הקטנה של הכפר. 

"הדחקנו, אטמנו את עינינו וכיסינו את אוזנינו ולא ראינו גם אותו כשיצא בלילות לשוטט, גם כשחלף על פנינו כמו צל בזמן חליבות הלילה, גם כשהדרכים מלאות הבוץ היו זרועות במאות דמויות נייר מקופלות. לא התערבנו, זה לא קשור אלינו, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואנחנו שתקנו הרבה..." עמ' 129

""דווקא יש הרבה מה לעשות במצב כזה," אמרה סופי, "אפשר לדוגמה להתקשר למשטרה." לא ענינו לה, עם כל הכבוד לא את הקול שלה אנחנו צריכים בהחלטות של האגודה,..." עמ' 199

הספר הזה פוגש אותי בכמה מקומות אישיים. ראשית, סתו, בתי הבכורה והיקרה מאד גרה בעמק יזרעאל, בהרחבה של קיבוץ, והיא חלק משלושה דורות שם. לעיתים מזדמן לי לפגוש בהתנהלות החברתית שבמקום. בחופשות של ילדותי הייתי מתארחת לא פעם בכפר ויתקין אצל חברי ילדות יקרים שלי, ימים שזכורים לי באהבה. אולי בגלל אלה ואולי, ובעיקר, כי הסיפור המיוחד והרגיש שמסופר פה ננעץ לי בלב בעוצמה רבה. הכריכה המלבבת, הנראית כנוסטלגייַת כפר בהתגלמותה, הדמויות שהרגישו מוכרות, כן, גם איש העגורים בדרכו, ובגדול גם האווירה בספר והכתיבה הטובה. הכל הרגיש כמו חיבוק. משהו מוכר וידוע, על האור והכאב שבו, שמעורר מנעד רחב של רגשות, זכרונות, תמונות... 

ספר שארצה לקרוא שוב. 

" כאן בדיוק בנקודה הזו, עם השקיעה הרכה שיורדת על העמק ואלפי הציפורים שנוחתות על העצים ומפטפטות את עצמן לדעת עד שיירדמו, היה צפוי שהיא תישבר." עמ' 173

 

 

הגיע הזמן להדליק את הכוכבים - וירז'יני גרימאלדי

 

Il Est Grand Temps de Rallumer les Étoiles - Virginie Grimaldi

מצרפתית: מיכל אסייג

הוצאת כתר, 2020, 309 עמודים

אנה היא אם יחידנית לקלואה בת ה-17 וללילי בת ה-12. היא עובדת שעות רבות ביום עד שהמעסיק שלה מחליט שהוא מעדיף להעסיק את המאהבת שלו על פניה. זה מציב אותה במצב בלתי אפשרי כלכלית, ומכיוון שקיבלה פיצויים נאים על פיטוריה, ומכיוון שאביה ובת זוגו בדיוק קנו קרוון, הגיעה אנה לתובנה שזו העת להשליך את כל הצרות מאחורי גבה ולברוח עם הבנות לטיול. הסיפור מסופר בגוף ראשון לסירוגין מפי כל אחת מהנוסעות. כל אחת רואה (ומראה לנו) מהזווית שלה את מה שקורה בין כל אחת מהן לשנייה, על רקע הנופים היפהפיים של סקנדינביה. אבי המשפחה אינו בתמונה בשלב זה ורק מאוחר יותר הוא מתקשר ומתבהרת הסיבה להיעדרו. 

הכריכה וגם שם הספר הצביעו על רומן מתוק וקליל, ממש מתאים לעכשיו. אסקפיזם מיטבי. נוסף על כך המליצו לי עליו קוראים רבים וטובים, ולשם כך התכנסנו הערב.

יש פה הומור חביב, ציני מידי פעם, שמסופק בעיקר על ידי לילי הצעירה, המגדלת בהחבא את מתיאס העכברוש, והמתכתבת עם היומן שלה המכונה מרסל (כן. היומן.). יש את סיפור ההתבגרות וההתפכחות של קלואה דרך הבלוג המשעשע שהיא כותבת, ולבסוף, יש את סיפורה של אנה העצורה, המתחברת לבנותיה מחדש אחרי זמן רב של ניתוק מכורח. יש גם שותפים לטיול שמאירים את האינטראקציה המיוחדת בין כל המשתתפים, במסעם אל הזוהר הצפוני.

יש מי שיגדיר את הספר כספר לקוראים צעירים. גם בעיני זה מתאים בהחלט. אין כאן עומק מיוחד אבל בצוק העיתים, זה יופי של ממתק, בלי ערך קלורי מוגזם. 

