חסרת תקנה - שרה גודמן קונפינו

 

She's Up to no Good - Sara Goodman Confino

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2025, 407 עמ' מודפסים (493 עמ' באייפד).

נקרא כעותק דיגיטלי באתר עברית

לא קראתי את "אל תשכחי לכתוב" של הסופרת הזאת למרות שבספרייה שלנו גומרים עליו את ההלל. זהו הספר השני שלה שתורגם, והוא סיקרן, ולכן התכנסנו הערב.

"אילו עינוי בנותיה היה אמנות, העבודות של סבתא שלי היו מוצגות בלובר." עמ' 17

""מה רע במכוניות גרמניות?" היא הניחה יד על המותן. "אני יכולה לחשוב על שישה מיליון דברים שרעים בהן, גבירתי הצעירה. ועכשיו תכניסי את התיקים שלך לתא המטען שלי. אנחנו צריכות לזוז."" עמ' 26

שתי דמויות עיקריות בספר הזה, ואינסוף דמויות משניות, ברמה כזו או אחרת של חשיבותן בסיפור. 

ג'נה היא אישה צעירה שבעלה מודיע לה שהוא רוצה להתגרש כי יש לו אהבה חדשה. היא חוזרת לבית ההורים, מרגישה כמי שנכשלה ואיכזבה את ההורים. 

אחרי כחצי שנה שג'נה נמצאת שם בלי תכלית, לא חותמת על מסמכי הגירושין אבל גם לא עושה משהו אחר לטובת עצמה מגיעה לשם אוולין, סבתה של ג'נה, אישה מבוגרת ובלתי צפוייה לחלוטין ומודיעה שהיא מתכוונת לנסוע להרפורד מסצ'וסטס, (צפון מזרח ארצות הברית) שם יש למשפחה הגדולה בתי חוף. אוולין גדלה שם ושם גם התאהבה בטוני, קתולי ממשפחה פורטוגלית. ג'נה מתנדבת לנסוע איתה וכאן מתחיל הסיפור. אוולין היא הדמות הראשית מעכשיו. זהו בעיקר הסיפור שלה. הבית הזה שאליו הן נוסעות, בית משפחת ברגמן, היה בית יהודי טוב, עם אבא ואמא מאד דומיננטיים שחשוב להם מאד שלכל אחד מילדיהם הרבים (שש בנות ושני בנים) יהיה בן זוג יהודי, וגם שכולם ילמדו בקולג'. ואכן, גם אחיה וגם אחיותיה קיבלו עליהם את הדין ועשו כמצוות הוריהם. כמעט תמיד. 

"הסתכלתי שוב בתמונה שבידי. הביטחון העצמי הזה שעשה אותה מיוחדת כל כך לא היה משהו שבא עם הגיל. תמיד הנחתי שאבד לה המסנן ככל שהיא התבגרה, כמו שקורה לאנשים שכבר לא אכפת להם מה אחרים חושבים. אבל מבט אחד בתמונה הבהיר לי שסבתא שלי יצאה מהרחם כפי שהיא עכשיו." עמ' 178

אוולין רוצה את טוני ומתגנבת כל פעם אל הים, מקום בו הוא עובד עם אביו, נוקטת בתחבולות שונות כדי לפגוש אותו, כי אין שום סיכוי שג'וזף, אביה של אוולין יסכים לזיווג הזה, ומצד שני - אוולין לא מוכנה לוותר על האיש שהיא אוהבת. יש כאן מאבק כוחות רגיש בין שני אנשים חזקים. הדמות של אוולין, כפי שנבנתה על ידי המחברת של הספר הזה, מפתיעה תדיר, הקורא אף פעם אינו יכול לצפות מה היא תעשה, מה היא תגיד. גם כשהיא אומרת משהו, אף פעם אין לדעת אם לא שיקרה. ההומור שלה מצויין, היא מאד דעתנית, קשה מאד להזיז אותה לאחר שהחליטה, ואין שום טעם לעמוד בדרכה. קסם של דמות. עד סוף הספר שאלתי את עצמי אם יהיה איחוד סופי של הנאהבים, כי הרמזים מאד מושכים. הספר מדלג בין אוולין לג'נה, כל פעם מישהי מהן מוסיפה נדבך לסיפור כולו. יש גם קפיצות בין הזמנים אבל הסיפור זורם בקלילות וזה לא מפריע. זהו יופי של ספר. כדאי לכם. אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם את הספר הראשון של הסופרת הזאת.

""מה... מה קרה הרגע?" שאל השוטר השני. 

