שיעור בפרספקטיבה - מיכל שטייניץ

שיעור בפרספקטיבה - מיכל שטייניץ

In Perspective - Michal Steinitz

הוצאת מטר 2018, 247 עמודים

זהו סיפור על היריון ולידה. לכאורה - אירוע משמח ומעצים. היינו שם ועשינו את זה. אלא שלפעמים, מסתבר, יש מה שנקרא דיכאון בהריון. כן, כולנו מכירים במידת קרבה כזו או אחרת את התופעה המוכרת יותר, דיכאון לאחר לידה, או לפחות את מה שנקרא Baby blues. הריון שמלווה בדיכאון היא תופעה שממעטים לדבר עליה, למרות שמסתבר שלמעלה מעשרה אחוזים מהנשים ההרות לוקות בכך.

דרך סיפור מרתק, הכתוב בשפה יפה, וזרוי במשפטים וציטוטים מקסימים, עוברים למול עינינו תשעה חודשים, שכמעט כולם טובלים בדיכאון משַתֵּק. 

הגיבורה, אלמה, נשואה לטמיר, בזוגיות ארוכה, משמעותית וטובה. היא צלמת אנרגטית, שגדלה בסביבת טבע וחובבת טיולים, והוא אדריכל מצליח, המכונה על ידה האנליטי. ההריון נופל עליה בבום. זה לא שהם לא רצו בהריון הזה, הוא היה מתוכנן לגמרי, ורצוי בהחלט. מה שקרה פתאום הם ההורמונים שמשתוללים, והרגשות שמכפּיפים עצמם על אלמה. היא מתוסכלת ואינה מבינה מה קורה לה. גם טמיר אינו מבין. אין ספור נשים עברו את זה. למה היא מתנהגת כך? תוך כדי קריאה יש תחושה הולכת וגוברת של דחיסות וכובד. של חשכה, של דחיפות. הסביבה מצפה ממנה לשמוח ולחגוג את היצירה החדשה הזו. אבל היא: "שייתן לי עוד רגע להתרגל! שיאפשר לי להתאבל על עצמי ועל עצמאותי שהולכת ונגוזה, שייתן לי להתכנס פנימה לתוך עצמי, להצטנף כגולם, להיעלם כחיית בר - לזחול לבדי למאורה אפלה וללקק את פצעי." עמוד 59.

מידי פעם בסיפור מתרומם הקורא ולוקח אוויר בסיפורי ילדותה של הגיבורה, וכן של טמיר החוזר לבית אימו  בלילה אחד מפוחד. תחושת הכעס שאולי מרגישים כלפי אלמה, שכאילו מתפנקת, מפנה את מקומה להבנה, שזה מה שמופנה אליה מסביבתה, מה שמוסיף התמודדות נוספת על ההתמודדות עם קשיי ההריון שאותם מעדיפים כולנו לעגל ולייפות. 

זה אינו ספר מדכא. כפי שכתוב בגב הספר "העזרה באה מכיוון לא צפוי. פגישה מקרית עם מכרה ותיקה עזרה לה למצוא את הפרספקטיבה והמיקוד בחייה... מתוך אפלה גדולה מתבהרת התמונה... " הספר מניף דגל ומאיר את הנושא הלא מוכר הזה. אבל חשיבותו העיקרית, לדעתי, היא בהיותו סיפור טוב ומעניין הכתוב היטב ומסופר בשפה עשירה ויפה. הנושא הזה, בהחלט ראוי לו שיוגש לנו בצורה טובה, אינטליגנטית ולא נמוכה, ובהיותו כזה, אני מאד ממליצה. 

זהו ספר הביכורים של הסופרת מיכל שטיינץ. מקווה מאד שיהיו עוד.

ג'ים הילד - טוני ארלי

ג'ים הילד - טוני ארלי

Jim the Boy - Tony Earley

מאנגלית: אמיר צוקרמן

עם עובד 2018, 215 עמודים

פה ושם כבר פיזרתי רמזים על הספר הזה מיד כשהתחלתי לקרוא אותו. התענגתי עליו. קראתי אותו לאט שלא ייגמר לי. אפילו לקראת הסוף, במפגש של ג'ים עם פן חברו - עצרתי ופניתי ממנו. זהו ספר חניכה אמריקאי, ספר של תחילת המאה הקודמת. קראתי את הנער האבוד של תומס וולף ואחרים מהתקופה הזו באמריקה. ככל הזכור לי, אהבתי את כולם. ג'ים הילד הוא הראשון בסדרה, והיחיד שתורגם לעברית. ברור לי לגמרי שלמרות הדעה הידועה על ספרים שניים, אם יואילו להוציא לאור את ההמשכים, אני אהיה שם.

