הנער האבוד - תומס וולף

הנער האבוד - תומס וולף

Wolf Thomas Clayton - The Lost Boy

תרגום של עודד וולקשטיין

הוצאת זיקית ינואר 203

124 עמודים כולל אחרית דבר של המתרגם.

זהו ספר קצר, נובלה ליתר דיוק. אבל ממש אחד המושלמים ביותר שבהם. ספר שהולך איתי מאז שקראתי אותו לפני 4 שנים בערך. ספר מגדיל, ספר שאתה מסתכל עליו בחיבה יתרה לאחר שסיימת לקרוא אותו, וכן, הוא בהחלט מזמין אותך לקרוא שוב ושוב. תודו שאין הרבה ספרים כאלה, נכון? 

זה היה הספר השני בהוצאת זיקית המיתולוגית. הכרתי אז רק את הראשון שלהם, "פרנסוס על גלגלים" של מורלי, שאותו אין צורך להציג, לדעתי. אולי אתם זוכרים שהוא כיכב ברשימות רבי המכר מעל ל-100 שבועות. בבלוג שלי תוכלו למצוא את קתלין המשעשע של מורלי, שנקרא על ידי הרבה אחרי זה. אבל אז הכרתי רק את פרנסוס והיה לי ברור "כמו שתיים ושתיים" שאקרא את הספר הבא שלהם מיד עם צאתו. בעוונותי, לא הכרתי את תומס וולף, ולכן נפל עלי הספר הזה כמו מתת קסומה של אור גנוז. 

רות אלמוג כתבה ב"הארץ"ב 24.2.2013: "קשה להסביר את היופי. ושבעתיים אני מתקשה להסביר מדוע "הנער האבוד" כה יפה. ואולי אף לא כדאי לנסות, כי זה דבר שצריך להתנסות בו כדי לדעת." 

בגב הספר כתוב : "בנער האבוד של תומס וולף נמצאים קרוב לוודאי העמודים היפים והעזים ביותר בספרות האמריקאית שראו אור בשפה העברית בעשורים האחרונים".
אני הולכת איתו כבר כמה שנים, כאמור, ולא מעיזה לגעת בו. היום החלטתי שהגיע הזמן. גם כי מזמן לא כתבתי כאן ואני רוצה להוסיף פנינה מיוחדת זאת לבלוג שלי, וגם, ובעיקר, כי באמת, הוא אחד המדהימים ביותר שקראתי מעודי. אני הולכת על קצות האצבעות כאן, מחשש שמה שיוגד כאן יוריד ולו מעט מהאיכות של המקור. יש לי גם בעיה לצטט לכם מן הספר, כי קשה לי מאד לתעדף משפט אחד על פני אחרים. 

במרכז הנובלה עומד גרובר, נער צעיר, כבן 11, מוכשר, מיוחד, אהוב על כולם, בעל "עיניים כהות שקטות". גרובר הוא אחיו של המחבר, ויש עוד 6 אחים ואחיות נוספים במשפחה הזו. השנה, 1929, השנה בה החל משבר הוול סטריט והשפל הגדול שבא בעקבותיו. המקום הוא סנט לואיס, שהיתה אז העיר הרביעית בגודלה בארצות הברית. בחלק הראשון מתוך ארבעה הכל מנומנם ורגוע. ועדיין, מרגישים את המתח באויר, למרות שאיננו יודעים מה עומד לקרות. בחלק זה עובר גרובר ליד חנותם של הקרוקרים הקמצנים ואף נכנס לשם. הם מרמים אותו. הוא מנסה בדרכו הישירה והדלה לעמוד על שלו, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הוא מוותר והולך, מושפל, לחנותו של אביו. מילים נוקבות ומדוייקות מתארות את המקרה. זה מרגיש כמו מהלומה שמציפה אותך בזעם. ועכשיו אני חייבת: ""הנה הזמן," חשב גרובר. "הנה גרובר, הנה הזמן - " ואור בא והלך ובא שוב - אך שוב לא כדרך שבא והלך ובא לפנים." עמ' 51
מה לא היינו נותנים כדי להחזיר לאחור את גלגל הזמן ולו לרגע, ולהשיב לנו את מי שאבד ואפילו, לפעמים, רק את מה שאבד, כדי לחוות שוב את החוויות במתיקות של פעם, לחזור לגן עדן...
אני מתפתה לצטט לכם את הספר כולו, ממש קשה לי לוותר על משהו ממנו. אז אעצור כאן ואספר לכם רק שבשלושת החלקים האחרים של הנובלה הזו מסופר על גרובר מזויות אחרות: של אימו - המשוחחת עם בן אחר שלה, יוג'ין, על גרובר כילד, כשחצו את אינדיאנה, לאורך הנהר בדרך ליריד. של אחותו, גם היא נזכרת ומספרת ליוג'ין, וכאילו לך הקורא/ת, על גרובר, האח הגדול שלה, החומל, הלוקח על עצמו יותר, (ואוי כמה קשה וקסום היה לי הקטע הזה במיוחד), ושל אחיו, שכבר בגר, ומנסה להבין ולשחזר. זה יפה כמו פרח של קקטוס, שפורח רק לילה או יום אחד, אבל הוא נורא הוד ומדהים, עוצר נשימה ביופיו. סיפור על זיכרון ועל מה שהיה ואיננו עוד... 