"אוולין ברגמן," טוני אמר. "היא תופעת טבע."" עמ' 450

אפשר לראות בתמונות של ההוצאות בעולם שהדפיסו את הספר הזה שמדובר פה בנסיעה חשובה, נסיעה שתגרום לשתי הנשים האלה למהפך בחייהן. אם יורשה לי, נראה לי שהכריכה שלנו יפה יותר, וגם מתאימה יותר לסיפור המקסים הזה.

 

האורח המסתורי - ניטה פרוס

 

The Mystery Guest - Nita Prose

מאנגלית: רנה ורבין

הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024, 272 עמודים כולל תודות

כשסיימתי את הספר הראשון של הסופרת הזאת, החדרנית, היה לי ברור מאד שארוץ מהר לקרוא את הספר השני בסדרה. ספרי מתח הם בד"כ לא כוס התה המובהקת שלי, אתם יודעים, אבל כאן הפיתוי היה גדול מדי. 

ולא התאכזבתי. מולי, הגיבורה המיוחדת, מספרת לנו על ילדותה עם סבתה היקרה, על קשייה כילדה בבית ספר רגיל, מה שמוביל אותה לעבודתה עם סבתה בביתו של איש ידוע, איש מפחיד ובלתי נראה, תחת עינה הפקוחה של אשתו המרשעת והמפחידה אף היא.

אישיותה של מולי מככבת גם ברומן הזה. 

עכשיו מולי היא חדרנית בכירה. כבר לא אחרונת העובדים במלון ריג'נסי גרנד המפואר והמכובד עד מאד. בתחילת הספר מתקיים במלון אירוע חשוב ורב משתתפים. סופר מפורסם מאד, שכותב ספרי מתח מצליחים עומד להצהיר הצהרה חשובה. קבוצה של מעריצות מושבעות קולניות ורועשות מגיעות למקום, נרגשות מאד. גם מזכירתו של הסופר נמצאת כבר כאן. אבל עוד לפני שהסופר מתחיל לדבר הוא שותה תה עם דבש ומול קהל גדול - צונח אל מותו המוחלט. כך קיבלנו לנו תעלומת רצח. 

מולי גרה לבד בימים האלה. בן זוגה האהוב חוסה נסע אל בני משפחתו לכמה ימים. כי סוף סוף הוא יכול לפגוש את אימו האהובה לאחר פיצוח התעלומה של הספר הקודם. במלון עדיין נמצאים מר סנואו, מנהל המלון, מר פרסטון האהוב, השוער של המלון. גם צ'ריל, החדרנית הבכירה המרגיזה נמצאת כאן, וכן עובדים נוספים במלון וכמובן לא נפקד מקומה של הבלשית סטארק.

נשאלת השאלה הדחופה - מה ומי גרם למותו של הסופר הידוע ומהי ההצהרה שהתכוון לומר לעדת מעריציו וקוראיו. בדרכה המיוחדת, תוך הקפדה על מוסר עבודה קיצוני ויושר בלתי מתפשר, כולל גם תמימות מתוקה ומשעשעת  - נדרשת מולי לתעלומה הזאת.

הדמות של מולי מקסימה מאד, והסיפור קולח וכייפי. יש בו קטעים מרגשים מאד, מכמירי לב אפילו, וגם מצחיקים מאד. זו אותה מולי שאהבנו ב"החדרנית". עכשיו היא כבר מוכרת לנו, החידוש שבדמות כבר לא קורה כאן, מן הסתם, אבל האהבה אליה לא פחתה אצלי.  זה יופי של סיפור, הוא נקרא מהר ומשאיר חיוך על השפתיים, וכיף גדול לקרוא אותו.

  

  

  

  

  

השעה החלשה - דינה עזריאל

 

The Frail Hour - Dina Azriel

הוצאת ידיעות אחרונות, 2024, 295 עמודים מודפסים

נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית "עברית"

בספר הזה אנחנו יוצאים למעין טיול שורשים. יש בו דמויות רבות שמלוות אותנו: חלקן ילדות, חלקן קשישות, לדמות הראשית יש גלי חום. חלקן גם אינן חיות עוד. חמישה דורות. כל אחד מהמשתתפים בעלילה יש לו קול משלו. 

זהו סיפורה של העיר יאשי, על הגטו והשנאה ליהודים, גם ליודו-קומוניסטים, על מי שנבחר לעבוד בבית היציקה ומי שנגזר עליו להיעלם. על איסורים אין סוף, על פחד ורעב, על הואלסים שנוגנו ברחובות ממכוניות עם רמקולים, כשקראו לכל היהודים להתייצב בקאסטורה ברחוב אלכסנדרי. על צ'אוצ'סקו והסקיוריטטה. 

ענת היא הדמות הראשית בספר. היא אישה נשואה ואם לשלושה. יש לה בת, דניאלה, מהקשר הקודם שלה, ושני ילדים מבעלה הנוכחי. היא עובדת כשותפה במשרד עורכי דין, ועוסקת במשפט מסובך כשהיא מתחילה לגלות בקעים ביושרה של שותפיה. היא נוטשת ישיבה בלי לומר מילה, יוצאת משם ומאבדת את הקשר עם הסביבה. 

