חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות פוליפונית. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרות פוליפונית. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 10 בדצמבר 2024

שבעה סוגי עמימות - אליוט פרלמן

 


Seven Types of Ambiguity - Elliot Perlman
מאנגלית: יעל סלע - שפירו
הוצאת כנרת זמורה-ביתן, דביר 2009, 794 עמודים


"בזמן שדיברתי הרגשתי כאילו אבן נגולה מעל ליבי ושאני יכולה לנשום יותר בקלות. זה בגלל איך שהוא דיבר אלי, בגלל איך שהגבתי כשהוא דיבר." עמ' 213 
"אף פעם לא פגשתי בן אדם כמוהו. הוא היה כן, נלהב, נבון, ובכל זאת צנוע. הוא היה אינטלקטואל, אבל לא חשב שזה עושה אותו נעלה יותר מכל אדם אחר." עמ' 220 

איך לכתוב לכם על ספר בן כמעט 800 עמודים שמכיל סיפור ענק מזוויות של גיבורים שונים, שיש בו המון מידע מתחומים שונים, ושהיו לי איתו יחסים אמביוולנטיים כל כך. יש כאן המון עומק, בנושאים של פסיכולוגיה ופסיכיאטריה, רפואה, משפטים, גם יהדות ושואה.

יש בספר התייחסות עמוקה ליחסים בין אנשים שונים ומיוחדים, והרבה ניתוחים ספרותיים מרתקים. מצד שני - הוא ארוך כל כך, ומדי פעם רציתי לנוח. אז כל פעם אמרתי לעצמי שאקרא רק קצת, כי הרי יש פה על המדף הרבה ספרים מזמינים שאני רוצה לקרוא, וגם יש חיים מסביב, אתם יודעים ... 
אבל אז נשאבתי. כך קרה שקראתי אותו לסירוגין במשך יותר מחודשיים. לא זוכרת מתי זה קרה לי בעבר. 
במרכז הספר נמצאת דמותו של סיימון הייווד, זה שמתואר בציטוטים שלמעלה. איש מורכב, חכם מאד, מורה לשעבר. תֶּמה מרכזית כאן היא גם ספר הנקרא שבעה סוגי עמימות שכתב סופר בשם וויליאם אמפסון, על עמימות שיוצרים סופרים, בכתיבתם על מערכות יחסים בין אנשים. 

סיימון מאוהב באובססיביות בבת זוגו לשעבר - אנה. אישה יפה מאד ונשואה לגמרי. ד"ר קלימה, הפסיכיאטר של סיימון אומר לאנה: "כבר מזמן עלה על דעתי שסיימון יוכל להיגמל ממך סופית רק אם הוא יראה אותך שוב במו עיניו, רק אם הוא ייצור איתך קשר. ולדעתי, עם כל הכבוד, במצב העניינים הנוכחי לא תוכלי אלא לאכזב אותו." עמ' 70

ג'ו גראטי, בעלה של אנה הוא ברוקר מוכשר וחסר עכבות, איש מריר ואלים. אנה חיה לצידו, לא איתו ממש, והנישואין שלהם מתפוררים. "מאותו רגע ידעתי שזה יכול לקרות, בכל רגע, בלי התראה מוקדמת, ושאני לא אוכל לעשות כלום. היתה לי היכולת להיראות מגוחך ועלוב בעיניה." עמ' 104
לאנה וג'ו יש בן - סאם - ילד בן 10 שסיימון הציל אותו מטביעה בבריכה בעבר. במרכז העלילה כאן הוא חוטף אותו מבית הספר ולוקח אותו אליו. ידידתו הקרובה של סיימון, אנג'ל או אנג'ליק, שהיא זונה רגישה ומקסימה, מודיעה למשטרה על כך וסיימון נאסר. מי שמלווה אותו לפני המקרה, גם במהלכו וגם בתקופת מאסרו הוא ד"ר אלכס קלימה, הפסיכיאטר שלו, שמגלה בו עניין הרבה יותר ממה שמצופה מיחסי פציינט והפסיכיאטר שלו. הוא מטפל בו גם לאחר שאביו של סיימון מפסיק לשלם לו.
שתי דמויות נוספות שמאירות את העלילה ואת כל הגיבורים שלה הן: דניס מיטשל, חברו לעבודה של ג'ו, ברוקר אף הוא, ורייצ'ל, ביתו של ד"ר קלימה ובת זוגו של סאם גראטי, שסוגרת את הפינות הנסתרות בעלילה.. 

הספר כתוב נפלא. מצאתי את עצמי נכנסת לעומק של מידע שבשום מצב לא הייתי נכנסת אליו, כמו למשל מידע על מהלכים בבורסה, עסקאות של חברות. "כדי להביא יריבים חזקים לשולחן הדיונים, קיסינג'ר היה אומר ליריב א' שכדאי לו להיות שם כי יריב ב' יהיה שם, והוא רוצה מאד לפגוש אותו. ואז הוא היה אומר ליריב ב' שכדאי לו להיות שם כי יריב א' יהיה שם, והוא רוצה מאוד לפגוש אותו..." עמ' 161 

אז אולי תגידו שזה מוגזם, שאפשר היה לקצר ולהדק פה ושם. אולי, אבל העובדה היא שהספר היה מרתק ושאב אותי. בספרייה שאלו אם השתגעתי. ספר של 795 עמודים הוא אפילו לוגיסטית, פיזית, קשה לקריאה. אז זהו, שמשהתחלת נגזר עליך לסיים. ולכן אני ממליצה בהחלט, אבל תיקחו בחשבון את כל מה שתזיזו הצידה בגללו. ותודה למיכל, שאני מעריכה עד מאד את דעותיה בתחומים רבים וחשובים, וגם על ההמלצה שלה עליו.

הנה עוד ציטטה אחת קטנה לספרנים והביבליופילים שבינינו:
"טוב, בכל מקרה, אני חושב שאתה טועה. לא כל הרומנים הם אסקפיסטים בלבד. הם לא רק ספרים שקוראים אותם בשביל הבידור. סיפורת, לפחות חלק מהסיפורת, יכולה לעמת אותנו עם אמיתות שלא היינו מתמודדים איתן בלעדיה. היא יכולה לספק לנו תובנות שלא היינו משיגים בלעדיה." עמ' 191  


  

  

  

 



יום חמישי, 9 במרץ 2017

כמו לשבור אור - מירי רוזובסקי


מירי רוזובסקי - כמו לשבור אור
הוצאת זמורה ביתן 2017 - 238 עמודים כולל תודות.

בספר הזה זכיתי פעמיים. פעם אחת, בצורה הכי פרוזאית, בהגרלה. ביקשתי להשתתף בהגרלה כי אהבתי מאד את "אותה האהבה כמעט" של מירי רוזובסקי, וגם הספר "פעם בחיים" שלה מצוי בביתי ואני מחכה שיזמין אותי לקרוא אותו. 
אחרי שקראתי את הספר הבנתי שזכיתי בשנית. זה לא ספר שאפשר לקרוא אותו בישיבה רגל-על-רגל, כאילו. צריך להיות מאד מרוכזים, במובן הכי כייפי שיש, לא לדלג על מילה. כתוב מאחורי הספר ש"זוהי ספרות פוליפונית במיטבה". כמובן שלא ידעתי מה זה ורק אחרי ששאלתי את החכמים יותר בויקיפדיה, ראיתי ש: "פוליפוניה היא מושג מתחום המוזיקה שמשמעותו הימצאותם של שני קולות או יותר בו-זמנית, כשלכל קול יש עצמאות...אף אחד מהקולות לא יכול להיות משני, מדובר בהשפעה סימפונית של מספר קולות עצמאיים." עוד כתוב ש: "יצירה פוליפונית דורשת ריכוז רב בעת ההאזנה, שכן על המאזין לשים לב לתנועתן של מנגינות אחדות בעת ובעונה אחת בקולות השונים, אך דווקא מאמץ זה מביא הנאה רבה למאזין..."  אז זו התחושה שלי בדיוק.