"הימים נמשכים לאט, יש לי הרגשה שמיציתי את כל נושאי השיחה עם אמא ולילי. השתיקה היא הנוסעת הרביעית בקרוון." עמ' 91

"לואיז היא הבת של הבורגנים, בדיוק תרגלה את תנוחות היוגה שלה. ...הגיל הוא הדבר היחיד שיש לנו במשותף. היא לובשת שמלות צמר וגרבונים תואמים, היא מחייכת לכל מי שהיא נתקלת בו, כנראה גם לאלה שיש להם גזע וענפים, היא מדברת בקול רך של שטיח ובעיקר, היא מתעטשת בשקט." עמ' 101

היה ברור שהכריכות בעולם יהיו מתוקות גם הן, ולכן הבאתי אותן כאן לכבודכם. קריאה נעימה.

    

    

    

  

 

לֵידה - עמנואלה ברש רובינשטיין

Delivery - Emanuela Barasch Rubinstein

הוצאת הקיבוץ המאוחד 2018, 196 עמודים

נדמה שאין אף אחד, מעל גיל מסוים, שיתייחס בשוויון נפש לתהליך הזה, שכמעט כל אחד היה מעורב בו בשלב מסוים של חייו. כשאשה יולדת, מיד נערכת השוואה על ידי חברותיה ובנות משפחתה עם לידותיהן שלהן. מין קטע קהילתי נשי מקרב. כשנתקלתי במידע על הספר הזה בדקתי אם יתאים לחדר העיון שלנו בספרייה, ואז התחלתי לקרוא באתר עברית על הספר ונשאבתי.

זהו רומן פוליפוני שמתרחש מאז שנודע על ההיריון ועד שהתינוק, תומר, בן שנה. שישה אנשים משתפים אותנו כאן בחוויה המיוחדת שלהם, בגוף ראשון, כל אחד מזווית הראייה שלו. דפני ואמיר, הזוג המוביל בספר הם זוג צעיר, והם רוצים להקים משפחה. דפני היא עובדת סוציאלית מסורה האוהבת את עבודתה המאתגרת, ואמיר בעל קריירה מצליחה גם הוא. הם מביאים לעולם ילד ראשון. אביגיל וגיא הם חברים ותיקים של דפני ואמיר. למעשה יש איזו קנאה עמומה מתחת לפני השטח של גיא באמיר שזכה בדפני היפהפייה. אביגיל בת זוגו של גיא אינה מעוניינת בילדים, דעתה מאד מוצקה בעניין הזה ועל הבסיס הזה יש ביניהם חילוקי דעות משמעותיים. בני הזוג השלישי הם רבקה ואהרון, הוריו של אמיר, בדרכם אל הסבאות והסבתאות. האינטראקציה בין שלושת הזוגות הללו יוצרת מארג עלילתי מרתק. 

"למדתי שהכאבים הולידו חולשה אחרת, חדשה, לא מוכרת... גיליתי שהכאב חושף את האדם בפני עצמו, מוכיח לו עד כמה הוא שברירי, מותיר אותו רפה יותר, מפקפק בכוחותיו." עמ' 111

"... אבל הגיע הזמן שייטוש את הצורך הילדותי הזה להיאחז בטראומות של ראשית חייו. גם אם אני אשמה באיזה שהוא פגם שיש בו, הרי עתה הוא אב, גבר נשוי, בעל משרה ראויה - למה הוא מתעקש לדבוק במה שנדמה לו שמצדיק כל דבר שהוא עושה?" עמ' 122

 

הספר מטפל דרך שש הדמויות העיקריות שבו, בכאב הלידה שרבים פוטרים אותו כלאחר יד. יש את הדעה הרווחת שהכאבים מתגמדים ואף נשכחים לאחר בוא התינוק לעולם, אבל הספר נותן לכאב הזה את המקום המכובד, ומפנה אליו זרקור שיש לו חשיבות משלו. כדי לא להניח פה קלקלן אומר רק שהפתרון שדפני מצאה ליחסו של אמיר אליה לפני ואחרי הלידה הוא ממש לא מה שציפיתי לו. תקראו ותגידו לי. מה דעתכם? 

הזוית של הסבא-סבתא כאן מיוחדת ושונה מהמקובל גם היא. רבקה חוותה טראומה קשה בעקבות הלידה הקשה שלה, שבגללה, אהרון הסבא יצא מבית החולים עם אמיר התינוק והאם אושפזה. ממש לא טריוויאלי היום, ובטח שלא אז. התהליך שעובר הזוג הזה, הדור הראשון של המשפחה, הוא קו מעניין במיוחד ברומן, שלא ראיתי עליו התייחסות בספרות אחרת שקראתי.

זהו ספר שלדעתי כל אחד ימצא בו את עצמו, הוא קריא מאד, מעורר מחשבה וזיכרון אישי. מומלץ. בהחלט.