קירה, סבתה הדמנטית של ענת גרה עם מטפלת בהירת שיער והיא מעשנת הרבה. לפעמים היא מציתה סיגריה למרות שבמאפרה מולה יש סיגריה אחרת שלה, דולקת, כשהמטפלת אינה שמה לב, היא שורפת תמונות ומכתבים, זכרונות ורגשות היסטוריים. 

קינמון הוא חתול חכם ויודע כל. תמורת גירוד באוזנו או חטיף, הוא מספר לנו את מה שקרה ביאשי, מה עבר על קירה ותיאו שם, וגם על האחרים במשפחה מהתקופה ההיא ועד עכשיו. הוא מאיר את מה שקרה באור מיוחד, מיסטי.

ענת מחליטה ללכת למסע בעקבות תאו, הסבא האהוב שלה, היא רוצה להבין מה גרם לו להיעלם מדי פעם, לעזוב  לכמה ימים את קירה אשתו, ולצאת לטבע. תאו ממשיך את דרכו של אביו אהרון מילס, רואה החשבון הלמדן, המיסטיקן. הוא מתבודד, מתרגל נשימות, עוסק בנסתר. מנסה לרצות את אביו שהעדיף את אחיו אנצ'ו, המשורר, על פניו.

הסיפור מסופר דרך שלושה קולות. 

כך למשל מדבר קינמון החתול:

"אנחנו לובשימדמות לילית וצופים מראשברוש עד שהאור כבה אצל האנשים. מחליקים מהעץ. קופצים. הכפות נרטבות בדרך אל החלון של גושית שולפים טפרים ומפשקים עוד קצת את חורברשת, מחליקים פנימה ומתגרגרים סביב. "זמן טוב לסיפור," אומר החתול-אני." עמ' 78 

דניאלה, ביתה הבכורה של ענת שחזרה מהודו: "היא אמרה שעליתי לה באמצע המדיטציה לפני כמה ימים, והאאורה שלי היתה פגומה כאילו? סוג של משוננת? בקיצור היה לה חשוב לומר לי, מתוך החוויה שלה? לחלוק איתי את הידע הרוחני? להיות צינור?" עמ' 339

וליוויו המדריך במסע, לא תמיד שמע את מה שענת שאלה אותו, אבל גם לו היתה צורת שיח משלו: ""טוב," אמר בשביעות רצון, "טוב מאד. כן, מצוין. יופי. אני שמח שבאת. נשתה קפה. נכון?" שאל ומיד ענה, "בטח. נשתה קפה." עמ' 275

ויש כאלה שהקול שלהם משתנה בהתאם למה שקורה בעלילה. זה יפהפה בעיני אבל לא קל. תראו, זה לא פשוט בהתחלה. הספר לא מתמסר על נקלה, אבל שווה מאד להתעקש, כי התגמול באמת גדול.  (עזרה לי מאד גם הקריאה באתר עברית, כי יכולתי לבדוק באופציית המחקר לגבי שמות מקומות ומונחים שלא היכרתי מבלי להתרחק מהעלילה).

יש כאן נוסטלגיה, געגועים לילדוּת, אגדות עם. מצד אחד יש זכרונות מחייהם של הדורות הקודמים ברומניה, אבל גם את הכאן ועכשיו של סבתא, רעיה ואם, בת ונכדה. ויש גם פנטסיה, שחלקה מתחברת לאנתולוגיה הרומנית, וחלקה דווקא להתבוננות פנימית ורוחניות. 

השעה החלשה, כמו שמסביר לנו החתול קינמון, היא השעה שבה יש דליפות בין העולמות.  "הירח מתאדה, מתפוצץ, מתפלץ, מתאיין ונהפך שום כלום... בשעה החלשה של אין ירח, האישונים אצלנו מכסים את כל הקשתית." עמ' 111

הייתי קצינה צעירה שרק סיימה את הקורס כשמלחמת יום הכיפורים פרצה ובסופה אחי נהרג. האלמנה שלו, שנולדה ביאשי ובנם התינוק, זוהר, עברו לגור איתנו בבית הורי. יחד איתם הגיעו גם הוריה. אימה היתה מספרת לזוהר סיפורים ברומנית, בין היתר על דרקון גדול עם שבעה ראשים. גם כאן מסופרת אגדה שמתחילה כמו הסיפור ששמעתי אז, שהתחיל כך: היה היה פעם, בזמן לא זמן, אלמלא קרה גם הסיפור לא נברא..." עמ' 308

מומלץ מאד. סימנתי לי בספר כמה פסקאות שארצה לחזור אליהן מדי פעם, ולהאיר שוב את הסיפור העצוב והיפהפה הזה. 

