השיר הארוך - אנדריאה לוי

השיר הארוך - אנדריאה לוי

Andrea levy - The long song

מאנגלית: נורית לוינסון

הוצאת אופוס 2013, 285 עמודים

אנדריאה לוי כתבה לנו כאן מעדן ספרותי אמיתי. סוף תקופת העבדות השחורה בג'מייקה, ארצות הברית,  ותחילת עידן השחרור. זהו סיפורה של יולי, שפחה לשעבר שבוחרת לספר את חוויותיה בלי להבהיל, מסרבת לזעזע.  בנה תומס, המוציא לאור של הספר, שאף כותב את ההקדמה בו, אינו מוותר לה, ואינו מאפשר לה לייפות את העובדות.  הוא רוצה להנחיל לבנותיו את ההיסטוריה האישית של האישה האצילית הזו בראיה מפוכחת וראליסטית. החביבות הטבעית של המספרת גורמת לה לנסות  לעדן את המציאות, והניסיונות שלה רק מחבבים אותה בעינינו יותר, ומוסיפים על ההערכה הרבה שהקורא חש כלפיה.

אנחנו פוגשים כאן אנשים מיוחדים מכל הצבעים. החל מאמה של יולי, שהיא אשה שחורה גדולה וחזקה, מדהימה ונערצת בהיותה שפחה נרצעת מחד וכל כך חופשיה מאידך, מכאן דרך המעבידים הלבנים השונים, חלקת אכזריים במידה מצמררת, וחלקם מגוחכים, בהתנהלותם התלותית, יש את  גודפרי, העבד  הגאה והנבון, סוג של אב ליולי, יש עוד. בתחילת הסיפור מתוארת התקופה השחורה של העבדות. הנורמות היומיומיות שמתגלות לנו מתוארות בחן, אבל מחלחלת התחושה הלא נוחה של ניצול אנשים שנולדו עם הצבע הלא נכון. זהו ניצול ברמה שמעבר לעבודה הבלתי אפשרית שהשחורים נדרשים לה, היא מתגלה גם ברמה הגופנית והפרטית ביותר. (איך אני נזהרת פה מספוילרים... אל דאגה, לא יקרה.)

את המלחמה לחופש מתארת המספרת ללא כחל וסרק. יש כאן קטעים מערערים, שטורדים את השקט. ואז החופש. לאט, בהדרגה, תחושת החופש מחלחלת, מתנערת מהפחדים מן הלא מוכר ולבסוף פורחת.

ישנם חלקים בספר שהם עדיין מוחלקים, מעוגלים בפינות ואיננו יודעים בבירור אם כך היו הדברים או שהמספרת חמלה עלינו ומסרה לנו סיפור יפה יותר. זהו חלק מהקסם של הספר.

"ובכל זאת, מדי ערב מתגנבת קיטי בשביל המחורץ, עוברת בגן המטופח, מטפסת על חומת האבן הנמוכה וזוחלת דרך הצמחייה. היא עומדת ליד החלון הזה ומתחזה לעלה כדי שלא יתגלה עד כמה חרגה ממקומה, כושית מכוערת, שפחת שדות שכמוה, שאילו נתפסה היה מונף עליה שוט בעל תשעה קשרים. ושם היא מחכה - צופה בחדר שהוא יפה כל כך, שהיא לא מעזה לנשום מחשש שהאוויר יהיה אצילי מדי בשבילה. "

תשמעו, תקראו. זה ספר שהלך איתי בזמן הקריאה, ונשאר לי פה בפנים גם לאחר מכן.

מן הסתם, לא רק אני חשבתי שהספר הזה ראוי להיקרא:

ספרד, גרמניה, איטליה, צרפת ואפילו הונגריה. כולם כאן להעיד שזה ספר שווה מאד. אני בוודאי לא הולכת להתווכח עם זה, וגם לכם לא כדאי. 

           

           

המצאת הכנפיים - סו מונק קיד

המצאת הכנפיים - סו מונק קיד

מאנגלית: קטיה בנוביץ

הוצאת כנרת, זמורהביתן 2015, 400 עמודים

ראיתי אולי את כל הפוסטים שנכתבו על הספר הזה, כל אלה שקראתי גמרו עליו את ההלל. טוב, אז אני לא יוצאת דופן כאן בכלל. והאמת היא שהתלבטתי אם יש לי מה להוסיף על זה. אבל ממש בער בי להגיד לכם, לכו, תקראו. הם צודקים כל כך... כי אתם מכירים את הספרים האלה שמצד אחד אתם לא יכולים להניח מהיד, ומאידך, לא רוצים שייגמרו לכם? הספר הזה הוא מין אחד שכזה.