זיכרונותיו של גנן אנגלי - רג'ינלד ארקל

 

Arkel Reginald - Old Hebacceous

תרגום: לי עברון 

תשע נשמות, 2021, 189 עמודים

מה שהזמין אותי יותר מכל אל הספר הזה הוא דווקא ספר גננים אחר שקראתי ואהבתי מאד. לא, לא מה שחשבתם, שגם אותו אני אוהבת, כמובן. אני מתכוונת דווקא לשנת הגנן של קארל צ'אפק. שאולי עוד נדבר בו כאן. הספר שלפנינו הוא ממתק סיפרותי מהסוג החביב עלי. גם מועשר בהומור אנגלי דק ומוקפד, וגם ציורי ונוסטלגי, ונעים עד מאד לקריאה.

"זה כל כך משונה! אתה נוטע עץ; אתה רואה איך הוא גדל; קוטף את הפירות, וכשאתה מזדקן, אתה יושב בצילו. כשאתה מת שוכחים אותך - כאילו מעולם לא היית... אבל העץ ממשיך לצמוח, וכולם רואים בו דבר מובן מאליו... כל אחד צריך לטעת עץ, במוקדם או במאוחר - ולו רק כדי להישאר ענָיו מול האלוהים." עמ' 19

הספר מתרחש בסוף המאה ה-19. בפתחו מסופר לנו על הגנן הזקן ברט פינגאר שיושב, שעון על כריות, בביתן קטן - ביתן הגנן - שהוא גר בו, ומסתכל בעין ביקורתית על גני האחוזה שהיוו את המשמעות הגדולה של חייו. ברט (הוברט) היה ילד שאומץ ע"י גברת פינגאר, אשתו של רועה הפרות, שמצאה אותו על מפתן ביתה. כבר היו לה שישה ילדים משלה. "מובן שבאותה תקופה היו רינונים, אבל בכפר אנגלי תינוק לא צפוי מעולם לא היה חומר לעמוד הראשון של העיתון... הרברט הצעיר התאקלם בביתו החדש; העונות באו והלכו; המכונה החדשה לקשירת האלומות החלה לקשור אותן בחוט..." עמ' 19

ילד אחד שנוסף לשישה אחרים, פחות נוטה להתבלט, מן הסתם, ובַגיבור כאן מושרשת איזו שהיא צניעות קיומית. אבל אז קורה המפגש עם גברת צ'רטריס, מפגש שמשנה את חייו לחלוטין ומכאן ממריא הסיפור. "כשעזב את בית הספר של הכפר הוא היה הרבע-עוף הננסי ביותר שראיתם מימיכם. כדי לשוות לו את הכבוד הראוי למעמדו החדש ציידו אותו בזוג מכנסי קורדרוי שנחתכו בברכיים והגיעו עד לבית שחיו.... מרגע שאתה נלכד בלפיתתו של הקורדרוי, אין הוא מרפה ממך." עמ' 73

זה לא אומר שאינו עומד על דעתו המוצקה. גברת צ'רטריס מוציאה אותו מאלמוניותו כלפינו ובונה את עתידו כַּאחראי על גני האחוזה שלה, תפקיד שמילא באחריות ואהבה וגם זכה לעידוד והוקרה. הוא חקר והעמיק ידע ואף לימד אחרים ושפט בתחרויות בתחום. הוא למד איך לדבר עם רמי מעלה ולגרום לגבירתו אושר בשל פריחה של פרחים נדירים האהובים עליה. לרגעים מצליח הסופר להעביר אלי כקוראת את ההתרגשות המפעימה שחשו אנשים בספר מיופיים של פרחים. "... וכשראתה את הפרחים הכחולים נעים ברוח, השמיעה קריאה קטנה של אושר צרוף. שוב חשה את המשיכה ההיא בלבה, מין חנק כמעט מכאיב." עמ' 93

כשהוא נדרש לניהול הוא יודע בדיוק מה עליו לעשות. הצמחים והפרחים הם כל חייו, המשמעות העמוקה ביותר של כל מה שהוא חווה ועושה, ובכל מה שקשור לאלה, לא היה מבחינתו שום מקום לעיגול פינות או הקלת ראש.

"לברט פינגאר לא היה פנאי רב לבחורות, אבל כשאחת נופלת עליך מהשמיים, כמו שאומרים, ומבקשת את עצתך בנוגע לכל מיני דברים, וגם יש לה שיער בגון התירס הבשל - ובכן, זה לא דבר של מה בכך. הוא חשב רגע ואחר כך הביע את דעתו המנומקת: ישנם דברים רבים לומר לזכותן של הבגוניות..." עמק 61

ספר מתוק וכייפי להעביר איתו ימים קרים כשאפשר להסתכל בחלון, גם אם אין כזה, ולראות גן פורח ואיש אחד מיוחד הטורח ומטפח אותו ואותנו. אוהבת מאד את ההדפס - של טליה בן-אבו - שעל הכריכה, אבל אפילו יותר את אלה הישנים מההוצאות בעולם. 

