Valerie Perrin - Trois
תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין
הוצאת תכלת, 2023, 584 עמודים
נקרא כעותק דיגיטלי באפליקציית עברית
שני ילדים וילדה אחת - אדריאן, אטיין ונינה. שלושה. לשלושתם ילדות מאתגרת, התבגרות מאד לא פשוטה ובגרות מלאת מהמורות. נינה גדלה אצל סבא שלה ללא אִימהּ שנטשה אותה אצלו וללא אב ידוע. היא לא ילדה מקובלת, די שקופה למעשה, חוץ מבעיני שני חברי הנפש שלה, אטיין הילד היפה, המתקשה בלימודים ונעזר בחבריו, שאינו מוערך על ידי אביו, ואדריאן הילד החלש, החכם, איש הרוח, המושא להתעללות המורה שלו. שלושתם אוהבים מוסיקה ומתכננים לעזוב את לה-קומל, הכפר בו הם גרים ולהגיע לפריז, שם יוציאו תקליט עם מוסיקה משלהם. שלושת הילדים מתבגרים ותומכים זה בזה, מכירים "כל ריס וציפורן" של כל אחד מהם. העלילה מתמשכת לאורך שנים, עד שנות הארבעים של השלושה. מידי פעם יש נתק ביניהם אבל תמיד יש איזה חוט מקשר, ידידות מופלאה, משהו שכולנו היינו רוצים. ובכל זאת, עם הזמן, למרות האהבה הגדולה והתחושה התמידית שאין תחליף לחברות הזו, קורים דברים בחייהם מחוץ לה שמתווים את חייהם הבוגרים.
עכשיו, אחרי שנים, נמצאת מכונית באגם המקומי מכונית טבועה, ובתוכה גופה. וירג'יני, עיתונאית מקומית והמספרת של הסיפור שלפנינו מעלה מתהום הנשייה את סיפורה של נערה בת 18, בת זוגו דאז של אטיין, שנעלמה. כאן נפתחת תעלומה שנמשכת לאורך הספר ומחזיקה את הקורא במתח.
הספר מרתק ברובו. כמו בספר שכולכם אהבתם, וגם אני אהבתי, אם כי פחות, (כן, אני יודעת שאני שוחטת פה פרה קדושה, סליחה,) - גם פה היו יותר מדי דמויות ויותר מדי מלל, יותר מדי שמות של שירים שרבים מהם לא היכרתי. יש גם יותר מדי אנשים פה. אפילו בעשרת העמודים האחרונים הציגה בפנינו פרין שתי דמויות חדשות, שחשיבותן לעלילה זניחה. זה מרגיש כאילו הסופרת נזכרה במישהו לקראת סוף הכתיבה והחליטה שהיא חייבת להוסיף אותו לספר. זה יוצר עומס מיותר, ולדידי - מקלקל את ההנאה מהעלילה, הטובה כשלעצמה. הריבוי הזה, יחד עם הקפיצה בזמנים מציב את הקורא לעיתים כשהוא מבולבל ותוהה. בסוף הספר, עמודי תודות רבים. האם באמת את כולם היה צריך להכניס לעלילה כאן? אם היו פחות קפיצות בספר, פחות סיפורים משניים ויותר הידוק - הייתי ממליצה עליו יותר.
הדמויות מתוארות טוב בעיני, גם אלה המשניות. לזכותה של הסופרת ייזקף גם הטיפול שלה בבעלי החיים.
"מיום שנינה עובדת במקלט, עברו שם הרבה מתנדבים. הם באים והולכים. מעין תערוכה אקלקטית...נפשות בודדות וקצת רגישות שמגלידות תוך כדי ניקוי כלובים, תיקון גדרות, היכרות, שיחות קטנות סביב קפה חם... ואז יום אחד הם עוזבים כי הם מרגישים יותר טוב,..."
"כלב קשור מול המקלט. חבל באורך שלושה סנטימטרים. מבועת כשנינה מתקרבת אליו. נדמה שהוא מתבייש שהשאירו אותו שם. כמה זמן הו כבר נחנק כאן? צעיר, בקושי בן שנה, רטוב, מורעב, כל החבילה. סוג של כלב רועים מעורב עם מזל ביש... כל הדפוקים שקנו לעצמם גור לחג המולד, מי ייקח אותם בסוף יולי כשכבר לא יהיו "חמודים כאלה"? "
וגם:
"מאז שהוא גר בפריז, יש לו הרגשה שהוא כבר לא רואה את השמיים. שהוא אוכל בטון. פעם עיניו ראו ירוק, עכשיו הן רואות אפור. אף אחד לא סיפר לו אף פעם על האלימות הזאת." אולי בגלל זה לא אהבתי את האדריכלות באוניברסיטה בה למדתי?
ולבסוף:
"יש ספרים שמחמיצים, כמו מפגשים מסויימים, עוברים ליד סיפורים או אנשים שהיו עשויים לשנות הכל. בגלל אי-הבנה, כריכה או גב ספר לא מסקרן, דעה קדומה. למרבה המזל החיים מתעקשים לפעמים."
האם אקרא את הספר הבא של הסופרת? כנראה שכן. אבל אם יהיו כאן ספרים טובים אחרים - הוא בהחלט יחכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה