חפש בבלוג זה

יום שישי, 27 באוקטובר 2017

פיסות שמיים קטנות - סו דורנט



Little Bits of Sky  - S.E. Durrant
תרגום של גליה אלוני-דגן
הוצאת אָנונְימָה כתר

אני גרה בחדרה. מכירים? זו העיר עם הארובות שאחת מהן היא ה"רחוקה שעושה עננים", כמו שאומר נדבי. כאן יש גם את מפעלי נייר חדרה. וזה דווקא כן יתרון במקרה שלי, מכיוון שלספר שעליו התכנסתי לספר לכם היום, היה עלי להצטייד עם טישוז מכאן ועד מטולה. 
זהו ספר מריר-מתוק ורגיש על ילדי אומנה. השפה יַלדִית, אם אפשר כך לומר, וזה מאד משכנע. התכוונתי לקרוא רק כמה עמודים בזמן הקצוב שהיה לי לכך, ונסחפתי לכשלוש שעות, בחלקן הגדול מיררתי בבכי. הספר הוא סוג של קתרזיס, עוד תראו, זה בכי שעושה טוב על הנשמה. מובא כאן סיפורם של ילדים שננטשו, שחייבים כל הזמן להוכיח שהם טובים, ממושמעים, מחונכים, מנומסים. כל אלה. ילדי אומנה. הם מרגישים לא רצויים תמיד, ומצויים תדיר, לפחות בתחושה הסובייקטיבית שלהם, תחת מיקרוסקופ שיפוטי. אבל מתוך הייאוש והפחד מסתננת תקווה קלושה, ויש גם אור. בכל זאת, הדְמיון עוזר, ותמיד יש מישהו, לפחות מישהו אחד שמאיר את השגרה הלא פשוטה הזו. 
לילדה קוראים מיראקל - איירה (Miracle -> Ira). היא בת 9. אחיה זאכרי - זאק, הוא בן 7. הם מגיעים לבית סקילי, שיש בו ילדים נוספים כמותם, שהוריהם לא יכלו לטפל בהם. חלקם, כמו גם איירה וזאק, נדדו מבית לבית עד הגיעם לבית הזה, שהם מתביישים להיות שייכים לו. נוצרים קשרים מיוחדים בין אנשי הצוות במקום לבין הילדים המתחלפים בו, וגם בין הילדים לבין עצמם. לכל אחד מהילדים יש סיפור עצוב בעברו ותקווה להשתייך למשפחה משלו בעתיד. הסיפור אמיתי, ובסופו יש זרקור על מה שקורה עם הסופרת ואחיה היום.
חוץ מהסיפור אני חייבת לומר משהו על הכריכה של הספר בעברית. הכתב מבריק וחלק, דמויות הילדים מרומזות ונעים להחליק את הידיים על הכריכה, זה מרגיש כמו ללטף את הילדים האלה. כתוב כאן שזהו ספר נדיר, 5 כוכבים, וכשחיטטתי בביקורות והסקירות בעולם עליו, (ויש רבות מאד כאלה - הספר תורגם לשמונה שפות, ונדפס בהרבה הוצאות), ראיתי שאכן, זוהי הדעה הרווחת. אז אני מצטרפת. 


יום שבת, 21 באוקטובר 2017

הפלא של אנה - אמה דונוהיו


הפלא של אנה - אמה דונהיו
The wonder  - Emma Dpnoghue
הוצאת מודן אריה ניר 2017, 336 עמודים

הספר הזה הזמין אותי לקרוא אותו כבר מזמן. כי ידעתי על "החדר" של המחברת הזו, שנחשב למצויין ואני, לבושתי, השתפנתי ולא קראתי. העלילה שם היא מסוג הדברים ששומעים בחדשות, ואני מוותרת לעצמי ומסתפקת בזה. מצד שני, כשיצא ספר חדש של הסופרת הזו, ועשה רעש גדול, ובכל קבוצות הקריאה שאני  חברה בהן היתה לפחות התייחסות אחת אליו, החלטתי שפׂה אני מתמודדת. 
וזה היה קשה...
כי ההתחלה דיברה על ילדה חמודה בת 11 שאינה אוכלת,וגם, כביכול, אינה זקוקה למזון גשמי. ואני, שאוכל טעים זה השם האמצעי שלי, לא מבינה דברים כאלה. מה שיותר חשוב, גם הגיבורה הראשית של הספר, גברת רייט, ליב, לא מבינה את זה. היא נשלחת לבדוק, הכצעקתה? בכפר שבו מתגוררת הילדה מאמינים שיש בה כוחות קסומים שמאפשרים לה לחיות בלי לאכול. אנשי הכפר וגם אנשים קתולים מכל האיזור מתקבצים ובאים לחזות בפלא, וכן, גם לבקש ברכה.  ליב רייט היא אחות מעדת חסידותיה של פלורנס נייטינגייל הזכורה לטוב, והיא מתבקשת לצפות בילדה, ביחד עם נזירה אחרת, במשמרות, כדי לראות שאף אחד אינו מעביר לה מזון בהיחבא
עכשיו, הספר מתנהל בעצלתיים. לא מעט פסוקים מהברית החדשה מובאים לצורך הסבר ההתנהלות של אנה ומשפחתה, שהם דתיים קיצוניים. ויש פוליטיקה. בודאי, מה חשבתם? ומה טוב יכול לצמוח מזה?
ראיתי ביקורות רבות על הספר הזה, חלקן הגדול גומר עליו את ההלל. אז למרות שאני שונאת להיות מחַרֶבֶת מסיבות, אני מרגישה שעלי להוריד את הספר הזה מעט מהמגדל הגבוה שעליו הוא עומד. כי ההתנהלות האיטית הזו לאורך יותר מחצי הספר כמעט וגרמה לי לוותר. חווה אפילו אמרה לי לעזוב. אני בהחלט לא חושבת שחייבים לסיים ספר בכל מחיר, אבל גם בעולם הרבו לפרסם אותו וגם כאן, אז הנה אני גם. וחוץ מכל זה, לפתע, בשליש האחרון של הספר הוא פתאום התרומם מאד, פתאום הוא התחיל לרתק ממש. 
לאחר שבמשך חלק כל כך גדול מהספר מנסה ליב להבין מה גרם לילדה להחזיק מעמד זמן כה רב ללא מזון, לאחר שהבינה את זה, והמשיכה לבדוק מה קורה מאז שהגיעה לערוך את התצפיות שערכה - כאן קורית תפנית חדה בעלילה. ומכאן, לא ניתן להניח לספר עד סופו. הסוף אינו חף מקיטש, וזה מתאים וזה בסדר, הייתי אפילו מעדיפה קצת יותר לחלוחית גם במהלכו של הספר. כי יש כאן קונפליקטים. גם אירים - אנגלים, גם בין קתולים לאנגליקנים, גם בין הדת לרפואה. יש על מה לדבר, ובהחלט יש על מה לחשוב.
ההמלצה שלי על הסַפר, אם כן, היא מאד לא חד משמעית. 
אם אתם מוכנים להשקיע בקריאת חלק גדול מהספר שסף העניין שלכם בו יהיה קרוב מאד לים המלח, לכו על זה, כי השליש האחרון של הספר מפצה לא במעט על ההתחלה שלו. אבל אם זה לא משכנע אתכם מספיק, יש כאן בבלוג, וגם מסביבנו, ספרים רבים אחרים שכדאי עד מאד לקרוא בהם, ואני מבטיחה לא לגלות לאף אחד שהחלטתם לנטוש. 