                       

      

   

שטום - ג'ם לסטר

ג'ם לסטר - שטום

Shtum - Jem Lester

הוצאת תמיר-סנדיק  356 עמודים

מישהו אמר בפייסבוק היום שביקורת טובה על שטום זה נדוש. אתם יודעים מה? זה כנראה נכון. ראיתי שיש עליו יותר מאלף ביקורות שנתנו לו ארבעה וחמישה כוכבים מתוך חמישה. כולנו מכירים את הסיפורים על האוטיסטים האלה שיש להם איזה שהוא כישרון המיוחד להם, שבו הם מצטיינים מאד. הקשר שלהם אל סביבתם הוא לקוי, אמנם, אבל, הם מציירים נפלא, או מזהים המון פרטים בתמונה ויכולים לחזור עליה, דברים שהאדם מן השורה, כמוני, כמוכם, אינו מסוגל להם. פחות אנחנו יודעים על האוטיסטים בתפקוד הנמוך, כמו ג'ונה, הילד השותק בספר שלפנינו. הוא לא שולט בסוגרים, למשל, וזה לא שעדיין הוא לא שולט בהם. זה משהו שכנראה יהיה בו לעולם. התקשורת היא מיוחדת לו, וכך, לתמיד, מה שהוא מנסה לבטא הוא בבחינת ניחוש טוב יותר או פחות של כל אחד מהסובבים אותו. כמה סבלנות, כמה כוח רצון, כמה אחריות וקבלה צריכים הורים לילד כזה להכיל, מתוך האהבה הגדולה שהם חשים כלפיו? וכשאני חושבת על עצמי כהורה, איך אפשר להשלים עם ניפוץ החלום שיש להורים לגבי ילדיהם? האם אני הייתי יכולה לקבל אותם כמו שהם ולהניח להם לא להיות מה שאני שואפת בשבילם? מה שבעיני יעשה אותם למאושרים? בכלל לא בטוח. ודבר נוסף, כמה קשה לקבל את הבשורה שיש לך ילד שאין לך שום זכות או אפשרות לצפות ממנו למשהו מובן על פי מכלול המושגים שאתה חי לפיהם, שאין לך כלים להבין את מה שהוא מנסה להעביר אליך, שהטוב והרע שלו הם שונים ולא מוכרים לך? 
זהו הקצר התקשורתי הראשי בספר. המחבר, ג'ם לסטר, שאף הוא אב לילד אוטיסט, מספר כאן על סוג של אילמות. המשמעות של "שטום", כך למדתי, (באידיש, אגב. כן, יש ויש את הנקודה היהודית פה.) היא שקט, אֵלֶּם. וכאן יש שקט מהדהד. דממה מסרסת. בין בנג'מין (המכונה בן) לאביו, גיאורג, ניצול שואה מהונגריה, שגם הוא, מצידו, ממדר אותו מעברו, מסתיר ממנו דברים שמתבררים רק בסוף הספר. יש אילמות כואבת בין בן לאשתו, אמו של ג'ונה, אמה. כולם מסתירים דברים חשובים, מתוך כוונה לגונן ולהיטיב, אחד עם השני, ובמיוחד, והכי, להיטיב עם ג'ונה הבלתי צפוי. וכאילו זה לא מספיק, נאלצים בן ואמה וגם גיאורג להתמודד ולהילחם בביורוקרטיה וב"יודעי דבר" חכמים יותר, כביכול. יש גם התמודדות אחרת, עם התמכרות, עם מחלה קשה. הקושי מביא את בני הזוג לעיתים אל נתיב הבריחה המתאים לכל אחד מהם. הספר מכיל תמונות כואבות מאד, עם עומק של חשיפה בלתי מתפשרת. הוא מתפתח ככל שמתחזקות הנפשות בו, הוא שואב את הקורא אליו כל פעם יותר, עד הסוף הבלתי צפוי. 
בגב הספר כתוב: "ג'ם לסטר עבד כעיתונאי במשך תשע שנים במהלכן חזה בנפילת חומת ברלין בשנת 1989. אף שנכח במקום, הוא מתנער מכל אחריות למעשה." זהו אחד הסוגים היותר חביבים עלי של הומור. פה ושם, גם בספר היו קטעים כאלה. אבל הספר גם גרם לי לדמוע לא אחת, ועם זאת, קראתי אותו לאט כדי להשאיר קטעים נרחבים ממנו אצלי יותר זמן. אריאנה מלמד כתבה ב"הארץ" על שטום שזוהי יצירה מכמירת לב. אני לא יכולה למצוא ביטוי הולם יותר מזה לספר. עם הכאב ועם העצב, זוהי פיסת הנאה צרופה. 

"זה ריח מטלטל, עמוס בזיכרונות ילדות שהודחקו מזמן, ובתחושות עמומות עד כאב של אהבה בוטחת." עמ' 66
"הכעס שלה מעורר פאניקה. אני לא יודע באילו מילים לבחור כדי לחמוק מהחרון שלה, להרשים אותה בשלווה הסטואית שלי, לפייס אותה." עמ' 84

"היא נאנחת עמוקות, מסיטה את המבט וממלמלת, "סליחה." ועל הפירורים האלה אבנה את יומי." עמ' 85

"במקום זה מתחיל לרדת גשם והוא מתנתק מאמה ומתחיל לקפוץ ולצחוק. הדמעות שלה לא פוסקות כשהיא מתבוננת בבן שלנו רוקד את ריקוד הגשם שלו, ומעולם לא כאב לי כמו שכואב לי עכשיו כשאני רואה את הגשם מתערבב בדמעות שעל לחייה, בזמן שהיא צופה בנו מתרחקים." עמ' 146

"...אבל אתה רוצה את מה שאתה רוצה גם עבור הבן שלך. שנינו אבות, בן, ואבות מצאו את עצמם מאז ומעולם לכודים בין החלומות שאבא שלהם חלם עבורם לבין אלה שהם חולמים עבור הילדים שלהם." עמ' 208-9.

"אי אפשר לא להתגעגע... אתה מבין, כי אתה לנצח תרדוף אחריו בניסיון לעשות משהו שייתן לך את המפתח שפותח את המנעול שלו. משהו שיעשה אותו כל כך גאה, שהוא יסמוך עליך ויכניס אותך פנימה." עמ' 321

          

כמו לשבור אור - מירי רוזובסקי

מירי רוזובסקי - כמו לשבור אור

הוצאת זמורה ביתן 2017 - 238 עמודים כולל תודות.

בספר הזה זכיתי פעמיים. פעם אחת, בצורה הכי פרוזאית, בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה כי אהבתי מאד את "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וגם הספר "פעם בחיים" שלה מצוי בביתי ואני מחכה שיזמין אותי לקרוא אותו. 

אחרי שקראתי את הספר הבנתי שזכיתי בשנית. זה לא ספר שאפשר לקרוא אותו בישיבה רגל-על-רגל, כאילו. צריך להיות מאד מרוכזים, במובן הכי כייפי שיש, לא לדלג על מילה. כתוב מאחורי הספר ש"זוהי ספרות פוליפונית במיטבה". כמובן שלא ידעתי מה זה ורק אחרי ששאלתי את החכמים יותר בויקיפדיה, ראיתי ש: "פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה שמשמעותו הימצאותם של שני קולות או יותר בו-זמנית, כשלכל קול יש עצמאות...אף אחד מהקולות לא יכול להיות משני, מדובר בהשפעה סימפונית של מספר קולות עצמאיים." עוד כתוב ש: "יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת בקולות השונים, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה רבה למאזין..."  אז זו התחושה שלי בדיוק.

הספר מרתק, מאד מזמין ומושך. עם זאת, מידי פעם צריך לעצור, לחשוב ואולי אפילו סוג של לערוך בראש את רשימת המשתתפים.

שירי צוק מהעולם הבוקר של אברי גלעד והילה קורח המליצה על הספר, וגם היא, כמו כרמית, ציירה לעצמה מעין תרשים של הנפשות הפועלות והקשר המשפחתי או הרגשי ביניהן. אני ניסיתי לאתגר את עצמי ולא עשיתי אחד כזה, לא בטוח שצדקתי. בהחלט מצאתי את עצמי עוצרת רגע מידי פעם ומחשבת, אם אפשר לומר כך - מי נגד מי פה, ומי בעד מי, וגם מי הוא מה של מי. 

הספר מקושט בציטוטים מכתביו של סמואל בקט. טוב, בקט הוא קונצנזוס. לכל הדעות. פרס נובל והכל. ראיתי לפני שנים את המחזה המצויין "מחכים לגודו". מזה בהחלט אין לגזור שאני יודעת הרבה על כתביו, אבל, אישית, אני פחות אוהבת פסימיזם מריר, גם אם הוא מלווה בהומור. בספר כתוב שמי שתרגם הם שניים מהגיבורים. האמנם? מי באמת תרגם? בטח מגיע לו איזה קרדיט פה, לא? (גם בתודות לא מצאתי).

תומר ורוני מתחתנים. יש להם הורים נוכחים מאד. לחלק מההורים יש בני זוג נוספים, יש אחיות בספר שגם להן סיפור משלהם, יש את דייגו. לכל אחד יש את נקודת המבט שלו אל ועל המתרחש, רגשות עמוקים רוחשים שם, גם מעל וגם מתחת למה שרואים, יש גם ריח של סכנה באוויר, ולבסוף, יש סיפור מעניין. מאד. 

