פָּדְרֶה פַּדְרוֹנֶה - אבי, אדוני - מאת גָאוִוינוֹ לֶדָה

פָּדְרֶה פַּדְרוֹנֶה - אבי אדוני - גָאוִוינוֹ לֶדָה

Padre Padrone - Gavino Ledda

מאיטלקית: מירון רפופורט

ספריית הפועלים 2014, 235 עמודים

פדרה פדרונה הוא ספר על יציאה לחופשי, על הצלחה בניגוד לציפיות, ספר של ניצחון הרוח על הכוח. בתמונות שבכריכות למטה תוכלו לראות שמדובר מאב מתעלל ובבן כנוע ומקבל את הדין. 

זהו סיפור אמיתי שבא מסרדיניה. גאווינו של תחילת הספר הוא ילד בן 6, שאביו בא אל הכיתה שלו בבית הספר בו הוא לומד ולוקח אותו משם לתמיד. הוא מסביר למורה, שמנסה למנוע בעדו לעשות זאת, שהוא לא חושב שהילד צריך ללמוד עוד, יש עבודה לעשותה והילד צריך לתת את חלקו במאמץ הכלכלי של משפחתו. גאווינו הוא הבכור ולכן עליו גם להתוות את הדרך לאחיו ואחיותיו הצעירים. הילד מנסה לשנות את רוע הגזרה. הוא אוהב את בית הספר ואת הבית החם בחיק המשפחה בכפר בו הם גרים אך הוא נאלץ לעזוב וללכת לרעות את עדרי אביו בכל מזג אויר ובבדידות מוחלטת. כשהילד מנסה להתנגד הוא חוטף מכות עם מקל עד זוב דם, לעיתים גם לאחר מכן, מאביו המפלצתי.

הילד נשאר לבד בשדות לעיתים קרובות, גם כשהוא פוגש אנשים אסור לו לדבר עמם. הם נחשדים כגנבים פוטנציאליים. הוא צריך להתמודד עם זאבים טורפים, עם קור מצמית ועם אחריות גדולה של שמירה על העדר, בעוד אביו מטפל בכרם שלו או עוסק בעבודות אחרות. חבריו הטובים הם החמור שלהם והכלב. 

אבל הילד לא מוותר. הוא עובד קשה, הוא חוטף מכות בכל הזדמנות, מתגבר על פחדים, על בדידות ועל כעס ותסכול אבל שורד, מתוך פחד מאביו, אבל גם מכבוד כלפיו, בגלל המוסכמות בסביבה החברתית בסרדיניה, בכפר שלו, בקהילה שמתערבת ומשפיעה מאד על חיי חבריה.

סיפור התקדמותו לעבר מטרתו עובר מבית הספר שנאלץ לעזוב, דרך השדות השחונים שבהם הוא רועה את הכבשים, דרך הצבא ולבסוף דרך האוניברסיטה. זהו ספר בוטה וחזק, נכנס לקרביים וזועק. 

לא קראתי עדיין ספר סָארדִי. את זה קראתי במשך שלושה ימים, ברומא, בעותק דיגיטלי, מעט בכל הזדמנות שהיתה לי. הוא מעורר בקורא מגוון של רגשות החל מכעס וזעם ועד חמלה והערכה. הגיבור נמצא בסיטואציות מגבילות ביותר, הוא כלוא תחת שלטונו הספארטני של האב ותחת מחוייבויותיו לחברה בכפר ולמשפחה, והוא נלחם על זכותו ללמוד ולהתקדם. לעיתים הוא מתפתה לוותר כי הוא קשור בנימי נפשו לשיחים, לכבשים, לכל מה שהיווה את ילדותו. לפעמים הוא "גונב" לעצמו כמה שעות של ילדות, לא לאורך זמן. הוא מתעשת וממשיך בדרך שהתווה לעצמו.

"וכך, כדי לרוץ אל האש ההיא, נטשתי בחטף את כל עולמה של בַּאדוֶרוּסטָאנָה (איזור המרעה) על העצים שלה, הגבעות וההרים שפסגותיהם הרחוקות הציתו פעמים רבות כל-כך את דמיונותי הגלמודים והיו הדמויות הידידותיות היחידות שעמן שוחחתי ארוכות בשתיקתן." עמ' 212

הדבר מצריך ממנו עוצמה נפשית, העזה ותבונה, נחישות והתמדה. גם כשכל האנשים סביבו בזים וצוחקים לו, הוא אינו מתייאש. והוא מצליח. 