    

     

יום חמישי, 12 באוקטובר 2017

הנשף - אנה הופ


The Ballroom by Anna Hope
תרגום שי סנדיק
הוצאת תמיר//סנדיק 392 עמ'.

ככל שעבר הזמן מאז שמעתי על הספר הזה ועד שזכיתי לאחוז בו פיזית, עברו ימים רבים, וסקירות רבות מאד נכתבו עליו. כבר חששתי שקטונתי... אבל אני מאלה שרצים לספר לחבר'ה. פטפטנית כמוני לא תשמור בלב. לא. זה לא יקרה. 
לפני הכל אני רוצה להניח לכם כאן טעימה מהספר, מוקרא על ידי המחברת אנה הופ, שהיא גם שחקנית, והקריאה שלה, במיוחד מספר מפרי עטה, היא חוויה בפני עצמה.
אז הסכיתו ושמעו:

זהו סיפור אהבה המתרחש בין כתליו של בית כלא מיוחד המוגדר כבית משוגעים, asylum. כמה לא פוליטיקלי קורקט. אבל אנחנו מדברים פה על 1911. כל כך הרבה השתנה מאז, אני מקווה. המוסד הזה, שהמחברת קוראת לו שרסטון,  (זה שם מומצא, כמובן, אבל מוסד דומה היה קיים ונסגר בשנת 2003) נמצא ביורקשייר, אנגליה. נכלאים בו אנשים עניים שמשפחתם היא ממעמד האביונים וידם אינה משגת לשכנם במקום ראוי יותר. זהו כלא לכל דבר ועניין. ואם ראיתם שעל הכריכה כתוב שהספר הוא "הגרסה הבריטית של קן הקוקיה" אז ממילא תבינו שהקריאה בו אינה ליקוק של דבש. גם לפני שהגיבורים מגיעים למוסד הבזוי הזה האוירה היא קודרת ואפורה. כמו לונדון. כל השנה אפרורי. נראה לי משום מה שהמילה האנגלית gloomy מתארת את זה הכי טוב.

אנה אינה מתאימה לגמרי להגדרה של "רפת נפש" או "משוגעת" כמו שאנחנו מכירים אותה. היא שברה חלון בבית החרושת המעופש שבו עבדה שעות על גבי שעות בכל יום מבלי לראות אור או לנשום אויר צח. הרצון שלה במעט חמצן הביא אותה לשרסטון. 

ג'ון הוא אירי והוא מוגדר כ"מלנכולי". הוא איבד את ביתו ואשתו עזבה אותו והוא עצוב. הוא מגיע לפתחו של שרסטון ומבקש להיכנס בשעריו. מובן שזו סיבה מספקת לאשפז אותו. תחשבו רגע על האנשים המלנכוליים שאתם מכירים. נניח שהיו סוגרים אותם במוסדות סגורים על כך. כמה מעט מוסיקה יפה היינו שומעים, כמה יצירות אמנות היינו מפספסים בהינף יד אכזרית, כמה היינו מפסידים מהיעדרם בקרבנו . אנה וג'ון נפגשים כשבשרסטון נערך נשף שבועי בו משתתפים אלה שהשכילו להתנהג כראוי, כמצופה מהם, והם מתאהבים.

הדמות השלישית החשובה בספר היא זו של ד"ר צ'רלס פולר. אדם בינוני מאד, חסר ביטחון ומדוכא ע"י משפחתו שחולם לפרוץ דרך ויותר מכך, משתוקק להכרה מצד הגדולים, ובראשם ווינסטון צ'רצ'יל. מכיוון שהוא מוסיקאי, הוא מנסה תחילה לרפא באמצעות המוסיקה. דמותו מתפתחת ומתחזקת ככל שהוא ממעיט בערכה של המוסיקה לטובת רעיון האאוגניקה, רעיון פשיסטי בעיקרו, המדבר על הפחתת אנשים עניים וחולי נפש מהאוכלוסיה ע"י עיקור. הוא חולם להיות מישהו שהוא משהו בתחום הרפואי שבו הוא עוסק. ככל שמתגברת האובססיה שלו העלילה מתרוממת והמתח גואה. זוכרים את האחות ההיא מקן הקוקיה? מה יהיה הצעד הבא של הדוקטור המלומד? מפחיד. 

יש דמויות נוספות, כמובן, כמו למשל קלם המשכילה ודן, החבר המיוחד של ג'ון. הן מאירות את המקום לא פחות משהן מרימות את העלילה. הכל כתוב מאד יפה, מרתק. דבר אחד יחיד שהפריע לי הן כמות ההערות שיש בספר. זה קטע לי את הקריאה. הייתי מעדיפה שהספר ייכתב ברצף ומה שזקוק להבהרה ייכתב בתחילתו או בסופו. עם זאת הסיפור - במיוחד כשחושבים על כך שהדברים מעוגנים בהיסטוריה האישית של המחברת - משאיר אותך חסר נשימה בקטעים אחדים, מבוהל בקטעים אחרים וגם, מלא חמלה וחיבה כלפי הגיבורים. על הסוף אני לא אומרת לכם כלום.  

 "אגודת האאוגניקה סבורה כי חוסר-כול, כפי שהוא מיוצג ע"י עוני (ואין קנה מידה אחר), מוגבל במידה רבה למעמד מיוחד ומנוון. מעמד פגום ותלותי המכונה מעמד האביונים." עמ' 111

"העתיד מגיע. אפילו לכאן. אפילו אל ספינת הנשמות המבודדת, הטרופה באוקיינוסים הירוקים-חומים של אדמות הבור, אפילו לכאן הוא יצליח למצוא את דרכו." עמ' 196

""הלב שלך חזר, צ'אבו." אמר דן בשקט. "הגיע הזמן ללכת"" עמ' 294

"היא אמרה את שמה בקול ותהתה אם קלם תוכל להרגיש בו, אם תוכל לשמוע את הצליל שהשמיע שמה כשהגתה אותו כאן,... ואז הוציאה את הנוצה משמלתה ואחזה בה והרימה את זרועותיה. היא הטתה את ראשה לאחור, וכשעשתה זאת הרוח נשבה על פני אדמת הבור וחלפה מבעד לנוצה, וגופה זמזם איתה. כאילו היתה כלי נגינה, המיועד לנשיפתו של יצור גדול, נשיפה שתחלוף דרכה ותגרום לה לשיר." עמ' 347




       












יום שבת, 30 בספטמבר 2017

אחת עשרה שעות - פמלה ארנס



Eleven Hours by Pamela Erens
הוצאת כתר - הסדרה הקטנה
תרגום של אורית הראל. 192 עמודים מרתקים.


"לא, אומרת הבחורה, היא לא מוכנה להתחבר למוניטור. בתוכנית הלידה שלה כתוב "לא" לניטור במוניטור. הצעירות האלה, עם תוכנית הלידה שלהן, חושבת פרנקליין בינה לבינה. כאילו אפשר באמת לתכנן משהו שקשור בלידה." עמ' 5.
זהו סיפור של לידה, והוא נקרא כמו ספר מתח לכל דבר ועניין. הגיבורה הראשית היא לור טננבאום, שברחמה עובר/ית, והיא מגיעה לבית החולים לבדה, ללא בן זוג, בן/בת משפחה או חברה. היא כן מביאה איתה רישום מסודר של תהליך הלידה כפי שהיא רואה אותו, כולל התניות ודרישות מפורטות מאוד. האחות שמקבלת אותה לליווי היא פרנקליין, שהגיעה מהאיטי, והביאה איתה את מיטב האמונות המיוחדות לשם, וגם כמה רוחות שפה ושם משתתפות במהלך הבאת החיים החדשים לעולם. היא נשואה וגם היא הרה. קשר מיוחד במינו נקשר בין היולדת למיילדת. הן עוברות ביחד תהליך שהוא רק של שתיהן, המתאים לשתי הנפשות האלה בלבד. כל מי שנשאה עובר בקרבה מכירה את הקשר הזה מהמקום שלה, את ההתנהלות הלחוצה והדאגה פן משהו לא יעבוד כשורה, שמא משהו ייקרה לה או למי שנוצר בקרבה. 
הנובלה נקראת בנשימה אחת, ולמרות שבחלק מהזמן כאילו לא קורה כלום מבחינת תהליך הלידה, עדיין מרגישים את תחושות הקיצון. אבל אז אנחנו מצטרפים אל לור בסיפור הקשר שלה עם אסא בעלה ועם ג'וליה חברתם, אל האנשים שהיא פוגשת בבית החולים. בפעמים אחרות אנחנו מצטרפים אל פרנקליין, אל סיפורי ילדותה בהאיטי, אל ההתמודדות שלה עם הריונה. שתי הנשים עוברות טלטלות רגשיות משנות חיים. לא יודעת אם ראיתם את תכנית הטלויזיה שהיתה לאחרונה על לידות (בייבי בום קראו לזה?). מי שראה בוודאי יסכים איתי שהסיפורים מרגשים מאין כמותם. אין לידה אחת דומה למשניה, אבל כל סיפור הוא סיפור שמשנה את חיי המשתתפים בו. נשים שמשוחחות על לידותיהן, אתם יודעים, יכולות לשקוע בכך שעות ארוכות.  בספר הזה, שנקרא בהרבה פחות מ-11 שעות, יש תחושה של התרגשות גואה. כמעט אפשר היה לחוש את הצירים, את הכאב וחוסר הסבלנות, את האדרנלין מפעפע. 
נובלה נהדרת. אהבתי מאד את התמונה שנבחרה לספר בעברית. כשתקראו תבינו כמה הטבעת חשובה כאן.



יום ראשון, 17 בספטמבר 2017

ג'ונתן ללא רסן - מג רוסוף


ג'ונתן ללא רסן - מג רוסוף
Jonathan Unleashed - Meg Rosof
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת סימנים 256 עמודים.

בראשית היה צ'אפק. למרות שמו הספרותי היה הכלב הראשון שלי סוג של ערס. הוא רב עם כל כלבי השכונה, חוזר מרוט ופצוע לעיתים קרובות, ואוי לו למי שניסה להתרומם מעל חברתו לילי, הקוקר ספאניילית הג'ינג'ית של השכנים. אחריו בא נפוליאון. אבא שלי החליט שהשם הזה מתאים ליורקשיר טרייר הקטנטן בגלל שגעון הגדלות שמצא בו. בעצם הוא היה כלבלב חמוד, במיוחד אם מתעלמים מהכשרון שלו לגנוב קרמבו מהמכולת של השכונה מעשה יום ביומו, דבר שהיה נודע לנו כל פעם לפי הזקן הלבן שעיטר את פניו. אחר כך קיבלנו את ג'מייקה שהיה עוזב קיבוץ. קיבלנו אותו כי יואל היה אלרגי לפרוות של בעלי חיים. לא עזרו נסיונותיהם של הילדים במשפחה להסתיר את ג'מייקה. הפשרה היתה שהוא יחבור לנפוליאון הקשיש. את פוגל הייתי מעדיפה לשכוח. נראה לי שהיה לו איזה פגם מוחי, כי כל פעם שהבאנו לו אוכל הוא היה מסתתר ומנסה לברוח. ולא, זה לא שהיתה לו איזה שהיא דעה מוקדמת על אוכל של יקים. פוגל היה זאב לבן יפהפה ואולי בכלל היה בגלגולו הקודם דוגמנית שוחרת חסה...
הספר הזה, עם אהבת הכלבים המקסימה שבו התאימו לי מתמיד.

אבל מה שקרה הוא שדן כבר נרדם. אני אמרתי לעצמי שאין בעיה, הרי ג'יבריש זה לא תמיד מצחיק. אני יכולה בקלות להשתלט על זה. יותר מזה. אני יכולה לראות את הסיפור ברצינות מהזוית של הכלבים, שזה משהו שאני ממש אוהבת ומבינה. הרי לאורך כל ילדותי וגם הרבה שנים לאחר מכן היו כלבים בבית. באהבה גדולה אזכיר את ושתי, כלבת הרועים הגרמני שחיה בביתנו 16 שנים של נועם. אולי אפילו אשכנע את עצמי לחשוב על זה שהיא איננה כבר כל כך הרבה זמן, וזה עצוב כל כך... אולי אזכר בפלורה הגולדנית שנעלמה ועדיין אנחנו מחפשים אותה, למרות שאין סיכוי שמישהו מצאצאי צאצאיה עדיין נושם את האויר הזה שפה. כל הדברים העצובים האלה לא עזרו. פרצתי בצחוק פרוע. מכירים את הצחוק הזה שמנסים להחניק בכל דרך אפשרית ואז הוא מתחכם ויוצא מהאף?? אז טוב. בסוף ויתרתי על המאבק הזה. גם דן הסתובב לצד השני וכבר לא שמע את זה.

ג'ונתן הוא צייר קומיקס שעובד בעבודה משמימה בחברת פרסומות. הוא מקבל למשמורת לחצי שנה את שני הכלבים של אחיו, שיש להם אופי מאד מוגדר ומיוחד. הוא חי 4 שנים בזוגיות מאולצת עם ג'ולי שבמקום עבודתה מביימים/מעצבים חתונות. הם מתכננים חתונה כפרוייקט בעבודתה של ג'ולי בה היא הכלה וג'ונתן החתן. לוקח לו זמן להבין שזה הולך להיות אמיתי. הוא מתאהב חדשות לבקרים במי שאי אפשר. איך לומר בעדינות - החיים שלו לא משהו..

מכאן מתפתחת העלילה שאתם הולכים לקרוא לבד, כי למה לי לקלקל לכם. אוסיף רק כמה ציטטות כדי שיהיה לכם למה לצפות.

""ברנדי כפול בבקשה," אמר והניד ראשו בשלילה לקרח. הוא מעולם לא הזמין ברנדי לפני כן, אבל זכר שזה אמור להיות משיב נפש. ברנדי כפול בטח משיב נפש כפליים... שילם וקם על רגליו כדי ללכת, מתנודד כמו רקדנית הולה-הופ. הכלבים, שזיהו מצב חירום הקיפו אותו וגוננו עליו. באותו מבנה משולש ויציב יחסית, הם התנודדו חזרה לעבודה." עמ' 126
"דורה קמה ראשונה והרדימה את החדר במצגת פאוור פוינט בנאלית כל כך, עד שג'ונתן הרגיש את מערכת העצבים שלו מבצעת כיבוי יזום כאות מחאה." עמ' 144
""מטאפורה, גבר: מיני ואן קוריאני היברידי גדול ונוצץ, ארבע על ארבע עם חיישני גשם. מסיע שמונה אנשים מכאן ועד סיאול על מכל דלק אחד. מושבים מחוממים, מערכת בלמים נגד החלקה. זאת ג'ולי. הכל מצוין. אבל אתה צריך רק אופני כביש - הם לוקחים אותך לכל מקום, משמחים אותך בדרך. העניין הוא - אתה איתי? אתה כנראה אפילו לא רוצה מכונית. אם יורד גשם, סע באוטובוס."" עמ' 155.

הציטטה האחרונה הזו יושבת בין כמה דפים שיצרו את ההוכחה לכך שאני רעיה אכזרית במיוחד, שלא נותנת לישון.


     





יום ראשון, 3 בספטמבר 2017

אח שלי איוב - שמי זרחין

  

אח שלי איוב - שמי זרחין
הוצאת כתר 429 עמודים.

כולנו קראנו את "עד שיום אחד" של שמי זרחין. ואהבנו. אתם בטח תסכימו איתי. אז הסקרנות לגבי הספר הזה מובנת לגמרי, נכון? אבל המפגש הראשון איתו התחיל קצת צולע. לא כי זה לא זרם, ממש לא, להיפך. קראתי עד עמוד 160 ואז... בום. חסרים 30 עמודים. זהו פלוך רציני, תודו. אבל, למזלי בספרייה שלנו יש עותקים נוספים ומייד השתלטתי על אחד אחר. 
אהבתי את הכתיבה. ממש. את העלילה הסוחפת. את הדמויות. 
ילד קטן, יתום מאימו, עם שם בעייתי שגורר את הצורך שלו להתמודד, מיד עם ההיכרות הראשונית עימו. הוא גר עם אביו, הדוור, השותק. סוג של אילמות מרצון. דממה בבית. והילד לומד לא לשאול שאלות כי "הוא יודע את כל מה שהוא צריך לדעת". והוא גונב, הוא מפתח יכולת להיות שקוף ולחלוף בין האנשים כרוח. רוח נעימה, רכה, עדינה כליטוף, הגורמת להם לחיוך פנימי בלי דעת למה, עד שהם מבינים שנפגעו, ואפילו אינם יודעים ממי. האנשים שחיים בסביבתו הקרובה משולבים בחייו ביותר מדרך אחת. גם להם שמות תנכיים: יצחק, מרים, צפנת, אלישע - הילד הקירח..., דוד ואביגיל,  למה נבחרו דווקא השמות האלה בספר? האינטראקציות בין הדמויות היא אחד הדברים שעושים את הספר למרתק כל כך. כמה חבל שמתוך חשש לספוילר אני לא יכולה לספר לכם עליהן.  

מה גורם לנו להתחבר ולאהוב דמות כזאת, שהוא גנב, שאינו מוכן לעזור לחברים מסויימים שלו בטענה של "השומר אחי אנוכי?" ועוזר לאנשים אחרים? שיש לו שם כל כך בעייתי וסיפור חיים עלום? אולי זו חמלה. אולי זה סתם עניין. אבל אני, לפחות, כאחרון הקוראים, חשתי אמפטיה וקרבה אל איוב. הילד, וגם המבוגר. 
בחלקים רבים של הספר יש דינמיקה מהירה של התרחשויות וזה מושך ושואב. בחלקים אחרים ההתנהלות איטית יותר, כאילו על כל כמה צעדים קדימה המחבר פונה לאחור ומדליק זרקור על מה שסופר. ויש גם סוג של להג. חזרה שוב ושוב על רעיון במילים אחרות. בהדגשה יתרה. בספר אחר שקראתי חשבתי שזה מיותר, אבל כאן זה נראה לי כמו ריקוד שהקצב שלו מתגבר. כמו משהו רב רבדים ועמוק. תראו למשל:
"לו רק יכול היה אלישע לספר, שבעצמו עמד לידה כשבישלה, בשתי עיניו ראה כיצד היא קוצצת
ומלהיטה
ומערבבת
ומתבלת
ומרחרחת
וממליחה בדמעותיה,
ואז טועמת
ומפקידה בידיו את הסיר,
ואומרת,
"תביא לו שלא ירעב, ואל תגיד לו שזה ממני,..."" עמ' 264
וגם:
"... היו נושאים מקלותיהם כחניתות, מדמים בפיהם את קולות הנפץ והופכים למקהלה משונה המפזרת קולות טאח ובום ופאף וטראך ופלאך וחראך ועוד כהנה וכהנה." עמ' 270
וגם:
"נער ורך לבב, שמח ושר ורן ועולץ, הבית מלא את אורו." עמ' 392

בעבר שימשתי שנים רבות כאחראית המחשוב של ספרייה מקצועית. אהבתי מאד את העבודה, גם את המקום, בוודאי שאת החברים. הקשר לספרים ולמאגרי המידע היה לצורך המקצועי בלבד. לא מצאתי, לדאבוני, עניין רב בתוכן של מה שהיה לספרייה ההיא להציע. לספרייה הציבורית בה אני עובדת עכשיו - כספרנית - הגעתי רק בשנים האחרונות. בהתחלה הרגשתי כילד שנזרק לחנות שוקולד ואינו יודע במה לבחור קודם. הספר הזה הזכיר לי כמה אני ברת מזל בכך שהספרים, הסיפורת אם לדייק, ידידיי הטובים, כל כך זמינים ונגישים לי. זה לא אומר שלא קורה שחנות ספרים מסויימת קורצת לי. גם אני, כמוכם מן הסתם, קונה ספרים. לרוב כאלה שכבר קראתי, שנראה לי שהם חייבים להישאר בסביבתי הקרובה. לפעמים אני שבה וקוראת בהם אבל לא תמיד. ובכל זאת, הם צריכים להישאר איתי, על המדף הפרטי שלי. בספר הזה יש חלקים שעדיין אניגמטיים לי. זה לא פגם בהנאה ממנו. זה רק אומר שארצה לשוב ולקרוא בו. לחשוף את התעלומות שנותרו שם, ומזמינות אותי לשוב. 



יום שבת, 12 באוגוסט 2017

ימים לראות - שגית אמת


ימים לראות - שגית אמת
הוצאת ידיעות ספרים חמד, 302 עמודים

יש הרבה מאד סוגים של הקשבה. אפשר לבחור להאזין רק למילים הנאמרות כפשוטן. אפשר לשמוע גם את מה שבין השורות. אפשר גם להיפתח עוד ולהתייחס לאינטונציה, אפשר לערב את רגשותיו של המאזין אל הדברים הנאמרים ע"י בן שיחו. יכול להיות שמי שאינו רואה - יכול לחוש ביתר שאת את מה שנאמר לו, להקשיב קשב עמוק ומבין יותר. בהרצאות והשתלמויות שהשתתפתי בהן בהיותי מתנדבת בער"ן למדתי לא מעט על הקשבה למישהו שלא רואים אותו. לְמה להקשיב ביתר תשומת לב. כמה קל יותר להבין את הנאמר (אפילו אם המושגים מעורפלים יותר, או אינם תלויים בתבניות ורבליות מוכרות), אם העיניים משתתפות בשיח. וכן, כמה הרבה אפשר להבין גם כשלא רואים את שפת הגוף, שהיא, הרי, חלק בלתי נפרד משיחה בין אנשים הרואים זה את זה.

"ימים לראות" מדבר על סופי, עיוורת מלידה, בשנות ה-30 המוקדמות, יתומה מאם שנפטרה בלידתה אותה, ואב שאינו נוכח. היא נוסעת כל יום בשני אוטובוסים מתוזמנים היטב לעבודתה כמוקדנית בחברת ביטוח. היא גרה עם סבתה גניה, הגלותית, הקשישה, המסורה מאד, סבתא סורגת לכל דבר ועניין, בדירת שיכון בחולון. שגרה יום יומית אפורה וחד גונית של נכה מיומנת, שעברה התנסויות לא פשוטות, ולמדה להתכנס למקום הבטוח, אם גם זה הבודד והחסר. היא לומדת לקבל את ההערות של הסביבה החטטנית ולהבליג על הצורך לענות מענה בוטה. 
מן החושך מגיע השכן החדש, שלומי, בן 40, איש פשוט, עממי וגולמי, כאילו, נשוי לענתי המקבלת אותו ללא סייג ואב לשני פעוטים. גם הוא נתון בקשיים לא פשוטים. מחד - הוא אינו אוהב את אשתו, את עבודתו עם אביו כנהג, ומאידך - הוא לוקה בסוג של הלם קרב. לפתע מתלקחת תקווה, רגש פועם, גם תשוקה. לאן תוליך אהבה בלתי אפשרית שכזאת?

"רק אחרי שנסגרה הדלת אחריו חשבה סופי לעצמה שהוא נשמע אחרת. עדיין היה קולו עבה, עדיין לוותה אותו כהד צרידות מחוספסת, אבל עוד משהו הצטלצל באוזניה. פעם היה קולו באוזניה, חום, אולי אפור - כבד, וחורפי ועטוף. והנה, עכשיו נזרקה בו רננה חדשה, כמו כתום. וגם קלילות - כמו צהוב, כמו ורוד אפילו.
שמחה, היא סימנה לעצמה. ככה היא בטח צבועה, השמחה."  עמ' 211.

סופי כותבת ספר על סבתה, כולל תמונות שמופיעות בספר (כן. ממש.) סבתה אינה יודעת על מה היא כותבת. גם שלומי אינו מיידע את סביבתו על סיוטיו וקשייו. איכשהו, מתנהלות שיחות מאד קשובות בין שני האנשים האלה, שיחות פתוחות ועמוקות, כלילות יופי. 
הספר כתוב נהדר. עברית משובחת, מהנה ממש. סוחף ועוצמתי. מעורר חשיבה. לא תמיד נמצא בו את עצמנו באיזור הנוחות שלנו. ואולי דווקא בשל כך הוא כל כך שווה. 

יום שבת, 29 ביולי 2017

המאהב החשאי - איזבל איינדה



Isabelle Allende - El Amante Japones
תרגום של סוניה ברשילון 
הוצאת ידיעות ספרים 2017, 293 עמודים

זה לא סתם ששם הספר רשום בקטן יותר משם המחברת. איזבל איינדה ידועה מאד בשל ספרים אחרים שכתבה, עליהם זכתה בפרסים רבים. כמובן שלא רק. שם המשפחה של הסופרת הצ'ילאנית לא תמיד שיחק לטובתה. אביה היה בן דודו של הנשיא הסוציאליסט של צ'ילה שלא ממש יודעים אם הוא נרצח או התאבד. תומס איינדה, אביה של המחברת, היה דיפלומט ונעלם ב- 1945, עוד לפני עלייתו של פינושה, הידוע לשימצה בתחום של העלמת אנשים. איזבל איינדה היא תסריטאית, עיתונאית ובעיקר, מה שמעניין אותנו יותר - סופרת מחוננת. 
אם תרצו לקרוא עוד אודותיה, למה שלא תתכבדו ותיכנסו לאתר שלה ותראו בעצמכם?
הספר הזה כתוב נפלא. (אתם רואים על העטיפה שהוא רב מכר בינלאומי, אבל אנחנו, הרי, לא מאמינים לכל דבר שכותבות ההוצאות על הכריכות, ועל כן הלכנו לבדוק. למטה תוכלו לראות מעט הוכחות).  זהו סיפור אהבה. תיכף בהתחלה מסופר על בחורה צעירה, אירינה שמה, העובדת במה שאנו קוראים היום בצורה אלגנטית "דיור מוגן", ופעם קראו לזה בגסות מושב זקנים. (פוי, מי שאומר את זה היום דורס ברגל גסה את מה שלמדנו בקורס לפוליטיקלי קורקט, אבל, מה לעשות - הוא צודק, הרי). יש לה מעריץ מבין דיירי המקום ובהתחלה חשבתי שזהו המאהב שהספר הולך לדבר עליו. הוא תואר כך: "כינו אותו "הצרפתי" לא משום שנולד בצרפת, אלא בשל גינוניו המעודנים - הוא היה נותן לגברות לעבור ראשונות, היה מרחיק את כסאותיהן ומעולם לא הסתובב כשרוכסן מכנסיו פתוח..." עמ' 18. 
אבל טעיתי. המאהב הוא אחר, והנמענת לאהבתו היא בכלל לא אירינה. 
"היא ניסתה להבין מה פירוש לשאת את החורף על כתפיך, את חוסר הביטחון שבכל צעד, את הבלבול אל מול המילים שלא מצליחים לשמוע כהלכה, את הרושם שיתר האנושות נחפזת ומדברת מהר מאוד, את הריק, השבריריות, את התשישות ואת האדישות כלפי מה שלא קשור אליהם באופן אישי,"... עמ' 69.
כשסבי וסבתי עליהם השלום גרו בדיור מוגן, נהג סבי לספר לי שכשמביאים הצגות והופעות לבית האבות שלהם, הם משלמים רק חצי, כי הדיירים, חלקם שומעים רק חצי, חלקם רואים רק חצי וחלקם מבינים רק חצי. זה לא מנע ממנו מעולם לנסות ולשדך בין חברותיה של סבתי לחבריו שלו, למגינת ליבה ומבוכתה של סבתי שלא כל כך ידעה איך לאכול את ההומור הזה שלו, וחששה תמיד שמא מישהו ייעלב. 
אירינה היא לא הגיבורה הראשית כאן, למרות שיש לה מקום מאוד מכובד וחשוב בעלילה. היא פליטה שנשלחה על ידי סבה וסבתה ממולדובה לארה"ב, שם חיכו לה אימה ובן זוגה. אנחנו פוגשים אותה לראשונה כשהיא בת 22, עובדת בדיור המוגן וגם רוחצת כלבים, ובעיקר מטפלת ברגש ובכבוד באלמה בלסקו, הגיבורה הראשית בסיפור. אלמה בלסקו, שהוריה מילטו אותה מפולין בתחילת המלחמה לסן פרנסיסקו אל משפחת דודה ודודתה מגיעה כילדה בת 7 אל הבית הגדול, שם היא פוגשת את הגנן היפני ובנו איצ'ימיי, כמו גם את בני הדודים שלה, שמהם, רק עם נתניאל יש לה קשר טוב. הקשר בינה ובין איצ'ימיי הוא מרכז הסיפור כאן. שני הילדים אוהבים אחד את השני מאד אבל נאלצים להיפרד זה מזה כשבסוף המלחמה כל היפנים נחשדו כמשתפי פעולה עם האויב, ונשלחו למחנה מעצר. זה בגדול מה שאני יכולה לחשוף מהעלילה בלי לקלקל לכם יותר מדי.
"היא דמיינה קופסאות בצבעים שונים, אחת לכל שנה מחייה, והניחה בתוכן את חוויותיה ורגשותיה. היא ערמה את הקופסאות בתוך הארון הגדול בעל שלושת המדורים שבו שפכה ים של דמעות כשהיתה בת שבע בביתם של הדודים שלה. שם היו שמורים היטב האימה והפנטזיה של הילדות, פראות הנעורים, הכאבים, העבודות, התשוקות והאהבות של הבגרות. במצב רוח קליל, שכן היא התכוונה לסלוח לעצמה על כל טעויותיה, פרט לטעויות שגרמו לסבל אצל אחרים, היא הדביקה את הפיסות של קורות חייה ותיבלה אותן בנגיעות של דמיון, מאפשרת לעצמה להגזים ולשקר..." עמ' 167.
"חוץ מקירסטן, החתול היה היחיד שליטף אותה. אירינה רצתה לעשות זאת, לעסות את גופה, לחפוף את שערה, לשייף את ציפורניה, בקיצור, למצוא דרך כלשהי להתקרב לאלמה פיזית ולגרום לה להרגיש שהיא לא לבדה..." עמ' 231
מלבד העיסוק בזקנה, בצורה חומלת ומכבדת, יש בספר הזה הרבה מאד מכל טוב. יש, מן הסתם, קשרי אהבה וידידות מיוחדים מאד. יש הורות כזאת וגם ממש אחרת. יש פליטים המתגעגעים אל משפחתם ולמקום ילדותם שנגזלה, מעט מעט נפתח גם צוהר לתרבות היפנית המיוחדת ולמפגשים בינה לבין זו האמריקנית. 
הספר מאד מעניין וסוחף. אני אהבתי. 







יום שבת, 22 ביולי 2017

אשת הפיראט היהודי - אילן שיינפלד


אשת הפיראט היהודי - אילן שיינפלד
הוצאת זמורה-ביתן 496 עמודים

"חותם אחֵרותו של אדם נטבע בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אימו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא, אין אחרותו נודעת לו כלל."

ככה מתחיל הספר הזה. משפט יפה, נכון? מסקרן. מטריד אפילו. אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הסיפא שלו. שכן, לא כל אדם שהוא אחר, הוא מראש חסר מזל ביודעו זאת. וגם ההיפך. נדמה לי, בלי להתפלסף יותר מדי, שכל אחד מאיתנו הוא דומה וגם אחר מאיתנו. ויש רבים בינינו, שאחרותם היא מבורכת, וידיעתם את העובדה הזו עשויה דווקא לפלס להם דרך חיים סוגה בשושנים. (תלוי, כמובן, במה שהם בוחרים לעשות עם הידיעה הזו.) ועם זאת, בוודאי שיש אנשים שאחרותם היא קושי, והיו מעדיפים להיות סתם חלק מההמון שסביבם, כמו כולם, היו מעדיפים גם שלא לחוש במיוחדותם. כשלעצמי, אני משתדלת עד מאד להגיד לאנשים שאני מתפעלת מהמיוחד בהם את זה. זה אולי נוגד את העיקרון של: "אין אומרים שבחו של אדם בפניו", ובכל זאת, נראה לי שכך אעשה גם בעתיד. 

התחלת הסיפור באגדת עם, נעמה לי מאד. לכל הדעות הספר כתוב בשפה מיוחדת. היא ארכאית משהו, אבל עשירה מאד ויפה. אחד הדברים היותר מהנים בספר היא השפה הזו, שהוא כתוב בה.הסיפור טוב, מרתק. ברוב רובו הספר נקרא בחטף. הוא מכיל מידע רב המבוסס על מחקר מעמיק. הוא מציג את הגיבור שמואל פלאח, היהודי התחמן, המנסה, ובד"כ מצליח, להערים על כל אחד שהוא בא במגע דיפלומטי או אחר איתו. אשתו, מאליקה, לעומת זאת, ג'ינג'ית תוססת, היא הדמות המרכזית כאן, והיא מצליחה לחיות לצידו כשווה בין שווים. למעשה היא זו שמוליכה את החלק המעניין יותר של הספר, למרות ואולי בגלל שדמותה היא בדוייה. 
העלילה, בקצרה, מספרת על פיראט, שמואל פלאח, רב יהודי מומר, שמשפחתו גורשה מספרד אל מרוקו. 
הוא סוחר, הוא רב, הוא מרגל ודיפלומט, הוא מתעתע במנהיגים גדולים, לפעמים בהצלחה שמרבה את עושרו ומעמדו ולפעמים הוא נאלץ לשלם מחיר יקר על מעשיו. הוא חולם להגיע ל"עולם החדש", זה שהתגלה על ידי מומר אחר, כריסטופר קולומבוס. הסיפור מתאר את מסעותיו והמהלכים הדיפלומטיים המאפשרים אותם. במקביל, מסופר על אשתו מאליקה, אחיו יוסף המלווה אותו ברוב מסעותיו, בניו, ואנשי קהילתו המשתנים לפי מקום הימצאו בכל קטע זמן. יש בסיפור הרבה תשוקה, גם אונס, גם רצח, גם הפן היהודי הקדום המעניין כשלעצמו, הרבה מידע היסטורי אמין, וברובו הוא מרתק. יש דינמיקה מעניינת בין הדמויות, אם כי, לא תמיד משכנעת לחלוטין. אני חייבת לומר שהספר משך אותי מאד ברובו, אבל לקראת הסוף הרגשתי שכאילו לסופר נמאס כבר והוא רוצה לגמור עם הסיפור הארוך הזה. כך קרה למשל החיפוף הזה:
עמ' 417. "יעקב וקטאלינה נתארסו בפומבי... כנהוג העניק יצחק לארוסתו...". 
כן, יש בספר הרבה מאד קטעים שהם דינאמיים וזורמים, עמוקים ומרתקים, אך מבחינתי, אפשר היה לקצר מעט. לא חייבים לומר, למשל שהאנשים נתקפו רעב וכפן. מספיק אחד מהם. יש גם פסקאות שלא הבנתי, לצערי, במה הם תורמים לעלילה, במיוחד אם הם בחלק המומצא ולא בזה המתועד. 
בגדול נהניתי מהספר, וכשיהיו ההמשכים שהסופר מבטיח שיהיו, אקרא אותם, כנראה, גם בגלל השפה העשירה, גם בגלל העלילה המעניינת. בהחלט הייתי רוצה לדעת איך ממשיך הסיפור הזה. אני זוכרת לסופר לטובה את מעשה בטבעת שלו, שרבים במחוזותינו אהבו מאד, והיה להיט בספרייה שלנו. גם הספר הזה עשוי להפוך לכזה, נראה לי.