ג'ים גלאס הוא ילד בן 10 שנולד לאחר שאביו הבלתי נשכח נפטר במפתיע. הוא חי עם אמו, המכונה סיסי, ועם שלושה דודים יקרים ואוהבים, בעיירה אליסוויל על ערוץ נחל פיינטר. יש לו סב, איימוס גלאס שאותו לא פגש מעולם והוא גר על ההר. בפעם היחידה שניסה הסב לראות את נכדו הוּנַס הזקן מהמקום. אימו נשבעה שלעולם לא תניח לסבא להעיף מבט בג'ים. הספר מסופר בין שני ימי הולדת של ג'ים הילד. זה שבו נוספה, בדרך נס, סיפרה לגילו, וזה שלאחריו. בגיל הזה מתחיל ג'ים לפתח ראיה של בוגר. צד אחד בו עדיין שרוי בילדות, עם תמימות מקסימה ועיניים ששותות את כל המראות, וצד שני, מפוקח יותר, מודע להתמודדויות הצפויות לו, מעט חושש, אבל שואב ביטחון מהאנשים העוטפים אותו באהבתם. מה דעתכם, לילד בגיל כזה עדיין מותר לבכות? 

כמה דמויות נהדרות מלוות את הילד במהלך השנה הזו: 

דוד אל, דוד קורן ודוד זינו, למשפחת מקברייד, אחֵיהַ של האם המכונים בפי ג'ים "אדוני" . פעם גם לאבא היו קוראים אדוני, אתם יודעים...

אייברהם, עבד משוחרר. נוכח פתאום כשלא מצפים לזה, מציל את הילד ממצבים אליהם נקלע. 

פֶּן - יריב וחבר של ג'ים, גר על ההר. אביו היה חבר של אביו של ג'ים, לפני שהאחרון עזב את ההר לתמיד. 

איימוס גלאס - הסבא. נמצא ברקע של הסיפור כאיש חזק ושנוא. 
עכשיו תראו איזה יופי:

"הוא שלח יד אל הכיס האחר במעיל ופשפש  בו. כשהוציא אותה, היה בה כדור בייסבול חדש. "מה בנוגע לזה?" הוא אמר. "יש לך מה לעשות בכדור בייסבול?"

ג'ים נשם נשימה חטופה. "זה בשבילי?" הוא אמר.

"אם  יש לך מה לעשות בו," אמר וַייטי.

"יש לי מה לעשות בו!" אמר ג'ים. "יש לי מה לעשות בו! יש לי מה לעשות בו!"

"יופי," אמר וַייטי. "עִיֵיף אותי לסחוב אותו. כמו גוש בתוך הכיס. קניתי אותו לסבתא שלי לחג המולד, אבל אין לה מחבט." עמוד 41

האווירה בספר היא משפחתית וחמה. יש מי שהגדירו אותו ספר "דומסטי". כשלעצמי, לא כל כך חשוב לי איך יגדירו אותו. אני מציעה פשוט לחטוף את הספר מהר ואז לקרוא אותו לאט. כמה פשוט וישיר ככה יפה. מתנה ללב.

אלבום שירים נכתב על ידי פול ברץ' בהשראת הספר. תוכלו להאזין לו כאן.

עמרי הרצוג מהארץ כתב פה על הספר. מסכימה עם כל מילה.
וגם עם מה שכתבה במעריב תלמה אדמון.

   

   

  

חנות הספרים של שבורי הלב - רוברט הילמן

The Bookshop of the Broken Hearted - Robert Hillman

מאנגלית: יעל ענבר

הוצאת תכלת 2018 - 296 עמודים

הספר הזה זכה להמלצות חמות מאד של חברותי בספרייה, של קוראים בGoodreads וגם של אלה בקבוצות הקריאה שאני חברה בהן, אבל הרתיע אותי השם של הספר. צמד המילים "שבורי הלב " נשמע לי מוגזם, רגשני להכביר. גם באנגלית - הביטוי Broken hearted נראה לי כסוג של המעטה בפרגון לקורא. כאילו אומרים לך: שים לב כמה רגש אנחנו מטעינים בך פה, בקפסולה מרוכזת.