לכך יש להוסיף את הכתיבה המיוחדת, האינטליגנטית, המשפטים המורכבים. אני אוהבת את זה. יותר מזה, נראה לי שזהו אחד ממעט הספרים שאפשר ואפילו כדאי לקרוא פעם שנייה. 

"והוא חשב שהם צודקים, משהו בייצור הפנימי שלו משובש, המקום הזה שאוסף אליו בפנים את הניסיון, את המחשבה, את הרגשות, אצלו הוא פשוט מחורר, לא מצליח להחזיק, וכמה שזה מתמלא, ככה זה מתרוקן, מסננת פנימית אינסופית שמשאירה אותו תמיד ריק ומופתע, ואפילו לא יכול להרגיש אשם." עמ' 72

"ולכן הוא פתח לה את הדלת והכניס אותה ואמר שהוא מכין לעצמו קפה אם גם היא רוצה והיא חייכה חיוך מופתע, שתים-עשרה שנה ואף פעם לא הציע לה לשתות קפה, ואמרה שלמה לא, והוא שאל איך היא שותה ובמבט לאחור כל הטקס הזה נראה קצת כמו הכנה למסיבת פרדה, איך הוא לא שם לב, איך הוא לא ראה, הוא שכל כך רגיש לטקסים הקטנים של הסמוי." עמ' 202

"...והאם אי-פעם הוא יפסיק להרגיש את הכרת הטובה הזאת ואת הטינה שמרטיבה אותה בשוליים?" עמ' 208

ואחרון ממש חביב: "לא בגלל אוטו, יו סטיופיד בוי, זה בגלל הפייט. אם אתה נלחם בשביל משהו אתה תמיד מנצח. אתה תמיד מנצח, גם כשאתה מפסיד." עמ' 185

יש עוד המון. תקראו ותראו. 

הסיני שקרא עיתון בתור לגרדום - ריקרדו סטרפאסה

En Chick que Leila el Diario en Fila del Patibulo - Ricardo Strafacce

מספרדית - סוניה ברשילון

הוצאת תשע נשמות 2016 - 116 עמודים

פה ושם נופל לידינו מעדן ספרותי משעשע, כזה שמורח לנו על הפרצוף הרציני, היודע-כל שלנו, חיוך מאוזן לאוזן. לעיתים אף משחרר מהפה, אף, אוזניים - צחוק כזה, שאם יש אנשים מסביבנו אנחנו מרגישים קצת נלעגים. מצד שני - יש כיף גדול יותר מזה?

אני כבר הייתי במיטה למעלה ודן עדיין היה למטה בסלון. ואני צחקתי... כל כל צחקתי. עכשיו, הוא כבר מכיר מה יש לו בבית, אז לא ממש היה מופתע, אבל בכל זאת...

זה מתחיל מבחורה יפה, מאד יפה, ששתתה קצת יותר מדי בירה. דבר זה גרם לה להסכים לפגישה עם סופר כושל שכתב רק ספר אחד (שגם הוא לא פורסם) ואשר סובל מאד מחוסר יכולת לנסח נושאים לשיחה. הגברת לא ממש יודעת איך להשתחרר מהטעות שעשתה, וכשהפגישה מתחילה, והאיש מגיע, מסתבר שהנפילה עוד גדולה יותר ממה שחששה. 

מה עושים? 

ממציאים סיפור. ככל שהסיפור הזוי יותר כך נכנס הסופר למערבולת גדולה יותר, ומשקיע מאמצים כבירים, גדולים עליו בכמה וכמה מידות, כדי למצוא חן בעיני הגברת. העלילה מתוקתקת במהירות, אין רגע דל, וגם הגופות נערמות בקצב. אני לא ממשיכה לספר לכם את העלילה, חבל לי, למרות שגם אם הייתי כותבת את העלילה כולה כאן, הייתם צוחקים בכל פה. כל עמוד, תוכלו לראות, מבדח יותר מקודמו..

"אוי, לא, רק לא זה, חושבת גבריאלה, זועפת כפי שרק היא יכולה לזעוף. כשהיא עונה, נתלה על פניה חיוך מזויף יותר מהתנ"ך... אפילו כלב ים לא היה מאמין לחיוך שמתנוסס על פניה של גבריאלה עכשיו. אבל הסופר שכתב רק ספר אחד (שלא פורסם) סבור שהוא אמיתי" עמ' 15

"פניה של גבריאלה היו חגיגה נוספת...אם בסואלדו לא הציע לה בו ברגע אחת מבין האפשרויות המוחלטות שצצו במוחו (נישואין או התאבדות מיידית), היה זה רק משום שלא יכול להתאפק עוד והיה מוכרח לספר לה על המידע שהשיג." עמ'  54

זהו ספר קטן - 117 עמ', כולל הסבר של ההוצאה (כדאי לקרוא) וגם קומיקס קטנטוש. הוצאת תשע נשמות הביאו לנו תופין שמדגדג את כל הרמ"ח והשס"ה. אל תתפלאו אם הלבלב שלכם יתחיל לצחוק.