"אבל רוזה ידעה שמשהו בלתי נראה, רסיס ממנו, נגרע, ואדם לא יכון להיות שלם אם רסיס ממנו נגרע, ממש כשם שהוא אינו יכול להיום שלם אם נוסף לו רסיס, כמו שקרה לאהרון. 'אין לך מבט', אמרה לו פעם." עמ' 289

מועדון בריאר - קייט קווין

 

The Briar Club - Kate Quinn

מאנגלית: שי סנדיק

הוצאת אריה ניר, 2024, 472 עמודים

אני מאד אוהבת את הספרים של הסופרת הזאת. תוכלו למצוא כאן בבלוג המלצות על הספרים האחרים שלה שתורגמו לעברית. 

הפעם התקופה היא אמצע המאה ה-20, מרבית העלילה מתרחשת בוושינגטון, בתקופת נשיאותו של ג'וזף מקראתי, מי שהביא אלינו את המקארתיזם הידוע לשמצה. בית בריארווד הוא בית מדבר, נותן רקע כללי, תוך שהוא שומר על איכותו. כי למרות שהוא מאד רעוע, יש בו סודות וסיפורים מרתקים, שעליהם גאוותו. בבית מתקיים מועדון - מועדון בריאר - שחברות בו נשים חזקות שכל אחת מהן שכרה חדר או דירה בבניין הזה, ולכל אחת יש את הקטעים החסויים שאינה משתפת בהם את חברותיה למועדון. הבית שייך לגברת נילסון, אישה חסרת לב וצייקנית, אימם של פיט, הנער הצנום חסר הביטחון העובד העיקרי בשירות לדיירים, ולינה, ילדה מוזנחת ופוזלת, שתחביבה הוא אפייה. שבע דיירות גרות בבית הזה. 

הסיפור מתחיל מאפילוג של רצח שקורה בו. הבית מספר על ההתרגשות שלו מהאירוע. "יש גופה בעליית הגג. אגם של דם זולג מתוך גרון המשוסף קרוב לעצם. באולם הכניסה למטה בלש כותב בפנקסו. במטבח, שבעה עשר אנשים מסתובבים בשלבים משתנים של הלם: מבוגרים וצעירים, גברים ונשים, חלקם בוכים, חלקם שותקים. וכמעט כולם, יודע הבית - לאחר שצפה בכל העניין מתפוצץ מתחילתו המזעזעת ועד לסופו המזעזע עוד יותר - מטפחים חשש מוצדק מכך שיסיימו את הלילה באזיקים." עמ' 7-8.

ואז הסיפור חוזר לאחור כשגברת גרייס מארץ' באה לגור בבית ומקבלת את החדר בקומה הרביעית, שמהר מאד מקבל עיצוב חדש ויפהפה. 

בבית כבר גרות: 

פליס, האחות האנגלייה שבעלה רופא המשרת ביפן ויש לה ילדה קטנה שבוכה תדיר. פליס תגלה לנו על הגעת הגלולה למניעת היריון שהחלה בתקופה הזאת, בחשאי ובניגוד לחוק.

נורה, ביתו של שוטר שגנגסטר מוכר מתאהב בה והיא בו, דרכה אנו למדים על חבורות הפשע בוושינגטון של אז.

ביאטריס (או בי) היא שחקנית בייסבול שנאלצה לפרוש בשל פציעה. היא חולמת על קריירה כמאמנת וכאן (לטעמי החלק הפחות טוב בספר, המכיל מונחים בבייסבול - הום רן, שורטסטופ - שלא כולנו מכירים) אנחנו פוגשים את קורות ליגת הנשים בספורט הזה.

ריקה, ציירת ומרצה לציור באוניברסיטה של ברלין, שורדת המלחמה הגדולה שברחה בעור שיניה. דרכה אנחנו פוגשים את מהלכן של יצירות אמנות ששרדו או לא את המלחמה. 

קלייר השאפתנית שמוכנה לעבוד בכל דבר ויש לה סיפור של אהבה אסורה.

ארלין, המחזיקה בדיעותיו השמרניות של מקארתי, ואינה מצליחה להיות אהובה על ידי אף אחד שמכיר אותה.

אבני דרך בהיסטוריה האמריקנית מופיעות לאורך העלילה. בית הקפה שבו הציע הנשיא ג'ון קנדי נישואין לג'קלין בוביה. גילויי גזענות ושנאת השונה, שנאת הקומוניזם, וגם, משהו שדומה קצת לריאליטי שלנו - תחרות אפייה של חברת פילסברי, שקיבלה תהודה גדולה במדינה.