זה סיפור של ראשיתה של ההתנגדות לעבדות, ואפשר לומר, גם של ראשיתו של הפמיניזם. האישה של תחילת המאה ה-19 היתה כל כך מוגבלת, כל כך חסרת כנפיים. שתי הגיבורות של הספר הן שרה גרימקה והטי, הנדפול (handful = טרחני, בעייתי, כן, גם חופן), אחת אמיתית ואחת מומצאת. שרה גרימקה ואחותה אנג'לינה היו אכן פורצות דרך במאבק נגד העבדות, ובסוף הספר מופיעה הערת המחברת המבהירה את מקומן של שרה ונינה בהיסטוריה של העבדות, למול מקומה של הטי. זהו פרי של מחקר שערכה כשרצתה לספר סיפור של אחיות. לכך צירפה את סיפורה של הנדפול שאף היא, במידה לא מבוטלת, אחותה של שרה באופייה הבלתי מתפשר, האמיץ. שתיהן קוראות תיגר על המוסכמות הכובלות של החברה בה הן חיות, שתיהן משלמות מחיר יקר על כך.

שרה מקבלת את הנדפול בת ה-10 כמתנה ליום הולדתה ה-11. היא מיד רוצה לשחרר אותה, אך כמובן שהוריה אינם מוכנים לשמוע על כך. היא חוטאת בכך שהיא מלמדת את השפחה שלה לקרוא, וגם על זה היא נענשת בחומרה. שרה היא מתלבטת כמו שאנחנו מכירים בעצמנו לעיתים. רוצה להעיז אך מדי פעם חוששת מהמחיר, חוששת שהמאבק לא יביא את הפרי המיוחל. "רציתי לומר, מי אני שאעשה זאת, אישה? אולם הקול הזה לא היה שלי... כל עוד זה תלוי בי, הוא לא יהיה קולי." ובהמשך היא אומרת: "...לא נוכל לעשות הרבה למען העבד כל עוד אנו נמחצות תחת רגליהם של גברים. עשו מה שעליכם לעשות... כעת, אדונים, הסירו בטובכם את כפות רגליכם מעל צווארינו".

בסיפור של הטי, שהוא גם סיפורה של אמה האמיצה ושל עבדים ושפחות אחרים,  נשזר כחוט השני סיפור השמיכות מעשה הטלאים שתפרו השפחות (קצת מזכיר לכם את "סיפור כתוב במניפה" של ליסה סי? כן, גם אני חשבתי על זה).   במוזיאונים בוושינטון ובבוסטון מצויות שמיכות טלאים שתפרה השפחה המשוחררת הארייט פאוורס (Harriet Powers אם תרצו לקרוא עוד),  שמסופר בהן סיפור העבדות שלה, וכן סיפור חלום יעקב התנכ"י. הטי ואמה הן תופרות מחוננות, הגיברת, אמה של שרה אינה מוכנה להשכיר אותן לאחרים, כדי שרק לה יהיו השמלות היפות ביותר. השמיכות האלה מורכבות מבדים, מנוצות ומשיער, ומשמשות בספר גם כמסורת מונחלת אך גם כמחבוא לסודות חשובים. המשולשים השחורים מייצגים כנפי קיכלים. שכמותיה של הטי הילדה הן שארית של כנפיים שנותרו לה מהזמן שאנשים יכלו לעוף, מספרת לה אימה, מאמא שרלוט. "הסתכלתי על השמיכה, על העבדים שעפים בשמים ושנאתי להיות שפחה יותר מששנאתי להיות מתה. השנאה שהרגשתי נצנצה בכל כך הרבה יופי, שכרעתי על הארץ לפניה".  בכל הספר נפגוש אנשים  במידה משתנה של פתיחות, שגדלו על כך שהשחורים שייכים ללבנים ויש להם מחיר נקוב, והם בשלבים שונים של ההבנה שאין אדם אחד השייך לאחר, חופשי יותר מחברו. הכנפיים של שרה ושל הנדפול מצטמחות לעינינו ככל שהספר מתקדם.

אהבתי גם את המשפט: "אתה צריך להחליט איזה קצה של המחט תהיה, זה שקשור לחוט או זה שמחורר את הבד".

                               

התמונה הימנית היא של שרה גרימקה. שתי האחרות הן תמונות של הארייט פוורס ושל שמיכת הטלאים שלה, המתארת את חלום יעקב. זה אולי "מסיפור אחר" אבל...נכון שאתם יכולים לדמיין איך נראתה בערך השמיכה שרקמה מאמא שרלוט? ואולי גם את הנדפול?