    

    

  

מעוף העורב - אן-מרי מקדונלד

 The Way the Crow Flies - Ann-Marie MacDonald

מאנגלית: שאול לוין

כנרת בית הוצאה לאור, 2005, 855 עמודים

עוד לפני שנכנסים לעלילת הספר רחב הידיים הזה מופיע דף אחד קצר שמספר על רצח של ילדה, לבושה בשמלת כותנה כחולה וענודה בצמיד קמעות על ידה. העורבים ראו מה קרה. 

ואז עוברים לסיפור כמו אידילי, אבא-אמא - בן גדול - בת קטנה. משפחה: חמה, אוהבת, מגוננת. מגוננת מאד. כללי הנימוס וההערכה ביניהם משקפים חיי משפחה אידיליים. האב טייס קרב לשעבר והאם עקרת בית מסורה. שנות השישים. שירים כמו: Unforgettable, This land is your land, פיט סיגר...הם מגיעים לגור בסנטרליה, קנדה, בשיכון משפחות של חיל האוויר, לא מאד שונה מכאלה אצלנו, השמש זורחת והציפורים מצייצות. הכל טוב.

"מעמדם האירעי כחסרי בית עומד להסתיים. ברגעים האחרונים הללו הם עדיין פגיעים, קונכייתם רכה." עמ' 50

"...היא שומעת את רוי נונאן אומר: "אחותך דיי טובה בשביל בת." ואת תשובתו של מייק ,"כן, אני יודע." מה היה ביום הזה שלא היה מושלם?" עמ' 80

אבל לאט לאט, כמו טיפת דיו לתוך כוס מים צלולים, חודרת עכירות לתוך האידיליה הזו. ואז קורים דברים. למרות שהספר ארוך ומלא תיאורים - חשובים מאד לעלילה - אסור לדלג על אף משפט. מדלן, הילדה המרכזית בסיפור, חווה בבית הספר דברים שהשתיקה יפה להם. היא פוחדת לספר להורים שממילא עוטפים אותה ומאפשרים לה להמשיך ולהסתיר. "נחמד מצידו. להסתבך עם המורה שלך זה רע כשלעצמו, אבל מי רוצה להסתבך גם עם ההורים?" עמ' 205

ג'ק, אבי המשפחה, מתבקש על ידי מפקדו הנערץ לשעבר סיימון, לארח מדען גרמני שעברו לוט בערפל. הוא מסתבך והולך במשימה הזו. בין השכנים בשיכון יש גם איש אחד, מר פרויליך, איש חביב מאד, ויש לו קעקוע של מספר על ידו. ברקע, הנשיא האמריקני ג'ון קנדי מזהיר ממלחמת עולם שלישית. ומשבר טילים בקובה. 

זהו ספר שמזמן חוויה מיוחדת במינה לקורא. מצד אחד, יש פה התמודדות של ילדה בת 9 המתבגרת מול עינינו ואנחנו, הקוראים מצויים עמוק מאד בתוך חייה. בפן נוסף יש פה התמודדות של מבוגרים עם ציוויים מוסריים תובעניים, ועם פחדים משלהם - המשפחה המלוכדת והחמה הזאת חווה טלטלות קשות. ויש את סיפור הרצח. רמזים מפוזרים לכל אורך הספר ורק בסוף, כשהכל נארג ומתלכד, מסתבר לנו שמה שחשבנו שונה מאד ממה שקרה שם באמת. 

בקטעים מסויימים הרגשתי שהספר מרחיק אותי, מִפַּחד. אבל באחרים לא יכולתי להניח אותו ולוֹֹֹ. לא יכולתי להתנתק ממדלן והמשפחה שלה, השכנים, החברים, הילדות בבית הספר... בסוף אפילו כעסתי על כל מיני הסחות דעת שנדרשתי להן ושלא נתנו לי לקרוא. מכירים את התחושה הזאת? 

"כל אלה אירועים בלבד, פזורים בזמן. קָרבו אותם זה לזה, מוללו אותם בין אגודל לאצבע עד שיתגלגלו כמו רימות, יתרככו כמו משי, ילבשו צורת קשר, ואריג. נחוץ כפר שלם כדי להרוג ילד." עמ' 696

לא קל לקרוא את הספר הזה, ומאד לא קל לי לספר לכם עליו, אבל החוויה שבקריאתו היא משהו מיוחד ויפהפה שלא כדאי לפספס. כן, תהיה פה השקעה מצידכם, של זמן, של עומס רגשי. גם לי הוא חיכה זמן רב עד שהעזתי. אבל התגמול הוא עצום. אל תוותרו.