על עצמות המתים - אולגה טוקרצ'וק

Prowadź swój pług przez kości umarłych - Olga Tokarczuk

מפולנית: מרים בורנשטיין

הוצאת אחוזת בית ספרים, 2021, 260 עמודים

קשה מאד לכתוב על הספר הזה. מצד אחד - מדובר בדמות מדהימה, חכמה, דעתנית מאד וקנאית לדעותיה, בעלת חוש הומור וחשיבה מיוחדת, מצד שני - יש בה אלימות שבאה מתוך רדיפת מוסר, ממקום של מטיפים - שמרתיעה. ואולי זה דווקא מה שעושה את הקסם. זה והכתיבה המעולה. כן, מעולה. העלילה מתקדמת בצורה מובנית וזורמת עם עלייה יפה לקראת הסוף המפתיע. כן, יש מצב לקריאה נוספת לכבוד מלוא הרבדים בכתיבה הזו.

אבל מדובר באכזריות כלפי בעלי חיים, מדובר גם ברצח של אנשים - אנשים רעים, אמנם. הספר הזה הביא אותי למקומות שאני לא מצויה בהם בדרך כלל, ואיכשהו, בכל זאת, נהניתי ממש. 

הגיבורה היא מורה לשעבר, גרה בכפר קטן בין פולין לצ'כיה ושומרת בחורף על בתי השכנים כשהם אינם שם. יש לה ידיד שאיתו היא מתרגמת שירים של ויליאם בלייק, המשורר האקסצנטרי מן המאה ה-18, היא עוסקת גם באסטרולוגיה. יש לה שתי כלבות שהיא מכנה "הילדות שלי". אנשים מתייחסים אליה כאל קשישה תימהונית ומוזרה, לעיתים קרובות טרחנית. היא לא אוהבת את שמה (ינינה) ומבכרת להיקרא בשם המשפחה שלה דושייקו. גם שמות של אחרים לא מקובלים עליה והיא משנה להם את השם לפי ראות עיניה. כך, למשל, לשכן החביב והקרוב  שלה (ושהייתה מעדיפה שיהיה קרוב יותר) היא קוראת תפלצת. 

המת הראשון בספר, רגל-גדולה, נחנק מעצם של חיה. מכיוון שהיה צייד וירה בבעלי חיים חושבת דושייקו שזה הגיע לו, בעצם. ואז מתים אנשים נוספים שעסקו בציד והרגו חיות. משנתה של דושייקו מצביעה על נקמה של בעלי החיים באנשים האלה. 

"ביתו של רגל-גדולה עמד קצת בצד, גבוה משאר הבתים. הוא נמנה עם שלושת הבתים היחידים שגרו בהם במשך כל השנה כולה. רק הוא, תפלצת ואני גרנו כאן ולא פחדנו מהחורף; שאר הדיירים נהגו לסגור את בתיהם היטב כבר באוקטובר, לרוקן את המים מהצנרת ולחזור לערים." עמ' 11

"תפלצת לא היטיב להתגונן, אולי משום ששיחה עם בנו הותירה אותו משותק. חשבתי שתוצאה של שיחה כזאת עם יוצא חלציך צריכה להיות הפוכה ודווקא להוסיף לך כוחות... מעיל-שחור העיף מבט קצר לעברי ופנה לאביו: "עלולים להאשים אותך בשיבוש הליכי חקירה. וגם אותך, גבירתי."" עמ' 47

"לעיתים קרובות אני תוהה למה אנחנו מחבבים אנשים מסוימים, ולא אנשים אחרים. יש לי אפילו תיאוריה משלי בעניין. יש מן הסתם צורה הרמונית מושלמת, שהגוף שלנו נמשך אליה מטבעו. אנחנו בוחרים בזולת את אותן התכונות שהיו יכולות להשלים את התמונה המושלמת הזאת. מטרת האבולוציה היא אסתטית לחלוטין, לא מדובר בשום הסתגלות. האבולוציה עוסקת ביופי, בהשגת הצורה המושלמת ביותר של כל מבנה." עמ' 128

זה לגמרי ספר מאלה שאנחנו מגדירים "למיטיבי לכת". אבל את ואתה - כמובן מאלה. אל תפספסו. גם אם תכעסו על הגיבורה הזאת, גם אם יהיה לכם קשה בקטעים מסוימים, החוויה שבקריאת הספר הזה היא משהו שאתם לא רוצים להפסיד. 