"אִִם הבית עלול למות,  כך גם האנשים בבית שיודעים מה באמת קרה כאן הערב. ובית בריארווד עושה כמיטב יכולתו להרגיע את כולן, אבל הבית רועד עד עמקי יסודותיו, וכך גם כל הנשים במטבח. אני אדאג לכן, היה הבית רוצה להבטיח, אבל ההבטחה נואלת והבית יודע זאת. בעודו חושב בחוסר אונים על הרצח הראשון בין הקירות עם הצמח הירוק המטפס של דירה 4ב', הדירה שממנה הכל התחיל." עמ' 297

הספר משובץ במתכונים, חלקם חביבים, אבל אחרים היו הזויים בעיני, כמו למשל:

"פאי הניצחון של ארלין מוגש על הצלחות הסדוקות של גרייס והוא מכיל: "בצק הפאי שלי, ממולא בסלט עוף עם גבינה מגורדת, חתיכות אננס ושברי שקדים, ומעל מיונז וקצפת מעוטר בסלילי גזר!" עמ' 324.

בעריכה בחרה המחברת לשנות פונט כדי לציין משהו שעובר בראש של מישהו או שמאיר משהו מן העבר שלו. זה נחמד לפעמים.

הספר מעניין בהחלט. יש בו קטעים מרתקים ממש. לדעתי הוא פחות טוב מהקודמים שלה שקראתי, אבל אני בהחלט ממליצה עליו. ממליצה גם לא לוותר על "אחרית דבר היסטורית" שמופיעה בסוף הספר לפני התודות, ושמוסיפה ידע חשוב על התקופה.  

  

https://tinyurl.com/vpbrrnb3

אתה נמצא כאן - דיוויד ניקולס

You are here - David Nicholls

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה 2024, 346 עמודים

""...תארו לעצמכם את המבוכה שתרד עליה, כשיצילו אותה בלי שיהיה כזה ברשותה. נשיאת מצפן בטיול רגלי היא דרך לומר, "תראו, אני מנסה, בסדר? אני עושה כמיטב יכולתי."" עמ' 35

בערך עד עמוד 90 אתם תיהנו מהשנינות, ההומור ומהשפה הקלילה והעדכנית, אבל העלילה מתחילה רק מכאן. מייקל הוא מורה לגיאוגרפיה במקצועו, פרוד מאשתו, ולמרות שהוא מאד אוהב את הלבד שלו, הוא מנסה להימנע מלשהות בביתו הריק, שמזכיר לו את כשלון נישואיו. מרני היא גרושה, עורכת ומשכתבת במקצועה, מעט סוציומטית, אבל שנונה ומצחיקה מאד. היא אישה שכיף להיות במחיצתה ואני, ולדעתי גם אתם - ממש רוצים להיות חברים שלה. הם מכירים זה את זו מרחוק, אבל קליאו, חברה משותפת, ששניהם סנדקים של בנה אנתוני, מזמינה אותם למסע בן עשרה ימים מהחוף המערבי לחוף המזרחי של בריטניה. זהו מסע רגלי. מייקל אוהב ללכת ברגל לבד. מרני פחות. 

"זאת אשמתה. היא ביקשה מקליאו לא לשחק את השדכנית, אבל במידת השכנוע הפנימי של פעוט הדורש שיפסיקו לדגדג אותו, ועכשיו היא משלמת את המחיר." עמ' 59

""תזכור," היא אמרה, "לפעמים הדבר האמיץ ביותר שאפשר לעשות זה להשתפן,"" עמ' 185

הספר בנוי מפרקים קצרים. בכל פרק אחד משניהם מוביל את הסיפור. בתחילת הסיפור אין קשר בין שניהם ולאט לאט נולד סוג של דמיון וחיבור בחשיבה שלהם, סוג של קירבה מהוססת. ואז הם צועדים ביחד, מדברים בשני קולות מתואמים מאד. אפילו ממשיכים זו את דבריו של זה. כמו משחק מסירות בכדור. ממוקדים בשיח וזה בזה, וגם האינטימיות נכנסת לסיפור. אבל סיפור האהבה העדין הזה, דווקא אז - מופרע. כן, תמיד יש משהו...  ואז אנחנו שבים למקום הקודם, בו כל פרק מסופר דרך עיניו של אחד מהם. ואנחנו מקווים. "תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר", אבל אולי יחזרו מרני ומייקל ללבד המקודש להם, אולי תהיה לנו כקוראים תחושה של פספוס...