אז חששתי והתלבטתי, אבל, כאמור, החברים התעקשו. ומסתבר שזה לא הקיטש שחששתי ממנו. יש פה עומק, יש סיפור בלתי צפוי, וכן, לעתים הלב נכמר. 

לפני שנתיים חזרתי מאוסטרליה שם גרים רוב בני המשפחה של דן,  דור ראשון, שני ושלישי לניצולי שואה מהונגריה. לאחר המלחמה ההיא הם בחרו לחיות במלבורן, שם יש, אגב, קהילה יהודית גדולה. כל אחד מהם בחר את הזרם המתאים לו. חמישה בתי אב מהמשפחה שלנו גרים שם. למשפחה שבקצה האחד יש מדיח חלבי ומדיח בשרי, ואלה בקצה השני מגדירים עצמם אתאיסטים. אצל אלה וגם אלה היתה תחושה של בית חם, של קבלה והכלה ושל נכונות לצאת מן הכלים כדי להנעים לנו את השהייה שם, בחלק הרחוק הזה של העולם. יש איזו שלווה שם, שאצלנו במזרח התיכון פוגשים פחות, ואולי נובעת מהריחוק ומהנופים המדהימים שם.

הספר הזה מתרחש ברובו באוסטרליה. האווירה הנינוחה של המקום מופרעת פתאום. טום הופ ננטש על ידי אשתו טרודי שעוזבת אותו ונעלמת. לאחר זמן היא חוזרת, כשהיא הרה מאיש אחר, ויולדת את פיטר. טום אינו מבין מה קרה לה אך מקבל אותה בלב חפץ ונקשר אל הילד שאימו אינה מצליחה לאהוב. בהמשך היא שוב נוטשת, לטובת כת נוצרית, ולוקחת את הילד איתה. 

האנה, ניצולת שואה, אלמנה בשנית שאיבדה את בעלה ובנה באושוויץ, מגיעה לעיירה ולביתו של טום ומרככת אותו. הם נישאים אך היא מבהירה מיד ששום ילדים לא יהיו בסביבתה. 
והיא מקימה את חנות ספרים לשבורי הלב. 
עד כאן מה שאפשר לספר לכם על העלילה בלא ספוילרים מיותרים. 

"היא קראה די כדי לדעת שאיננו יכולים לדבר על דברים ש"נועדו לקרות". אם המסע הארוך שלה מאירופה להומטאון, אל טום הופ, אל חנות הספרים של שבורי הלב נועד לקרות, אז גם "מיין קאמפף" נועד לקרות, וגם הטיהורים... עמוד 139

"תחושה של תנועה שנעצרה הטרידה את האנה, לא רק בשכפול הבתים והשותפות לבתים אלא גם בחוסר המודעות של האנשים. היא חיבבה אוסטרלים: טובי מזג, אבל ללא שוני גדול בין אדם לאדם. בבודפשט, כשיצאה לטייל בכל יום, ידעה שהיא חולפת על פני נוכלים, אנשי חזון, רודנים, מלאכים. כאן לא. אנשים תמיד חייכו, תמיד היו עליזים. עליזים מדי." עמוד 249

זהו ספר כובש שמשאיר את הקורא בו מהורהר לעתים קרובות. יש גם מתח. לא מהסוג הרגיל. הדמויות הן מיוחדות ובעלות מבנה אישיותי שאינו מוכר בשגרת היום יום שלנו. הספר נע בין טום הופ והתמודדויותיו עם נטישת נשותיו ועם הקושי שלו בעבודה בחווה החקלאית, לקורותיה של האנה בהונגריה ובאושוויץ ומסעותיה משם. מעניין וקריא ביותר. מאד כדאי לכם.

    

  

אבאבא - יהונתן קינן

אבאבא - כתב ואייר יהונתן קינן

הוצאת כנרת זמורה ביתן 2019, 147 עמודים

זה לא באמת ספר קריאה. אלה הוראות הפעלה לגבר לתקופת ההריון. Manual שכזה אם תרצו. להריון הראשון, מן הסתם. אולי אחרי הראשון תוכלו לכתוב ספר הדרכה בעצמכם וללמד את חבריכם מה עושים ולמה. אבל הספר הזה, שביקשתי, ולשמחתי גם קיבלתי מנורית (תודה רבה מאד לך) - הוצג כשעוד היה אסור לי לספר, והוא חיכה לשעת רצון.

אז עכשיו, משקיבלתי אישור מבני וכלתי היקרים מאד, אני רצה לספר לחבר'ה.

זהו ספר בכריכה קשה עם איורים ודיאגרמות, כראוי לספר הדרכה. 

דוגמאות למה שתוכלו ללמוד כאן:

• מתי מותר לספר שאשתך בהריון?
• איך תתנהג אצל הרופא של אשתך?
• מה תעשה עם תמונת האולטרה סאונד המטושטשת שתקבל מהרופא?
• איך תשלים שעות שינה במהלך יום העבודה?

מאד אהבתי את הדרך של המחבר להסביר לנו למי מותר לספר עוד לפני שמותר לספר. משעשע ושווה ולשם כך התכנסנו הערב. ספר שמתאים מאד לאבא שבקרוב, ואתם יודעים מה? גם לכל שאר המצפים וגם לאלה שלא. מותק של ספר שילווה את ההריון הראשון של זוגתך במבט מפרגן, וגם יופי של ספר למתנה. 

רוצה לנצל את ההזדמנות כאן ולספר לכם ששָנִי, כלתי, היא לא מאלה. היא מאפשרת לגמרי, וגם בגלל זה אני מאד בעדה. 

המשרפה של ללי - אורלי גליבטר אדלר

המשרפה של ללי - אורלי גליבטר אדלר

הוצאת סטימצקי 2017 217 עמודים

גילוי נאות  - הסופרת שכתבה את הספר הביאה אותו אלי לקריאה. העטיפה העלתה חיוך על שפתי. הבנתי שמדובר בספר שיש בו הומור שחור. לפעמים אני אוהבת את זה.

מדובר באשה נשואה בנישואים פתוחים, אם לבת בוגרת וחברת קיבוץ כושל כלכלית. היא זקוקה להשתלת כלייה לאחר שהכלייה שתרם לה בעלה אינה מתפקדת. בגלל העלות הגבוהה של כל הפרוצדורה הזו, היא מנסה להקים משרפה לגופות בקיבוץ שלה. היא מקווה שזה יעזור לה להשיג את התקציב הדרוש ובאותה הזדמנות לעזור לקיבוץ להתאושש מהקשיים בהם הוא נתון.

דמויות הזויות כאלה ואחרות מככבות בספר. שריפת הגופות בקיבוץ מתרחשת מצד אחד תוך כבוד גדול לנפטר וניסיון מאומץ להביא לטקס את בקשותיו האחרונות, אך מאידך גם פה יש הומור בסגנון קומדיה של טעויות.

מה שעניין אותי במיוחד היה הטיפול בנושא מחלת הכלייה של הגיבורה. שגרת הדיאליזה והקשיים הגופניים והנפשיים עמם מתמודדים החומלים האלה לא היו מוכרים לי. לא ידעתי על זה כלום, למעשה. 

נכדתי תמר נולדה עם כלייה אחת. לשמחתי היא מתפקדת היטב, אמנם עם הגבלות מסוימות. תחום הנפרולוגיה מוכר לי רק משם. הנושא הזה טופל בספר בצורה מעניינת ומרגשת.

יש בספר רומן של אמה של הגיבורה, שהיא טיפוס מיוחד, וכן מערכות יחסים של אנשים נוספים.

ספר לא רגיל, מאוד מחוץ לקופסא, לא מתאים לכל אחד. אולי תאהבו.

הפיתוי להיות מאושרים - לורנצו מרונה

הפיתוי להיום מאושרים - לורנצו מרונה

La tentazione di essere felici - Lorenzo Marone

מאיטלקית: יערית טאובר

הוצאת כתר 2018 - 248 עמודים

בכל פעם שאני כותבת סקירה על ספר שקראתי ואני רוצה לשתף אתכם בחוויה, אני מחפשת תמונות של הוצאות נוספות בעולם הגדול שהוציאו את הספר. אז יש גם כאן, אבל אתם יודעים מה? הפעם אנחנו ("אנחנו" זה הוצאת כתר, כן? עיצוב העטיפה של ענבל ראובן. כשצריך לפרגן - אני מתייצבת.) יצאנו גדולים. לדעתי התמונה שלנו יותר. הרבה יותר. אם מדברים על ספר שעושה טוב על הלב - האם יש משהו טוב יותר מהאיש הצוחק במלוא גרון הזה? הרי כל תא בפנים שלו מאושר לו בפני עצמו.  

אתם זוכרים את ברונו מהחיוך האטרוסקי? זוכרים איזה כיף הוא? אז הנה עוד אחד. בוטה יותר, אולי, כועס יותר, אבל שמח ורגיש וחכם.

אחד התחביבים שלי הוא לפצח סוציומטים. קורה לא מעט, כשאתה עובד עם קהל, שאתה פוגש בכאלה. ומכיוון שהספרייה מעצם טיבה היא סביבה מאפשרת ומכילה, אז דברים טובים ונחמדים יכולים לקרות בה, ואכן קורים. בספר הזה יש איש זקן שמתעקש להצניע את הרוך שבו. הייתי שמחה עד מאד לפגוש בו.

הסיפור הוא על האיש הזה, ששמו צֶ'זַרֶה. הוא אלמן ואב לשני ילדים גדולים, אחד הומוסקסואל, לכאורה בארון, ואחת נשואה נישואים לא טובים ואם לילד. יש לו מעין בת זוג, רוסנה. צ'זרה עשה אין סוף טעויות כאב וכבעל, והוא מודע להן עד מאד. הוא חי את הזיקנה על מעלותיה - כמו היכולת להגיד מה שהוא חושב ולחיות כפי שנראה לו מתאים - ובחשאי גם מכה על חטאיו הצעירים. שכנה חדשה שמגיעה לבניין בו הוא גר היא אֶמָה, שם שמדליק אצלו זיכרון של אהובה נשכחת שעדיין מהדהדת בליבו. אֶמָה היא אשה מוכה והמפגש ביניהם מכריח את הגיבור שלנו להתעורר. חברותו עם הקשיש מהקומה התחתונה מוארת באור מקסים אף היא. בהומור מיוחד נאמרים כאן דברים חכמים שאפשר לחשוב עליהם הרבה אחרי הקריאה. 

"בזקן בן שמונים ובתינוק שרק נולד, אם תסתכל בתשומת לב, תצליח להבחין באותם פחדים" עמוד 50

"בכל מקרה לא היה לי אכפת להיות חתול, אחד שלעולם לא נקשר באמת למישהו, אחד ש"מחליט" לאהוב מפני שלמעשה אין לו צורך בכך והוא מסתדר יפה לבדו". עמוד 57

"וחוץ מזה יש גם נפולי, הקשר היציב מכולם...כאן אתה לא יכול שלא לקיים יחסים עם הזולת...לכן פיתחתי שיטות הישרדות כדי לשמר את הסוציופתיה שלי." עמוד 70

"..אבל היא לא עובדת עליי, היא יכולה לחייך, לספר בדיחות, לדבר איטלקית מושלמת, לסיים את הערב באופן מבריק, אבל היא לא יכולה למחוק מהעיניים את תחושת חוסר ההתאמה שהיא נושאת איתה לכל מקום. רוסנה, כמו רבים אחרים, מבקשת סליחה על כך שהיא חיה, כאילו הקיום שלה עלול להפריע למישהו." עמוד 108

"אני וההתאהבויות מצאנו חן זה בעיני זה מיד, דווקא עם הרגש הבא, זה שהאנשים מכנים אהבה, לא היתה לי כימיה." עמוד 178

הקריאה בספר הרגישה לי כמו טיול נינוח בשביל יפהפה מלא פרחים והפתעות. לקראת הסוף פתאום התגבר הקצב והדפים עפו מעצמם. את הפרק האחרון הייתי ממליצה לכם לקרוא שוב. ושוב. פתאום תראו איך מוארים בכם המון דברים שאהבתם ולא ראיתם אותם זמן רב.  

      

      

   

פָּצִ'ינקוֹ - מין ג'ין לי

פצ'ינקו - מין ג'ין לי

Pachinko - Min Jin Lee

מאנגלית: אורה דנקנר

הוצאת שוקן 2018, 446 עמודים כולל תודות.

פצ'ינקו הן מכונות משחק ומזל המצויות בשפע בטוקיו ובערים יפניות אחרות. אנשים יושבים שם שעות על גבי שעות ומשחקים. לא נכנסתי פנימה לראות, אבל גם מבחוץ ניתן לראות שאין שום קשר חברתי או אחר ביניהם. מניחה את זה כאן, שתדעו מה משמעות שמו של הספר.

מין ג'ין לי מספרת בדמעה וגם חיוך על כתיבת הספר.

ארבעה דורות של מהגרים מקוריאה ליפן. זה מתחיל מסונג'ה, בתם היחידה של שני אנשים קשי יום, חרוצים ואוהבים אחד את השני ואת ביתם היחידה. האב -נכה טוב לב - נפטר והאם והבת מתפרנסות מאירוח דייגים באכסניה שבבעלותן. סונג'ה פוגשת בקו האנסו, שהוא עשיר ולבוש יפה, והיא מתאהבת בו, ואף נכנסת להיריון ממנו. כומר חולה שחפת המתגורר באכסניה גואל אותה מהבושה שבהיריון מחוץ לנישואין, נושא אותה לאישה בתודה על הטיפול המסור בו, והם מהגרים ליפן. 
יפן אינה אוהבת את הקוריאנים והם חשופים ליחס משפיל ואכזרי. סונג'ה ובעלה, וכן ילדיהם, והדורות הבאים נאלצים להתפתל ולתמרן בין היותם קוריאנים להיותם יפנים. הם חיים בפחד מתמיד מהשלטונות שעוצרים אותם בלי סיבה מיוחדת ומתעללים בהם רק בגלל מוצאם. הם עובדים קשה מבוקר עד ערב ומתקשים להביא אוכל לפי ילדיהם. יתרה מזו, מקומות העבודה שהם יכולים לעבוד בהם הם בעיקר אולמי - אולי מוטב לומר מאורות - הפצ'ינקו, הנתפסות על ידי הסביבה כמקום מושחת המקושר ליאקוזה. הגיבורים שלנו אינם חסינים מהמפגש היומיומי עם המשטר המדכא מחד והיאקוזה מאידך.
הסיפור מעניין מאד. ידעתי מעט מאוד על הקשר בין הקוריאנים ליפנים לאורך המאה הקודמת, ובהחלט למדתי על כך לא מעט ובצורה מרתקת. חלקים גדולים בספר נקראו בחטף ועניין. 
לקראת סוף הספר הרגשתי כאילו המחברת מנסה לדחוס עוד ועוד אנשים שלא הבנתי את נחיצותם לסיפור. השפה לא גבוהה, מאמינה שזה נכתב כך ולא תוצאה של התרגום. יש לא מעט כוכביות הסבר למטה (דבר שקוטע את מהלך הקריאה ובכמה מקרים נראה לי לגמרי לא הכרחי.) דבר נוסף שהפריע לי, סובייקטיבית, הוא שאיכשהו לא הצלחתי להתחבר לדמויות החולפות במהירות מול עיני. סונג'ה היתה איתי לאורך חלק נכבד מהספר ואהבתי אותה מאד. היא דמות מיוחדת וההתלבטויות שלה מקרבות אותה אל הקורא. אבל גם היא נדחקה לטובת דמויות אחרות. זה מתבקש, אולי, כשמדובר בסיפור המשתרע על 4 דורות, ובכל זאת... אולי ניתן היה ליצור עומק רב יותר אם היו פחות דמויות. 

רבים מאד בעולם אהבו את הספר, ואני ממליצה לכם לקרוא אותו למרות ההסתייגות. יש בו מידע רב ומעניין על החיים במקום לא מוכר מרחוק רחוק, וגם, לדעתי תיהנו מהקריאה האיטית וליווי המשפחה הזו לאורך הדורות והזמן. 
יש גם כמה וכמה משפטים שאהבתי. משפטים שמאירים את המנטליות והתרבות של שם, שהיא כל כך לא דומה להתנהגות המקובלת במחוזותינו, וזה מרתק בעיני. דוגמא אחת בלבד:
"רק כשהיתה לבדה עם בנה יכלה להחמיא לו, הורים אינם אמורים לשבח את ילדיהם, היא ידעה זאת - זה פתח לאסון. אבל אביה תמיד שיבח אותה כשעשתה משהו היטב; וגם כשלא עשתה דבר היה נוגע בקודקוד ראשה או מלטף את גבה מתוך הרגל. כל הורה אחר ודאי היה ננזף על ידי השכנים שהוא מפנק את ביתו, אך איש לא אמר מילה לאביה הנכה, שהתפעל מתווי פניה הסימטריים של הילדה ומאיבריה השלמים." עמ' 169

וחוץ מכל זה, ראיתם את העטיפה היפהפיה? 