רקמת סתיו - טרו מימוטו

Teru Miyamoto - Kinshu

תרגום מיפנית ואחרית דבר: דורון ב' כהן

הוצאת מודן 2010 -217 עמודים

תמיד כשאני קוראת ספר שמדבר על מחוזות רחוקים, על תרבות פחות מוכרת, אני מרגישה ששומה עלי להקשיב טוב יותר. להעמיק ולחפש את הכתוב בין השורות, לשים לב לכל נימה חבויה בשיח וכן, גם לצורת הכתיבה. 

כבר קראתי בעבר ספרים שנכתבו בצורת מכתבים, וברור לי לגמרי שלא כל אחד מתחבר לכתיבה כזו. (מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות התפודים הוא אחד היותר מוצלחים שבהם, לטעמי.) המתרגם של הספר, דורון ב. כהן, כתב לו אחרית דבר מקיפה ומעניינת, ובחר, בין היתר, להקביל את הספר לספר "קופסה שחורה" של עמוס עוז. נראה לי שהביבליופילים שבינינו ימצאו עניין גם בהשוואה לספרים ישראליים אהובים אחרים שהובאו כאן. חכמים ממני קוראים לזה כתיבה אפיסטורלית. (טוב, בסדר...). התוספת של המתרגם, כמו גם ההערות בתחתית כמה מהדפים היו מאירות ומעניינות, וקרבו אותי למנטליות וצורת החשיבה היפנית. זהו, מבחינתי בהחלט ערך מוסף גדול לספר. מבחינת הצורה, למשל, שמו של הנמען כמו גם תאריך הכתיבה מופיעים בסוף המכתב, (כמובן שניתן לדעת מי הכותב גם לפני סוף המכתב, הסירו דאגה מלבכם.) אבל, אתם יודעים, זה מיוחד. זה מביא אותנו הרחק, לשם. גם מבחינה אנתרופולוגית אני אוהבת את זה.

מעולם לא הייתי ביפן. 

אישית, אני מכירה רק יפני אחד - דני, חבר ילדות יקר שלי, וגם הוא - נולד בארץ וראיתי אותו לאחרונה לפני כמה שנים כבר. הוא מפרסם לא מעט בפייסבוק, רק שבד"כ אינני מבינה דבר ממה שהוא כותב. ובכל זאת, דני תרם הסבר לשם הספר: "שם הספר בעברית הוא רקמת סתו וזהו תרגום מילולי של שם הספר היפני, אך במקור, השימוש במילה סתו, הוא יותר עמוק מסתו כעונה. ליפנים הסתו אומר שלכת ושקיעות מיוחדות, אך כאן הסופר משתמש במילה NISHIKI שפירושה יותר מתאר את הסתו כרקמה בחוטי זהב וכסף על גבי קימונו, או אובי (חגורת קימונו) ולא במילה AKI שהיא הסתו כעונה." יפה, נכון? 

בעיני היפנים, כמו שאתם רואים, העונה הזו היא היפה בעונות. גם בעיני, אם לא אכפת לכם... צבעי העלים בשלכת מתוארים כאן באמת כתמונה מיוחדת ומורכבת. "כתמי הארגמן חלפו על פני הקרונית משני צידיה, מתערבים לסירוגין בעצים ירוקי עד, עצים חומי עלים, ועלי הזהב של עץ הדומה לגׁינְקְגוׂ. על הרקע הזה בלטו העלים האדומים עוד יותר, כאילו הם בוערים באש. הם נדמו בעיני ללהבות גדולות המתנשאות בקלילות מתוך חרכים במגוון אין-סופי של צבעים. חסרת קול המשכתי להתבונן בדממה במרקם הגוונים של העצים הצפופים."  עמ' 15

השיח בספר הוא פסיכולוגי-פילוסופי משהו, ויפני מאד, אם אפשר כך לומר. מקום נרחב מוקדש ל"קרמה" של האדם, הבנויה בתוכו אבל בנויה גם ממה שעושים אנשים הקרובים לו. לגמרי ברור שיש חיים לאחר המוות. 

"לא היה זה רק סך כל המעשים שעשיתי, מפני שנכלל בו גם מה שטרם התבטא בפעולה, גם התגבשותן של מחשבות ותחושות, של טינה, כעס, חיבה וטיפשות, וכל אלה נחרטו בבירור על גבי חיי, סימנו אותי בסימן שלא ייעלם..." עמ' 115

מדובר באיש ואישה גרושים הנפגשים לרגע פתאומי אחד, 10 שנים לאחר שנפרדו. רק אז מתחילה ההתכתבות ביניהם. שניהם כבר חיים בזוגיות חדשה, טובה במידה זו או אחרת, האישה היא גם אֵם לילד עם שיתוק מוחין והיא עמֵלה בכל כוחה לעזור לו ולהכין את הילד הזה לתפקוד וחיים נורמליים ככל שניתן. הקשר בין בני הזוג נקטע בצורה חדה, לאו דווקא בגלל בחירה שהם עצמם עשו. גם כאן מעניינת מאד הגישה היפנית לפרידה ולסיבות לה. 

הרגשתי כאילו אני מצויה בחדר בו משוחחים שני בני הזוג האלה, ואני צופה בהם מן הצד. מידי פעם נכנסים אנשים נוספים לחדר, חלקם מעניינים אף יותר מהגיבורים הראשיים, כמו בת זוגו בעבר של הבעל, ובת זוגו הנוכחית. ברקע מתנגנת מנגינה של מוצרט, הנשמעת מבית הקפה הסמוך. כשתקראו, תבינו למה אני מתכוונת. 

המכתבים הם ארוכים, מאד מעניינים, שואבים אפילו. צורת החשיבה היפנית מרתקת כאן. גם החלקים הבוטים והאלימים בספר מוארים באורו היפה של הסתיו, של הצבעים היפים שלו. עם זאת יש קטעים שהם עדינים ורגישים מאד, כמו רקמה על בד עדין. כמו שיר. 

                      

ואז הגיעה פולט... - ברברה קונסטנטין

ואז הגיעה פולט - ברברה קונסטנטין

... Barbara Constantine - Et Poi, Paulette

מצרפתית - אביגיל בורשטיין

הוצאת כנרת זמורה ביתן 2014 - 208 עמודים

פעם בכמה זמן נופל לידיך ספר שמלטף לך את הנשמה. כן, פשוט כך. מזיז לך את כל הציניות שצברת כל החיים, שובר לך את המשקפיים השחורים, הורס לך את הגנים הפולניים שהבאת - לא חשוב מאיפה - וקורא לך למעלה, אל המחוזות הבהירים והאופטימיים, בהם מושלת אהבת החינם.
אז כשספר כזה נופל לידיים שלי - אני מספרת לכם עליו כדי לנחמד לכם את היום, ואולי אף יותר מזה. 
את פולט אנחנו לא פוגשים מיד. צריך להתכונן לבואה, להתמרק ולהצטחצח נפשית. את זה עושים תוך כדי מפגש עם כל מיני יצורים, אנושיים ואחרים, שאופיים המיוחד תורם לאוירה הכל כך נעימה, הרכה והמוארת בספר הזה. 
זה מתחיל מפרדיננד, אלמן שמתגורר לבד בחווה גדולה וריקה. הבדידות שלו נמצאת שם, אבל לא היא שמניעה אותו. למעשה, מה שקורה סביבו מזמין אותו להגיב, וכן, כשההתלבטות גדולה עליו הוא מזמן את אשתו שנפטרה וגם היא מנחה אותו לפי הצורך. וכך, כשהכלב של שכנתו קורא לו ובביתה יש ריח חריף של גז הוא נאלץ לפעול. 
לצערי, כבר כאן אני בוחרת להפסיק לדווח לכם, כי העלילה מתחילה להתרומם פה, ואין לי שום כוונה לקחת מכם את החויה המלאה. אני חושבת על חברתי חוה, שיש בה מידה כפולה של חוכמה וסובלנות משל אדם רגיל, ובזכות זה היא מצליחה לקיים בהרמוניה מופלאה משפחה של ניגודים. גם כאן, בספר, סובלנות וחוכמה הם שמות המשחק, וזה עושה לך מתוק מאד על הלב לקרוא את זה. 
תסתכלו טוב על התמונה של הכריכה. אתם רואים בה רק חלק קטן מהמשתתפים בספר, אבל גם בתמונה אתם רואים את השלווה המכילה שיש בין אנשים טובים. כמובן שלא רק אלינו בארץ הגיעה פולט...
כדאי לכם לקחת איזה פסק זמן מהחדשות, מהפוליטיקה, מהנאחס. תקראו את זה. זה ממש יעשה לכם טוב. 

    

     

ספר האש - ג'יין בורודייל

ספר האש - ג'יין בורודייל

The Book of Fires - Jane Borodal

תרגום מאנגלית של יניב פרקש

הוצאת מטר 396 עמודים

הוצאת הספרים פנגוין הוצאת penguinrandomhouse מוציאה ככל הידוע לי רק ספרי איכות קלאסיים, ובכל זאת, היא הוציאה את הספר הזה, שהוא ספר ביכורים. זה כשלעצמו מכובד. 

לא כל אחד אוהב ספרים הסטוריים, והאמת, גם אני לא תמיד, אבל הספר הזה מהדהד בי.

אנגליה, שנת 1752, קר, רטוב ואפור. אגנס, נערה בת 17 לא נשואה, עובר ברחמה ובבגדיה מוסתרים מטבעות שגנבה. היא גדלה בכפר במשפחה ענייה שאינה יכולה לכלכל את בניה המתרבים. היא יודעת לארוג, וכמובן, יודעת את מלאכות הבית והמשק, כולל טיפול בחזירה שנשחטה. היא מבינה שעליה לברוח כדי לא להמיט קלון על המשפחה. היא נסה ממשפחתה ללונדון, על רחובותיה ועונייה, על האדונים והמשרתים בה. הזונות גם. ברקע, ובדרכה, מתנדנדות גופות של תלויים על גרדומים. והעורבים מחכים שם, מחכים לטרף. פחד גדול. פחד מוות. למרבה הפלא היא מוצאת בלונדון איש מבוגר, ג'ון בלקלוק שמו, שמוכן להלין אותה בביתו, להעסיק אותה בבית החרושת שלו לזיקוקים, ואינו שואל שאלות מיותרות. 

מהמסתור הזה היא לומדת את תהליך הפקת הזיקוקים ומוקסמת מהיצירות המופקות בבית המלאכה של מר בלקלוק. זה לא קל לה, אצבעותיה מתמלאות שלפוחיות מהמאמץ, מהחומרים הכימיים המסוכנים, אבל היא מתקדמת ולומדת, גם את המלאכה, גם להכיר את מקומה ומעמדה. תוך כדי היצירה מתנפנף מעליה כל הזמן הפחד, שמא יתגלה הריונה, שמא תתגלה הגניבה, שמא על אחד מעמודי התלייה האלה תתנוסס גופתה שלה, לשמחתם של העורבים. 

וכן, גם האיש המייטיב עימה כל כך. גם לו יש סודות משלו. האוירה בספר היא מאד קלאסית , כמו הספרים של אמילי ברונטה, למשל, וכמו אנקת גבהים, כמו רבקה. אני רותקתי. באיזה שהוא מקום, זה סיפור הישרדות, עם סוף מפתיע. זהו לא סיפור מהיר כמו אלה הנכתבים בדרך כלל היום, ההתרחשויות בו נבנות לאט ובכל זאת נשמר חוט דק של מתח ביניהן, השומר על הקורא מרותק לכתוב. מאד אהבתי. 

      

          

סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה - פרידריך בקמן

סבתא שלי מוסרת דרישת שלום וסליחה - פרדריק בקמן

Min mormor halsar och sager forlat - Fredrik Backman

הוצאת משכל 2016, 391 עמודים

הבשורות הטובות, מבחינתי, הן שכפי הנראה יש המשך לספר הזה. כמובן שזהו מידע בערבון מוגבל, שכן על השוודית שלי, כבר סיפרתי לכם, אין הרבה קופצים. אבל ראיתי תמונות של עוד ספר מפרי עטו של הסופר המאד שווה הזה, ובו מככבת אחת הדמויות שמופיעה בספר שלפנינו, בריט-מארי שמה. (זה לא כמו משה כהן, אתם יודעים, שהוא שם שיש רק אחד כמוהו...) כך שאם יירצו האנשים הנכונים במקומות הנכונים לתרגם גם את ההמשך, בודאי נצא נשכרים. גם בגב הספר כתוב שהספר הזה הוא שני מתוך שלושה.

על איש ושמו אובה כבר דובר פה, וגם בכל מקום שמסתובבים בו שוחרי ספרים שפגשתי.  גם אני כתבתי עליו, אם כי, עלי להודות, מגיע לו יותר ממה שכתבתי. אז אין להתפלא ששמחתי עד בלי די כשהגיע הספר הזה. זהו ספר אחר לגמרי, אם כי ההומור האיכותי וההארה הרגישה של תכונות אנושיות מככבים גם כאן. הגיבורה הראשית, אלסה, היא ילדה בת כמעט שמונה. יש לה הורים גרושים שלכל אחד מהם יש בן זוג חדש. אמה של הילדה בהיריון והיא מצפה להולדת "חצי" (כך נקרא הילד ע"י אחותו). הילדה היא חריגה, או, כפי שמגדירה אותה סבתה - מיוחדת, והיא זוכה להתעללויות וכאפות מצד חבריה לבית הספר. הסבתא היא דמות שנלקחת לעיתים קרובות למשטרה בשל התנהגותה הלא-נאותה. יש לה הרבה על מה לבקש סליחה, אבל גם הרבה מאד דברים שנזקפים לזכותה המבורכת. לסבתא הזו, שהיא רופאה כירורגית, ועומדת למות מסרטן, יש כללי התנהגות שונים מהמקובל, והיא משאירה לנכדתה האהובה את המשימה להפיץ מכתבי התנצלות שכתבה, לאנשים שהיא רוצה שאלסה תתחבר אליהם לאחר מותה. העלילה מתפתחת ככל שמכתבים נוספים נמסרים וחושפים את כאביהם של הנמענים. במקביל נחשפת אישיותה המקסימה של הסבתא, אישיות מן הסוג שהיינו רוצים בסביבתנו הקרובה. 

גילוי נאות - זהו ספר שדי נקטל ע"י "הארץ". אני בד"כ מעריכה את הכותבים שם, אבל הפעם אני רוצה לצאת חוצץ. כי יש כאן הומור מקסים, יש פנטסיה של אגדות שהיא מופלאה, בעיני, וכן שיקוף של בעיות יומיומיות של ילדה חכמה במיוחד, שהיא דיירת מכובדת בבניין של אנשים שהם מיוחדים אף הם, ושאומרת בתבונה עמוקה את מה שכתוב על הלוח באותיות קידוש לבנה - ובכל זאת אף אחד לא רואה. התמהיל של האגדה והמציאות, השימוש בדימיון לצורך הבנת העניינים שקורים, מאד דיברו אל ליבי. אני רוצה לשתף אתכם כאן בכמה כפתורי חן שמשובצים בעלילה, והם באמת קומץ מזערי ממה שיש בספר הזה.