""אה, אני לא בטוח שאני פול." "אז מי מהם אתה? מארבעת טיפוסי האישיות הבסיסיים?"  "אני לא יודע. את תגידי לי."  היא הביטה בפניו כאילו זה עשוי לעזור. "ג'ורג', נראה לי." "באמת? זה לא שכולם רוצים להיות ג'ון?"  "כל הפולים רוצים להיות ג'ון, והג'ונים בכלל בלתי נסבלים. הרינגואים די נחמדים וכיפיים. אבל ג'ורג' הוא האפשרות הכי אלגנטית. תאמין לי," היא אמרה, "ג'ורג' הוא הדבר להיות," והוא חש סיפוק לשמוע את זה." עמ' 224-5

הסיפור שופע הומור מהנה מאד, הכתיבה אינטליגנטית וטובה, ויש גם מתח קל באשר להתפתחות החברות או האהבה בין שני המשתתפים במסע. הסופר הזה יודע לגעת בדקויות של רגש בצורה מרומזת. עלי זה חביב במיוחד. 

לא מעט תיאורי נוף, הם הולכים הרבה וזה קצת מאיט את הקריאה במקרה הזה. יש גם מפות שונות של המסע. בריטניה, אתם יודעים, השם האמצעי שלה זה גשם, והמסלול שופע מהמורות, אבל עם החֶברָה הנכונה, אולי תרצו גם אתם לבוא? 

  

  

 

שבעה סוגי עמימות - אליוט פרלמן

 

Seven Types of Ambiguity - Elliot Perlman

מאנגלית: יעל סלע - שפירו

הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר 2009, 794 עמודים

"בזמן שדיברתי הרגשתי כאילו אבן נגולה מעל ליבי ושאני יכולה לנשום יותר בקלות. זה בגלל איך שהוא דיבר אלי, בגלל איך שהגבתי כשהוא דיבר." עמ' 213 

"אף פעם לא פגשתי בן אדם כמוהו. הוא היה כן, נלהב, נבון, ובכל זאת צנוע. הוא היה אינטלקטואל, אבל לא חשב שזה עושה אותו נעלה יותר מכל אדם אחר." עמ' 220 

איך לכתוב לכם על ספר בן כמעט 800 עמודים שמכיל סיפור ענק מזוויות של גיבורים שונים, שיש בו המון מידע מתחומים שונים, ושהיו לי איתו יחסים אמביוולנטיים כל כך. יש כאן המון עומק, בנושאים של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, רפואה, משפטים, גם יהדות ושואה.

יש בספר התייחסות עמוקה ליחסים בין אנשים שונים ומיוחדים, והרבה ניתוחים ספרותיים מרתקים. מצד שני - הוא ארוך כל כך, ומדי פעם רציתי לנוח. אז כל פעם אמרתי לעצמי שאקרא רק קצת, כי הרי יש פה על המדף הרבה ספרים מזמינים שאני רוצה לקרוא, וגם יש חיים מסביב, אתם יודעים ... 

אבל אז נשאבתי. כך קרה שקראתי אותו לסירוגין במשך יותר מחודשיים. לא זוכרת מתי זה קרה לי בעבר. 

במרכז הספר נמצאת דמותו של סיימון הייווד, זה שמתואר בציטוטים שלמעלה. איש מורכב, חכם מאד, מורה לשעבר. תֶּמה מרכזית כאן היא גם ספר הנקרא שבעה סוגי עמימות שכתב סופר בשם וויליאם אמפסון, על עמימות שיוצרים סופרים, בכתיבתם על מערכות יחסים בין אנשים. 

סיימון מאוהב באובססיביות בבת זוגו לשעבר - אנה. אישה יפה מאד ונשואה לגמרי. ד"ר קלימה, הפסיכיאטר של סיימון אומר לאנה: "כבר מזמן עלה על דעתי שסיימון יוכל להיגמל ממך סופית רק אם הוא יראה אותך שוב במו עיניו, רק אם הוא ייצור איתך קשר. ולדעתי, עם כל הכבוד, במצב העניינים הנוכחי לא תוכלי אלא לאכזב אותו." עמ' 70

ג'ו גראטי, בעלה של אנה הוא ברוקר מוכשר וחסר עכבות, איש מריר ואלים. אנה חיה לצידו, לא איתו ממש, והנישואין שלהם מתפוררים. "מאותו רגע ידעתי שזה יכול לקרות, בכל רגע, בלי התראה מוקדמת, ושאני לא אוכל לעשות כלום. היתה לי היכולת להיראות מגוחך ועלוב בעיניה." עמ' 104

לאנה וג'ו יש בן - סאם - ילד בן 10 שסיימון הציל אותו מטביעה בבריכה בעבר. במרכז העלילה כאן הוא חוטף אותו מבית הספר ולוקח אותו אליו. ידידתו הקרובה של סיימון, אנג'ל או אנג'ליק, שהיא זונה רגישה ומקסימה, מודיעה למשטרה על כך וסיימון נאסר. מי שמלווה אותו לפני המקרה, גם במהלכו וגם בתקופת מאסרו הוא ד"ר אלכס קלימה, הפסיכיאטר שלו, שמגלה בו עניין הרבה יותר ממה שמצופה מיחסי פציינט והפסיכיאטר שלו. הוא מטפל בו גם לאחר שאביו של סיימון מפסיק לשלם לו.