גאוינו לדה היום הוא איש בן 80, הוא למד באוניברסיטה של רומא ונושא תואר ראשון בבלשנות. 

מי שאוהב ספרים המאירים גיבור/ה שבניגוד לכל הסיכויים הצליחו לשבור את תקרת הזכוכית ולנסוק אל על - זה אחד הספרים שיאהב מאד. 

מאד ממליצה על הספר הזה, שזכה לפרסים רבים ושגם יצא כסרט שתוכלו לראות את הטריילר היפהפה שלו כאן. 

      

      

      

      

   

Whale Rider by Witi Ihimaera

The Whale Rider - Witi Ihamaera

Reed Books, Reed Publishing Ltd. NZ 148 עמודים ועוד תרגום ממאורית לאנגלית.

סתָו חזרה מניו זילנד לפני שנים והביאה לי איתָה משם את הספר הזה. כשקראתי אותו לראשונה התקשיתי מאד להבין את הניבים המָאוּרִים שבו, אבל, מכיוון שהיה כל כך שווה קראתי אותו עד הסוף. שם, בסוף, פגשתי את ה-Glossary, מילון מאורית-אנגלית, שבֵּאֵר והשלים את החסר. באותה תקופה יצא הסרט בשם הזה, שריגש וסחף ואף הדמיע לא מעט. הספר שבידי הוא המהדורה שיצאה בעקבות הסרט, ואין לי את המקור הראשון.

עכשיו, כשנה לאחר שחזרתי מניו זילנד בעצמי, ויופייה הבלתי נתפש עדיין מאד מהדהד בי, רציתי לשתף אתכם באהבתי לספר הזה, גם אם ספק גדול אם תוכלו לשים את ידכם עליו. שמות הגיבורים בספר, (כמו, אגב, שמו של הסופר, בוודאי שמתם לב) מאד זרים לאוזנינו. אלה שמות מאורים.

ניו זילנד מאד רחוקה מכאן. יומיים טיסה. היא מאוכלסת במפוזר על ידי חוואים בעיקר, הרבה כבשים ובקר נראים רועים בחופשיות על שטחים פתוחים ירוקים מאד. בערים, גם אלה לא גדולות בדרך כלל, יש המתפרנסים גם מאירוח. יצא לנו להתרשם מאורח החיים המקומי, שהוא מאד נדיב, חייכני ומסביר פנים, שש לעזור אפילו בדברים שלא היית מצפה להם. לא מזכיר את רמת השרותיות לה אנו זוכים בארץ או גם בארצות מסבירות פנים יותר. תוסיפו לכך את הנופים הפסטורליים, את שפע המים, את היערות והטרקים המאתגרים ותקבלו טיול "אחרי צבא" שעשינו, דן ואני, לפני שנה, על פי ההנחיות המדוייקות שקיבלנו מיעלי.
תראו, זהו הטריילר לסרט. הוא מיוחד, הוא מרגש, אולי ראיתם?
זהו סיפור אתני שבמרכזו ילדה שנולדת במשפחה מַאוּרית. אימה מתה בלידתה אותה ואת אחיה התאום, שמת בלידה הזאת אף הוא. היא נאספת לבית סבה וסבתה, (נָנִי פלַאוֶורס וקורו אפִּירָנָה), שני אנשים מיוחדים ומקסימים, שהקשר ביניהם הוא חלק מהכיף הגדול בספר. קוׂרוׂ, שהוא הצ'יף בקהילה המאורית מאוכזב מכך שאין לו נכד שימשיך את המסורת. בת לא תסכון לתפקיד המכובד הזה, מדורי דורות זה תמיד בן. הילדה לומדת בהיחבא את ריטואל הריקודים של הבנים המיועדים להמשיך את המסורת, היא כמו מרגישה שהיעוד שלה הוא השיח עם הלווייתנים. הגורל מונח לפיתחה והיא נענית לקריאה. אין לי כוונה להמשיך ולספר לכם את העלילה כאן. הסרט הוא משנת 2002 ונדמה לי שניתן לראות אותו במלואו ברשת.
הערך המוסף של הספר הוא בשיח הליוויתנים בו. הוא מסביר את הקשר בין הדמויות האציליות של הדגים הגדולים הללו לבין האנשים, ובמיוחד לפאי, הגיבורה, ולקורו סבהּ. חכמתה של הקויַה, הליוויתנית המנהיגה, זוהרת בשיח המתנהל בין הגלים:

 "She was clever, all right, the kai karanga... By asking questions she was enabling their leader to come to decision she had already reached. No wonder she was queen and they were the ladies in waiting... She let the words sink in, because she knew that it always took males longer than the females to understand." עמ' 138 

מדובר כאן על לוויתנים, כן? והסופר הוא גבר אז מותר לו. אנחנו אומרות את זה רק בלב...... 😉 

הסיפור הזה כאילו מוכר לנו. נערה שרוצה להוכיח לעולם את ערכה דווקא במקום שבו הסביבה לא מוכנה לקבל זאת. איך אומרים? Been there done that. אבל כאן יש את התוספת האנתרופולוגית המרתקת של עולמם של המאורים ושל הקשר הטבעי מחד והאידאולוגי מאידך אל הלוויתנים, והוא מיוחד להם. אין כמוהו בתרבויות אחרות. 
כמובן שאני משוחדת. תסעו אתם לניו זילנד ונראה אתכם אובייקטיביים...

               

לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר

לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר

  Lolly Willowes - Sylvia Tounsend Warner

מאנגלית: רנה ורבין

הוצאת לוקוס, 2016, 224 עמודים

וילוז = ערבה,  (Weeping willows) מעניין אם הסופרת התכוונה למשמעות של השם הזה. לא נוכל לשאול אותה, מן הסתם, שכן כבר מעל 20 שנה היא ישנה תחת הכוכבים. כמה רציתי שיהיו לי ערבות בוכיות בגינה... דימיינתי לי  6, 7 או יותר פינות אור בדשא ומעליהם נשפכים ענפי ערבה בוכיה... טוב, אז רציתי.  זה לא צלח. הן נבלו ומתו בזו אחר זו. בסוף ויתרתי. אבל לא התכנסתי הערב בשביל לבכות לכם על הצרות שלי בתחום החקלאות. לא ולא. זו רק הערת אגב שקפצה לי מהשם וילוז. 

זהו הספר הראשון בהוצאת לוקוס, שנולדה לאחר הפירוק של זיקית המעולה. מסקרן מראש, נכון? שלא לדבר על זה שמדובר כאן בקלאסיקה מתחילת המאה ה-20, מהסוג שבד"כ לא הייתי נוגעת בה כאן, אלמלא ההומור האנגלי היבשושי החביב עלי. בחלק הראשון של הספר אנחנו פוגשים את לורה, עלמה אנגליה למהדרין בת 47. לא נשואה וגם, שומו שמיים,  לא ממש רוצה להינשא. לאחר מות אביה, היא נאלצת לעזוב את הבית האהוב עליה בכפר ולעבור לגור בעיר הגדולה לונדון עם אחיה, גיסתה קרוליין ושתי בנותיהן. אלה משנים את שמה מלורה המקורי לדודה לולי. היא מתנהגת כפי שמצופה ממנה בהרבה מובנים, ועושה את המטלות המתבקשות, אך היא אינה קוראת את הרומנים הנשיים שכל בנות החברה הלונדונית הרווקות קוראות, היא מוכיחה ידע במקומות בהם מצפים ממנה להיות בורה, היא לא מתכוננת בשום צורה ל"יציאה לחברה" ועדיין לא מעוניינת להינשא. עד כאן החלק המשמים של חייה של לולי, והחלק הראשון של הספר. בחלק השני מגיע מהפך: " לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. אפילו הנרי וקרוליין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו - שפע, סמכות, ניסיון יומיומי." עמ' 86 

לאחר הארוחה הזו לורה מטילה את הפצצה. היא מתכוננת לעבור לגור בכפר נידח, גרייט מופ שמו, (מטאטא גדול, איזה שם מדליק...) ואולי יהיה לה גם חמור. אחיה, הנרי, משוכנע שהיא לא מתכוונת לזה. זה נשמע הזוי לחלוטין, אך היא אמנם עושה זאת וחוגגת על הטבע במיטבו, על פשטות החיים בכפר, על החופש האישי שלה. אבל זמן קצר לאחר מכן מגיע לכפר אחיינה טיטוס, וכאילו מחזיר אליה את האנגליות המרובעת, את השעמום והכבלים של השגרה ממנה ברחה."המנהגים, דעת הקהל, החוק, הכנסייה, המדינה - כולם היו מנידים את ראשיהם העצומים, דוחים את עתירתה ושולחים אותה בחזרה לכבליה" עמ'   194. שוב היא רוצה לברוח, ואז... אז מופיע חתלתול מוזנח במטאטא הגדול. 