"וסבתא לא אוהבת שאנשים טוענים שהיא ממציאה דברים, היא מעדיפה את המונח המתנשא פחות "מאתגרת את המציאות"..." עמ' 21

""אתם יודעים של מי זה?" היא שואלת ומצביעה על עגלת ילדים הקשורה למעקה המדרגות מתחת ללוח המודעות. רק כעת אלסה מבחינה בעגלה. וזה מצחיק שהיא ניצבת שם כי אין ילדים קטנים בבניין פרט לחצי, והוא עדיין מתנייד לכל מקום בתוך בטנה של אמא. אך נראה שבריט-מארי לא מעריכה את הרובד הפילוסופי בסיטואציה." עמ' 78

"הוא מבטא את המילה "אהבה" כפי שנהוג לבטא מילים כמו "מוצרי יסוד" או "בורג משולב"." עמ' 218

"אנשים בעולם האמיתי תמיד אומרים שכשמשהו נורא קורה, העצבות והגעגועים וכאבי הלב "הולכים ונחלשים עם הזמן", אבל זה לא נכון. העצב והגעגועים הם קבועים, אבל אם היינו צריכים לשאת אותם על כתפינו לשארית חיינו לא היינו מצליחים לשרוד. העצבות היתה משתקת אותנו. ולכן אנחנו אורזים אותה לבסוף במזוודה ומחפשים היכן להניח אותה. 

וזה הייעוד של מיפלוריס, ממלכה שאליה מגיעים נוסעים בודדים מכל קצוות תבל, גוררים אחריהם מטענים כבדים של עצב. זה מקום שבו אפשר להניח את העצב ואחר כך לחזור לחיים. וכשהנוסעים סבים על עקבותיהם הם עושים זאת בצעד קליל יותר, כי מיפלוריס בנוייה כך שהשמש תמיד תאיר את פניך ותהיה לך רוח גבית." עמ' 234-5

     

       

קתלין (תשע נשמות:8) - כריסטופר מורלי

Kathleen - Christopher Morley

קתלין - כריסטופר מורלי

הוצאת תשע נשמות 2016, 115 עמודים

כריסטופר מורלי ידידנו זכור לטוב מפרנסוס על גלגלים, שהזניק את כוכבה של הוצאת זיקית עליה השלום, וכיכב ברשימות רבי המכר יותר מ-100 שבועות. בינינו - בצדק. זהו ספר שכל כך הרבה נכתב עליו, והיה כזה כיף לקרוא אותו - אין מה להכביר מילים על זה כאן. כביבליופילים אדוקים, בטח גם אתם קראתם. 

אז עכשיו יש לנו כאן עוד מעדן ספרותי חמוד ביותר, של אותו סופר, עם ההומור האנגלי המדליק כמו, למשל, אם אתם זוכרים, שראינו בסדרה בטלוויזיה שהיתה מזמן - Yes, Prime Minister, וגם ב"מישהו מטפל בך"? זוכרים? זה סוג ההומור. 

זהו ספר קלאסי משנת 1920. הוא מוקדש ל"קתלין האמיתית". הסופר כבר מזמן ישן מתחת לכוכבים, אבל ההומור שלו נשאר לטובתנו ומפניק אותנו בכיף. 

מדובר ב"עקרבים" - חבורת סטודנטים מאוקספורד. והם ממש סטודנטים. על כל מה שמשתמע מכך. מכינים את העבודות בדקה ה-90 או, אם מסתייע - גם לאחר מכן. מעשה קונדס הוא השם האמצעי של כל אחד מהם. כן, גם אנחנו היינו פעם כאלה, לא ככה?

עכשיו, הם מוצאים מכתב שנשר מספר, מכתב שנשלח מקתלין אל ג'ו. והמכתב ממש מוצא חן בעיניהם, ברמה שהם מחליטים להתחרות על ליבה של קתלין, למרות שאינם יודעים מיהו אותו ג'ו שאליו נשלח המכתב, וכמובן גם לא מיהי קתלין. זהו. לא מספרת לכם יותר, סתם תכעסו עלי. חבל לקלקל. הספר קצרצר, (115 עמודים בלבד), אז קחו לכם שעה של נחת, ליד תה עם חלב, בספל עם תחתית (כמובן...) ותיהנו.

תשע נשמות היא הוצאת ספרים איכותית ששווה מאד לראות מה יוצא מתחת ידיהם. בעולם אהבו רבים עוד הרבה לפני כן את הקסם שמייצר הסופר בספר הזה, כמו שתראו למטה. אז למה שלא תרויחו גם אתם?