שתי דמויות נוספות שמאירות את העלילה ואת כל הגיבורים שלה הן: דניס מיטשל, חברו לעבודה של ג'ו, ברוקר אף הוא, ורייצ'ל, ביתו של ד"ר קלימה ובת זוגו של סאם גראטי, שסוגרת את הפינות הנסתרות בעלילה.. 

הספר כתוב נפלא. מצאתי את עצמי נכנסת לעומק של מידע שבשום מצב לא הייתי נכנסת אליו, כמו למשל מידע על מהלכים בבורסה, עסקאות של חברות. "כדי להביא יריבים חזקים לשולחן הדיונים, קיסינג'ר היה אומר ליריב א' שכדאי לו להיות שם כי יריב ב' יהיה שם, והוא רוצה מאד לפגוש אותו. ואז הוא היה אומר ליריב ב' שכדאי לו להיות שם כי יריב א' יהיה שם, והוא רוצה מאוד לפגוש אותו..." עמ' 161 

אז אולי תגידו שזה מוגזם, שאפשר היה לקצר ולהדק פה ושם. אולי, אבל העובדה היא שהספר היה מרתק ושאב אותי. בספרייה שאלו אם השתגעתי. ספר של 795 עמודים הוא אפילו לוגיסטית, פיזית, קשה לקריאה. אז זהו, שמשהתחלת נגזר עליך לסיים. ולכן אני ממליצה בהחלט, אבל תיקחו בחשבון את כל מה שתזיזו הצידה בגללו. ותודה למיכל, שאני מעריכה עד מאד את דעותיה בתחומים רבים וחשובים, וגם על ההמלצה שלה עליו.

הנה עוד ציטטה אחת קטנה לספרנים והביבליופילים שבינינו:

"טוב, בכל מקרה, אני חושב שאתה טועה. לא כל הרומנים הם אסקפיסטים בלבד. הם לא רק ספרים שקוראים אותם בשביל הבידור. סיפורת, לפחות חלק מהסיפורת, יכולה לעמת אותנו עם אמיתות שלא היינו מתמודדים איתן בלעדיה. היא יכולה לספק לנו תובנות שלא היינו משיגים בלעדיה." עמ' 191  

ויש גם סדרה בנטפליקס. 

  

  

  

 

הגשר - ג’סיקה אנתוני

The Most - Jessica Anthony 

מאנגלית: רחל פן

הוצאת פן, ידיעות אחרונות, 2024, 238 עמודים 

נקרא בעותק דיגיטלי באפליקציית עברית

"ספוטניק 2 היתה בחלל החיצון, בתוכה היו משדרי רדיו, מערכות טלמטריה, מערכות אוורור ובקרת טמפרטורה, שני פוטומטרים שמדדו קרינה סולארית וקרניים קוסמיות, ומתחת לחללית, קשורה ברצועות לתא לחץ בצורת חרוט, היתה כלבה ששמה לייקה." עמ' 97

רומן קצר אמריקאי מאד, משנות החמישים. מאז השתנו המציאות שלנו, אורחות החיים, נורמות והרגלים, היום-יום בכלל, בהמון מובנים. אבל קשר בין אנשים, זוגיות, שקרים וסודות שמוכמנים בתוכנו וצריך איזה גץ שיצית אותם ויוציא אותם לאור? זה יש גם עכשיו. בהחלט.

קתלין היתה ילדה בודדה. בת יחידה שהוריה לא מאד אהבו אותה, וחשבו שהם לא צריכים עוד ילד במשפחה. היא היתה צריכה להיות, מה שפעם ציפו מילדים, שייראו אבל לא יישמעו. היא היתה חייבת להתבלט לטובה בלבד. 

"אביה פשוט רצה לראות איזו ילדה היא תהיה לפני שיחליט על אח או אחות, אמרה לה אמה, ומגיל צעיר קתלין הפגינה התנהגות מכבדת וחביבה, כך שהוריה הסתפקו בילד אחד. כשהתנהגה במרדנות, רות אמרה לה שהם ישקלו להביא עוד ילד לעולם כדי שיהיה להם קל יותר איתו. ולכן קתלין היתה די בודדה בילדותה. אף שמעולם לא ממש חשבה שבדידות היא משהו שמתאים לה. עמ' 55

בבית הספר ובאוניברסיטה היתה, אכן, מצטיינת. קטפה אליפויות מכובדות ביותר בטניס. 