יום ראשון, 9 ביולי 2017

הפרטים שהושמטו - תומס ה. אוגדן


הפרטים שהושמטו - תומס ה' אוגדן
Thomas H Ogdan - The Parts Left Out
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת עם עובד 216 עמודים

"עפעפיו של ארל צנחו על עיני הקוקר-ספנייל שלו כשהביט בביתו." עמ' 42. איזה ביטוי מקטין זה, וכמה הרבה כתוב בו. למרות שאֵרל, אבי המשפחה הנמצאת כאן במוקד הסיפור מתואר כאיש גבוה וחזק, גבר שבגברים, הוא מתנהג כמו כלב מחמד. הוא כנוע, מקבל את הדין ואת מה שהסביבה מכתיבה לו, את מה שנגזר. הוא לא מורד, לא מחזיר, אפילו מתרפס. ועם זאת... טוב, עוד תראו.
שני קוראים המליצו לי על הספר הזה בספרייה. אי אפשר היה גם להתעלם מהמקום המכובד שהספר זכה לו ברשימות רבי המכר לאחרונה. ואכן, הוא ריתק אותי אליו. נפש אנושית היא דבר כל כך מעניין... גם הספרים של ארווין יאלום, הזכור לטוב, כשניטשה בכהעל הספה ואחרים - ריתקו אותי. זה בטח קורה גם לכם. 
הסופר, תומס ה. אוגדן הוא פסיכואנליטיקאי ידוע (לא לי, אמנם...). כתוב בתחילת הספר שהוא נחשב לתאורטיקן החדשני ביותר בדור הנוכחי של הפסיכואנליזה. הוצאת "עם עובד" וכן תולעת ספרים פרסמו בעברית ספרים מחקריים שלו בתחום. האיש, לכל הדעות, הוא תותח בתחומו. ועם זאת, לא כל מי שמקצוען בתחומו הוא גם סופר טוב. לא תמיד הספרים שלו טובים גם לנו, ההדיוטות. אז כאן יש אחד שכן.  
"בשנתיים שגר בהן עם מרתה שאל את עצמו פעמים רבות מה הוא עושה לצד אישה שאותה חיבב ושעליה ריחם, אבל לא אהב." עמ' 120.
"אֵרל היה מודע לכך שלסלי, מתוך כבוד לפרטיותו, לא שואלת אותו על העניינים הרגישים ביותר, לא שואלת את השאלות המכאיבות ביותר, שאלות שאיש לא העז לשאול מלבד רנדי לארסן." עמ' 139.
"אני חוששת שאמירה בקול של הדברים תמוטט עלינו את עולמנו" עמ' 176.
זהו סיפור על משפחה. אב, אם, ילדה, ילד. הקשרים ביניהם סבוכים וקשים. הדמויות מאד מאד מורכבות. האם מעולם לא רצתה בילדיה ואינה אוהבת אותם. כל כך משונה וזר. כל כך מעניין. האב מגונן על האם מחד ועל הילדים מאידך. כל אחת מהדמויות עסוקה בהבלגה, בהסתרה. כעס מבעבע ומתפרץ מכאן. מה שקורה בספר מושפע מכך מאד. דברים מסתבכים מאד. מישהו נרצח כבר בהתחלת הספר. 
זהו אינו ספר מתח, והוא אינו דן בפענוח הרצח, ובכל זאת, תמצאו את עצמכם נמשכים בכוח אל מה שמסופר בו עד הסוף. הסוף. הסוף.    

אני רוצה לדבר כאן רגע על הסמוי מן העין. על מה שחבוי בנפשו של מישהו והוא אינו חושף אותו מטעמים שונים. אני מתכוונת לביטוי הידוע "לשמור בבטן" "to hold it in". מכירים, נכון? לפעמים זה מתוך התחשבות באחר. לפעמים פשוט קשה לבטא את הדברים, גם אם זה חשוב. לפעמים, מתוך תפיסה סובייקטיבית של המציאות - גם מחרישים את שראוי להיאמר. זוכרת שיחה אחת שהיתה לי על זה עם אמי, שהיתה מתנגדת נחרצת ל"להבליג". משהו כזה של הקיבוץ של פעם, נראה לי, ויסלחו לי הקיבוצניקים על ההכללה הזו. לפעמים, אולי, חשוב יותר לחשוב על זה שמולך. זה שצריך לספוג את הדברים שאתה לא יכול לסנן ולהסתיר, או למעשה, בוחר שלא לשמור בבטן. 
התשובה כאן היא לא חד משמעית, מן הסתם. כאן בספר יש את דמות האם, מרתה, שחשיפה של הפרטים שבחרה לא לשתף בהם, גורמת לה לאיבוד השפיות. אֵרל, לעומתה מתחרט על השתיקה שלו. הפרטים החשובים לא "נשמטו" כך סתם, אלא הושתקו ולא נחשפו במכוון. גם מצד מרתה, גם מצד ארל וגם מצד אחרים בסיפור. בכל מקרה זהו ספר מרתק ומעורר חשיבה. הוא גם עוכר שלווה במובן הטוב של המילה, מאלץ להעלות מתהום הנשייה אל המודעות דברים שהחרשנו, או שבחרנו להיות פסיביים לגביהם. האם זה היה נכון לנהוג כך?  (לא, זו ממש לא שאלה במבחן...) אבל מה?!? נכון? אני בכל אופן יכולה לחשוב על כמה וכמה סיטואציות שאולי היה טוב יותר אם לא הייתי חוששת להביע את דעתי בהן, ופחות כאלה, אם הייתי בוחרת לשתוק.