והנה קישור לטריילר של הסרט הפולני

   

    

    

    

מועדון הרצח של יום חמישי - ריצ'רד אוסמן

 

The Thursday Murder Club - Richard Osman

מאנגלית: הדסה הנדלר

הוצאת תכלת, 2021, 388 עמודים

הספר הזה זכה למחמאות ותשבחות לרוב מאנשים בעולם ומחברַי שלי, חוץ מר' שקראה אותו בנוכרית ואמרה שפחות. 

זהו ספר מתח לייט והעיקר בו הן הדמויות המקסימות והומור הקשישים המשובח בו. 

הגיבורים בספר הם קבוצה של קשישים המתגוררים בקופרס צ'ייס, דיור מוגן אקסלוסיבי. הקבוצה נעזרת בשוטר ושוטרת לפיצוח תעלומת רצח שמתרחשת אצלם, ואולי נכון יותר יהיה לומר שהשוטרים נעזרים בקבוצה. אליזבת, המנהיגה המוערכת, היודעת-כל, שהיתה חוקרת מקרי רצח בעברה ופֶנִי, שעבדה עם אליזבת הקימו יחד את מועדון הרצח של יום חמישי, אבל פני היא דמנטית עכשיו ונמצאת במחלקה הסיעודית. מכיון שכך הוזמנה לקבוצה ג'ויס, אחות במקצועה, שכמה פרקים בספר מסופרים מפיה. יחד איתם יש את איברהים, החוקר האקדמאי, הטרחן לעיתים, ואת רון ריצ'י המפורסם, אביו של ג'ייסון ריצ'י המתאגרף. הארבעה מתכנסים בחדר הפאזלים במקום, שעתיים בכל יום חמישי, במפגש שקראו לו "אופרה יפנית - דיון" כדי שאף אחד לא ירצה להצטרף אליהם. אליזבת היתה מביאה איתה לקבוצה תיקי רצח שטרם פוענחו.

כשנרצח איאן ונת'אם, מנהל המקום, איש נכלולי ובעל אמות מוסר נמוכות ביותר - נרתמים חברי הקבוצה לחקור מי רצח אותו ולמה.

הדמויות בספר מתוארות ממקום מכבד ומכיל, אך לגמרי לא מרחם. כן, יש לכל אחד מהם איזו שהיא בעיה שנובעת מגילו, אבל אף אחד, ובפרט לא שני השוטרים שמלוים אותם בחקירת הרציחות בקופרס צ'ייס, לא מזלזל ביכולתם. אף אחד אינו מקטין אותם. תיאורי המקום, ההתנהלות בדיור המוגן עדינים ומדוייקים (ומי מאיתנו אינו מכיר את מה שקורה במקומות האלה...) במיוחד כשהם מתוארים על ידי ג'ויס. אף אחד גם אינו מאמין שהקבוצה תביא לענישה של הרוצחים בפרשה. "לכן נראה לי שאפשר לומר שפני ואליזבת לא באמת השיגו את מבוקשן. כל הרוצחים האלה לא נענשו. כולם עדיין איפשהו, מאזינים לתחזית על מצב הים... בכל אופן, אני סתם מהרהרת לי, וזה לא יוביל אותנו לשום מקום." עמ' 30

""אתם לא יודעים מי חפר את הקבר וגילה את הגופה ולא תשמעו את התשובה מאף אחד מאיתנו", ממשיכה אליזבת... "ואיזו ראיה יש לכם, חוץ מאשר ההודאה הלא קבילה שקיבלתם מאיתנו הערב? ועם ארבעה חשודים, שכולם מוכנים ברצון ללכת לבית משפט, לחייך בשמחה ולהעמיד פנים שהם מבלבלים בין השופטת לנכדה שלהם ולשאול למה היא לא מבקרת לעתים קרובות יותר. כל ההליך יהיה קשה, יקר וארוך ולא יביא תוצאות. אף אחד לא ייאסר, אף אחד לא ייקנס, ואף אחד אפילו לא יישלח לאסוף אשפה בצד הדרך."  "לא עם הגב שלי," אומר רון." עמ' 254

נראה לי שאתם יכולים להבין מה אהבתי בספר הזה. יחד עם זה, מקווה שמועדון המעריצים של הספר לא יסקול אותי באבנים, אבל זה לא היה מספיק בעיני. ספר מתח טוב בד"כ שואב את הקורא/ת ואינו מניח לו לעזוב. זה לא קרה לי כאן. למעשה, חשתי שהעסק מדשדש. ההומור מהנה בהחלט, הדמויות מקסימות וגם הרקע שבו הן פועלות, אבל העלילה... לטעמי - פחות. 

    

    

    

    

שירת סרטני הנהר - דֶליה אוונס

Where the crawdads sing - Delia Owens

מאנגלית: שאול לוין

הוצאת כנרת זמורה 2020, 363 עמודים

אני מתארת לעצמי שכבר שמעתם על הספר הזה, יש בו משהו כמו הֹֹוֹרוּת  - אתה מתאהב תוך זמן קצר מאד, ואז, הוא מושך אותך בחבלי קסם שלא תוכל וגם לא תרצה להינתק מהם. 

הכל קורה בשטחי הבִּיצה של קרוליינה הצפונית. גם בלי האנשים שגרים שם, המקום שוקק חיים, צבעים, קולות ורחשים והמון יופי, וגם סכנות. קאיה, גיבורת הספר היא ילדה שחיה לבד לאחר שננטשה על ידי אימה, ובהדרגה גם על ידי אחֶיה ואחיותיה. גם האח האהוב עליה עוזב ובורח מהבית הרעוע שלהם, ולבסוף נוטש אותה גם אביה השתיין והאלים. כבר כשהיא בת 7 היא נאלצת לדאוג לעצמה לבד. היא מקדשת את הבדידות הזו ולומדת לחיות בה לצד החי והצומח שבביצה. היא לומדת בעצמה לזהות את הציפורים השונות, ואוצרת נוצות שלהן. החֶברָה בכפר מנדה אותה ומתאכזרת אליה, היא שק האגרוף המקומי. כולם מלבד טייט, חבר ילדות של אחיה שהקשר ביניהם מבוסס על האהבה לביצה והחיים בה, ועל רגישות ולמידה, וכן, יש כאן גם אהבה. 

בתחילת הספר מתגלה גופתו של צ'ייס, בחור יפה, משאת נפשן של הנערות במקום, רודף שמלות ומַשיגן. לא נמצאים רמזים למה שגרם למותו וכמעט כל אנשי המקום מצביעים על ילדת הביצות כאשמה האפשרית והמתבקשת. הילדה גדֵלה ומחפשת קשר אנושי, חברות כלשהי, אך נוחלת אכזבה אחר אכזבה. עם כל אכזבה היא מסתגרת יותר, מסתתרת בתוך הצמחייה העשירה של הביצות ואינה מאפשרת גישה אליה. בכל התקופה משמשות לה לחברה הציפורים, במיוחד השחפים. מי שמצליח להבקיע את הדרך אליה הוא טייט שעוזר לה לסדוק את תקרת הזכוכית שהיא נתונה מתחתיה, אך גם הוא עוזב אותה כשהוא יוצא ללמוד. אור נוסף זורח מזוג אנשים צבעוניים, קפוצי ומייבל. הספר מדלג בין עברה של קאיה כילדה לבין ההווה במשפט הרצח שלה, ועד העתיד והסוף המפתיע. 

תראו, זה מה שאני קוראת ספר מניפה. הוא נראה תפוח מהסימניות שהצבתי בו בקטעים שהייתי רוצה להראות לכם ולחזור אליהם, אבל אסתפק בזה:

" שפת המשפט היתה כמובן הרבה פחות פואטית משפת ביצת החוף. אבל קאיה מצאה דמיון בין טבעיהן. השופט, בלי ספק זכר האלפא, היה בטוח במעמדו, ולכן היתה לו יציבה מרשימה אבל רוגעת ולא מאוימת, כמו חזיר בר טריטוריאלי. גם טום מילטון הדיף ביטחון ומעמד בתנועותיו הקלות ובעמידתו. צבי רב-עוצמה שסביבתו מכירה בכוחו. התובע, לעומת זאת, נסמך על עניבות רחבות וזוהרות ומקטורני חליפה רחבי-כתפיים לתגבור מעמדו. פקיד בית המשפט ייצג את הזכר נמוך-הדרג ביותר ונצרך לחגורתו, המצוידת באקדח נוצץ, טבעת מפתחות מקרקשים ומכשיר קשר מסורבל כדי לחזק את מעמדו. היררכיות שליטה מחזקות את היציבות באוכלוסיות טבעיות, ואף בטבעיות פחות, חשבה קאיה." עמ' 318. (ההדגשה במקור).

יש על מה לחשוב, נכון?

הספר מעוטר בשפה פיוטית ובתיאורי טבע מקסימים. "הים שר בס, השחפים שרו סופרן." עמ' 38

לגמרי רואים שמדובר בסופרת שיודעת ומכירה את החיים בטבע. מקצוענית. אבל לא פחות מזה, הכתיבה נהדרת. זהו ספר מעשיר, מקסים. לא דומה לשום דבר שקראתי לאחרונה בצורת הכתיבה שלו. הדמויות מרתקות, תיאורי הנוף והחיים בביצה והקשרים הבינאישיים של תושביה בונים את העלילה הכובשת. זהו אחד מהספרים האלה שהקורא לא רוצה לעזוב את הספר לרגע, אבל גם לא רוצה שזה יסתיים לו.