הספר מרתק, מאד מזמין ומושך. עם זאת, מידי פעם צריך לעצור, לחשוב ואולי אפילו סוג של לערוך בראש את רשימת המשתתפים.
שירי צוק מהעולם הבוקר של אברי גלעד והילה קורח המליצה על הספר, וגם היא, כמו כרמית, ציירה לעצמה מעין תרשים של הנפשות הפועלות והקשר המשפחתי או הרגשי ביניהן. אני ניסיתי לאתגר את עצמי ולא עשיתי אחד כזה, לא בטוח שצדקתי. בהחלט מצאתי את עצמי עוצרת רגע מידי פעם ומחשבת, אם אפשר לומר כך - מי נגד מי פה, ומי בעד מי, וגם מי הוא מה של מי. 
הספר מקושט בציטוטים מכתביו של סמואל בקט. טוב, בקט הוא קונצנזוס. לכל הדעות. פרס נובל והכל. ראיתי לפני שנים את המחזה המצויין "מחכים לגודו". מזה בהחלט אין לגזור שאני יודעת הרבה על כתביו, אבל, אישית, אני פחות אוהבת פסימיזם מריר, גם אם הוא מלווה בהומור. בספר כתוב שמי שתרגם הם שניים מהגיבורים. האמנם? מי באמת תרגם? בטח מגיע לו איזה קרדיט פה, לא? (גם בתודות לא מצאתי).

תומר ורוני מתחתנים. יש להם הורים נוכחים מאד. לחלק מההורים יש בני זוג נוספים, יש אחיות בספר שגם להן סיפור משלהם, יש את דייגו. לכל אחד יש את נקודת המבט שלו אל ועל המתרחש, רגשות עמוקים רוחשים שם, גם מעל וגם מתחת למה שרואים, יש גם ריח של סכנה באוויר, ולבסוף, יש סיפור מעניין. מאד. 
לכך יש להוסיף את הכתיבה המיוחדת, האינטליגנטית, המשפטים המורכבים. אני אוהבת את זה. יותר מזה, נראה לי שזהו אחד ממעט הספרים שאפשר ואפילו כדאי לקרוא פעם שנייה. 

"והוא חשב שהם צודקים, משהו בייצור הפנימי שלו משובש, המקום הזה שאוסף אליו בפנים את הניסיון, את המחשבה, את הרגשות, אצלו הוא פשוט מחורר, לא מצליח להחזיק, וכמה שזה מתמלא, ככה זה מתרוקן, מסננת פנימית אינסופית שמשאירה אותו תמיד ריק ומופתע, ואפילו לא יכול להרגיש אשם." עמ' 72
"ולכן הוא פתח לה את הדלת והכניס אותה ואמר שהוא מכין לעצמו קפה אם גם היא רוצה והיא חייכה חיוך מופתע, שתים-עשרה שנה ואף פעם לא הציע לה לשתות קפה, ואמרה שלמה לא, והוא שאל איך היא שותה ובמבט לאחור כל הטקס הזה נראה קצת כמו הכנה למסיבת פרדה, איך הוא לא שם לב, איך הוא לא ראה, הוא שכל כך רגיש לטקסים הקטנים של הסמוי." עמ' 202
"...והאם אי-פעם הוא יפסיק להרגיש את הכרת הטובה הזאת ואת הטינה שמרטיבה אותה בשוליים?" עמ' 208
ואחרון ממש חביב: "לא בגלל אוטו, יו סטיופיד בוי, זה בגלל הפייט. אם אתה נלחם בשביל משהו אתה תמיד מנצח. אתה תמיד מנצח, גם כשאתה מפסיד." עמ' 185
יש עוד המון. תקראו ותראו.