         

     

  

  

 

חיים שלמים - רוברט זטהאלר

 Robert Seethaler - Ein ganzes Leben

מגרמנית: דפנה עמית

סדרה בעריכת אברם קנטור ונגה אלבלך

ספרית פועלים, 126 עמודים

מי שהגרמנית שלו מספיק טובה יכול להינות מהקראה נהדרת של הספר במקור

ככה כתבה רות אלמוג ב"הארץ":
"קצת קשה להסביר מדוע מעורר הרומאן "חיים שלמים" אותה עליצות שמלווה קריאת ספרים טובים באמת,
שמתעכבים בנפש זמן רב. אולי זה משום שהוא חרישי."

קשה מאד להתחרות עם המשפט היפהפה הזה, אבל בואו, תנו לי לספר לכם קצת על מה שאני חוויתי עם הספר הזה. לקחתי אותו אלי, ואז החזרתי אותו - לא הזמין אותי משום מה. ואז, הרבה לפני שקראתי אותו המליצו לי עליו גדי וחוה. אחר כך פגשתי את נורית במטוס להונג קונג והיא הודתה לי במילים נרגשות ממש על שנתתי לה את הספר הזה. אחר כך גם תמי המליצה ואז יעל ועוד כמה חברות שאני מאד מעריכה את טעמן הספרותי דברו בו נכבדות. ואז גם יפה. כבר אי אפשר היה להתעלם מההכרח לקרוא אותו. 
במקרה לגמרי היתה כאן שבת שקטה ורגועה, בלי אורחים ואפילו אף אחד מהמשפחה הקרובה לא בא. אז התנפלתי עליו. 
לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות, גם כשמפולת שלגים מערערת את חיי הכפר בכלל וחיי אגר, הגיבור,  בפרט, גם כשהוא מצטרף לצבא ונשבה ע"י הרוסים. השקט בספר מחלחל ומנעים שֶפי את הקריאה בו.
אנחנו מתוודעים אל הגיבור, אנדריאס אֵגֶר שמו, כאשר הוא מנסה להוביל את רועה העזים הגוסס אל הכפר בשביל הררי מושלג, אך זה האחרון מתעורר לפתע ובורח חזרה במעלה ההר. כשאגר חוזר לכפר, הוא פוגש אשה צעירה שמחייכת אליו, מָרי, והוא מתאהב באחת. "כל חייו שב אנדריאס אגר אל הרגע הזה וחשב עליו שוב ושוב, על החיוך הקצר באותו אחר צהריים, ליד תנור המסעדה המתפצפץ חרישית." עמ' 11. 
מכאן הסופר מחזיר אותנו אל אגר הילד בן הארבע. הילד השתקן, החרוץ, המקבל את מה שנופל עליו בהשלמה. הוא מתבגר מול עינינו, מתחשל ומתחזק ותמיד מרוצה, ולנו הקוראים, לא נותר לנו אלא להתאהב בדמותו. חיים שלמים אנחנו עוברים עם הגיבור, תוך כדי תיאורי הטבע הקשוח והקר, עם חדירת הקידמה אל הכפר ועימה הטלויזיה והתיירים, עם התבגרותו והזדקנותו, ולאט לאט הוא הופך לשלנו. 
הספר אכן חרישי, והוא נכנס לנשמה בנועם. ספר שפחות יתאים למי שמחפש ספר קצבי ורב התרחשויות, הוא אינו כזה, אך הוא נקרא בשטף, ובונה את מקומו הנעים, נדבך אחר נדבך בתוך תוכֵינו. הוא תמציתי ומדוייק ופשוט ועשיר כאחד.

"אגר עמד לבדו על ההר. זמן רב עמד בלי נוע שעה שצללי הלילה נסוגו לאִטם סביבו. כשזז לבסוף, הבזיקה השמש מעל רכסי ההרים הרחוקים והציפה באורה את הפסגות ברכות וביופי שכאלה, שלולא היה כה עייף ומבולבל, היה צוחק באושר צרוף". עמ' 118