אם תרצו לראות כמה מהציפורים שקאיה אוהבת כל כך תוכלו לראותן כאן.

כאן מספרת דליה אוונס, בת 70, על דרכו של הספר ודרכה שלה מילדותה ולאורך חייה ומחקריה, ועד להצלחה המסחררת שהספר זכה לו.

קישור לסקירה מאויירת מקסימה, אם תרצו. Laurel Holden אישרה לי. 

ועוד משהו: הולך להיות סרט. רק אומרת. 

    

    

    

    

  

מתכונים לאהבה ולרצח - סלי אנדרו

 Recipes for Love &Murder by Sally Andrew

מאנגלית : יעל אכמון

הוצאת כנרת זמורה ביתן. 414 עמודים

מזמן מאד הייתי מתרגלת באוניברסיטת בן גוריון (שהיתה אז צעירה עד מאד - האוניברסיטה, כן? טוב, גם אני). אחד המרצים שעבדתי איתם, הוא חיים מ. שהגיע אלינו מדרום אפריקה. הוא אהב את הקפה שלו עם לימון. כן כן. נראה לי מוזר לגמרי, ואולי בגלל זה אני לא מתרגשת ממתכונים מוזרים שמגיעים מדרום אפריקה. אבל האפריקאנס שלי לא השתפרה מאז, וגם מלכתחילה היתה כלום ושום דבר. הספר שלפנינו משופע במילים בשפה הזאת. אז המתכונים למאכלים עם השמות המוזרים מצורפים בסוף הספר, אבל מילים שונות אחרות לא מתורגמות כאן. מעט הפריע לי. נכון יהיה לומר שגם עד סוף הספר אי אפשר לומר שהשתלטתי על השפה. אבל... אולי בפעם אחרת...

ולכן הקריאה כאן התחילה לאט והזדחלה מעט. אבל למרבה הפליאה, הצלחתי להבין מי זה מה, וככל שהתקדמה העלילה התאהבתי יותר ויותר בגיבורה הראשית, באנשים סביבה ובצורת הכתיבה של הספר. טאני מריה, הגיבורה הראשית, מדברת אל התרנגולות שלה, אל המאכלים שהכינה, וגם אל העצים והחיות שמסביבה. אני אוהבת את זה. באופן אישי אני לא מדברת אל אף תרנגולת, אולי בגלל החוסר המובהק של אלה במחוזותיי, אבל בהחלט פה ושם עם חפצים, כמו למשל עם שואב האבק שלי, רֶקסִי, שהוא חיית המחמד שלנו לכל דבר ועניין.

"ואז הברנדי גרם לי לשאול, "אתה לא נשוי, בלש?"" עמ' 215

"יחסית לגברת רזה כזאת, היא היתה חבקנית נהדרת. על שולחן הסטוּפּ היה מגש עם כוסות וקומקום תה בכיסוי בד, וקופסת ראסִקִס פתוחה. מזגתי תה לשתינו, כאילו זה ביקור שגרתי של יום שישי אחר הצהריים. התרנגולות באו לבקר, והשלכתי להן חופן תירס." עמ' 346

"חתכתי פרוסה גדולה של עוגה ושמתי אותה על הצלחת שלו. טופי הדבש נספג יפה בשכבה העליונה, והשקדים היו קלויים ומקורמלים. כשגמרנו לאכול את העוגה פשוט ישבנו והקשבנו לצפרדעים...הרגשתי סוג חדש של שמחה. שמחה שונה מזאת שהרגשתי כשאפיתי עוגה טובה, או ראיתי את התרנגולות שלי, או נהניתי מביקור של הטי. ... זכיתי בטעימה ממשהו שתמיד הייתי רעבה לו, אבל לא ידעתי לבשל אותו. אולי בכל זאת יהיו לי חיים אמיתיים לפני המוות." עמ' 215

זה, בגדול, האווירה, המקום והראש. הסיפור חמוד ותמים כזה. זהו סיפור בלשי ובסוף הוא גם מאד דוחק בך לקרוא מהר. יש מתח. מי שאהב את סוכנות הבלשיות (ומי לא?) ואת אופת העוגות מקיגאלי (גם כאן, מי לא?), נראה לי שיאהב גם את זה. אולי בהסתייגות קלה מהעניין הזה של השפה העלומה. אני אהבתי.