היה לה גם חבר אז, בילי, שלימד אותה תרגילים. "בקיץ של 1942 בילי לימד את קתלין תרגיל אחרון בטניס. הוא קרא לו ה"מוסט". בצ'כית, הוא אמר, משמעות המילה היא "גשר. ואז הוא שאל אותה מה עושה גשר."... "גשר הוא מעבר, כן," הוא אמר, "אבל הוא גם מלכודת."" עמ' 145

זו היתה זוגיות מיוחדת. אבל אז בילי עזב, וקתלין פגשה את וירג'יל יפה התואר, והוא נראה לה מתאים, אם גם לא היה בו שום דבר מעניין.

"... קתלין נאלצה להודות שהיא נהנתה להיכנס לקפיטריה באוניברסיטה נשענת על זרועו של וירג'יל בקט. לבחור היו כתפיים רחבות, והוא ניחן בשרירים שמאוחר יותר נודע לה שהוא לא השקיע בהם שום מאמץ... שערו הבלונדיני היה מסורק עם שביל בצד, ופוּתל בעזרת מסרק. קווצה ממנו נפלה תמיד לתוך עיניו, קוראת תיגר על כל אחד שניסה לא להעריץ אותו." עמ' 86

הזוגיות הזו ייצרה שני בנים. לכאורה שגרה טובה למדי. אבל אז, ביום חם אחד בנובמבר, קתלין נכנסת לבריכה של המתחם בו הם גרים, ומסרבת לצאת ממנה. 

יש לי חברה ותיקה ואהובה שגדלה בצפון ארצות הברית. לצערי אנחנו מתראות לעיתים רחוקות. רחוקות מדי. היא סיפרה לי פעם, שהילדים שם, כשהם מסיימים את התיכון והולכים לקולג', הם עוזבים בד"כ את הבית והמשפחה ומאד מתרחקים. הם מתחברים ברמת עומק כזו או אחרת אל חברים, אבל זה לא משהו עמוק כמו שאנחנו מכירים מכאן. אצלנו, בד"כ, הכל יותר מזרח תיכון. חם. רגשני. מוחצן גם. אולי לכן מעניין כל כך לקרוא על סוג אחר של תקשורת, שכל כך הרבה ממנה קורה מתחת לפני השטח. 

 

קראתי את הספר הזה מהר מאד, למרות שנדחפו אל זמן הקריאה שלו גם ספרים טובים אחרים. 

זה לא ספר קל מאד, הוא עצוב ונוגע, אבל לא פחות מזה גם כובש ומרתק. הדמויות בנויות היטב, ויש טוויסטים מפתיעים בעלילה. הסוף פתוח ומשאיר את הקורא מהורהר. מומלץ מאד.

 

מי שר מה - גיא גוטמן

 

כתב ואייר: גיא גוטמן

הוצאת מטר, 2024, 40 עמודים לא ממוספרים

ספר חמוד ביותר לקטנטנים שהזמנתי לכאן. יובלי הוא איש ספר בן חצי שנה, ולמרות שהספר מיועד לאנשים בוגרים יותר (2-4) נראה לי שננסה לקרוא את זה קודם כל לו, בגלל העיצורים החמודים והצלילים המוסיקליים.

גם נעם, עלמה בת שלוש, תקשיב לזה בקרוב, ואני אהיה כאן לדווח לכם איפה זה הכי מתאים במשפחה שלנו.

מסופר פה על רחוב מוסיקלי, שלכל אחד בו - איש, אישה, ילד וגם חתול, ארנב (כאן נקרא שפן), צפרדע ואוגר וגם תוכי צבעוני אחד - לכל אחד יש קול משלו. הם שרים ברביעיות או שלשות, ומקפצים ורוקדים להנאת הקוראים הצעירים. 

אני ממעיטה לכתוב כאן על ספרי ילדים בד"כ, אבל כששמעתי על הספר הזה, חשבתי שהוא בדיוק יתאים לגור כאן איתנו.

יש כאן מסר של אחדות בקבוצה של שונים, ובעיקר יש כאן יאם פאם פאם, צ'יקי צ'יקי צ'אק וכיוצא באלה צלילים משמחים. כל זה ארוז בציורים מקסימים צבעוניים מאד ומשעשעים.

קצת חבל שהשפן מצוייר כארנב, וגם חבל שאין אותו בדפים קשיחים. זה ספר שיובלי היה יכול להכניס לפה ולטעום בימים אלה של טרום שיניים. 

זה ספר שכיף להראות וכיף לקרוא ובמיוחד לשמוע. אם יש לכם חוש מוסיקלי, או תיאטרלי, לא ברמה של "הבימה" דווקא, מספיק ברמה של סבא-סבתא, הורים או אחים קצת יותר גדולים, כולם ייהנו אף יותר.