כאן נראה לי עדיף שלא אמשיך לספר לכם. זה יהיה כל כך לא הוגן...  כי מכאן מתחיל הכל להתרומם ולהתנהל בקצב מהיר ותוסס, שונה כל כך מההתחלה של הספר. זהו ספר פמיניסטי במידה רבה, אבל לא רק. יש כאן גם אינדיבידואליזם במיטבו, פריצת דרך יחסית לדרך המחשבה של התקופה ההיא. יש גם פנטסיה, ולא להיבהל, זה מאד אנושי ונגיש, אני בטוחה שתאהבו את זה. וגם, זה לא כאילו שהופתעתם, נכון? הרי ראיתם את המכשפה בתמונה של הספר...

רק עוד כמה פנינים מהספר:

"בשנות חייה האחרונות נעשתה הגברת וילוז (הכוונה לאימה של לולי) מיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה, ומותה נראה כמו הביטוי המשוכלל והסופי של המיומנות הזו. נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, "נראה לי שאפרוש עכשיו לקבר שלי" ויצאה מן החדר... " עמ' 25.

"אבל להנרי הייתה לא פחות נחישות וילוזית מאשר לאביו או לאימו, ונחישותו הייתה צעירה משלהם בעשרים וחמש שנה, וחיונית בהרבה." עמ' 29

"מר וולף-סונדרס השרוע על החוף אכן דמה מאד לשק חול ושבה את העין באותה מידה." עמ' 71

""למזג אויר כזה לעולם לא ירשו להשתולל בלונדון" חשבה". עמ' 101

"כך היה אדם הראשון היצירה האצילית ביותר של הטבע, כשהתהלך בין החיות, שומרו היחיד של הגן, מושלם, כל צלעותיו איתו לפני שחוה הפרה את איזונו.... אדון סונטר הזכיר ללורה את אדם במידה כזו שהיא החלה להרגיש כמו חוה - התעוררה בה סקרנות שאינה הולמת גברת." עמ' 121

"... וכשהן חוזרות מחכים להן תפוחי אדמה שצריך לבשל לארוחת הערב. זה נשמע קטנוני להתלונן על כל זה, אבל אני אומרת לך, הדברים האלה שוקעים ורובצים עלינו כמו אבק דק, גרגיר ועוד גרגיר, והאבק הוא זמן, והוא שוקע ומתבסס במקומו." עמ' 207.

ספר קטן ענק. 

  

  

  

נערים בהירי שיער - קיין נגויין

נערים בהירי שיער - קיין נגויין

The Unwanted - Kian Nguyen

מאנגלית עדי גינצבורג-הירש

הוצאת מודן 2006, 308 עמודים

ראשית אפצח בגילוי נאות: הוייטנאמית שלי, איך לומר, יש לאן להתקדם פה. היא לא משהו. למעשה אני לא מבינה מילה. ולכן כשחיפשתי חומר על הספר הזה, התקשיתי מאד למצוא משהו בשפת המקור, או אפילו בשפה כלשהי שאינה טריוויאלית לנו. אבל מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שהתחלתי לקרוא אותו ערב אחד ופתאום... אופס... נהייה בוקר. וזה לא ספר מתח או משהו כזה, ובכל זאת... ועל כן התכנסנו הערב. הסיפור הוא סיפור אוטוביוגרפי של קיין, מה שעושה את הכל יותר נוקב. כמוהו היו עוד רבים, ומהמרחק הפיזי והמנטלי שבו אנחנו נמצאים, אין לנו מושג מה באמת קרה שם, ולכן זה כל כך מעניין. 

הספר מדבר על התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם. קיין נולד לאם וייטנאמית ממשפחה עשירה, הרגילה למנעמי החיים בגדול מאד. אביו הוא מהנדס אמריקאי, שהיה מאהב של אימו ועזב את וייטנאם כשקיין היה בן 3 חודשים, לאחר מכן נולד לו אח, ג'ימי, שנולד מנישואיה של אימו לקצין אמריקאי אחר. כל זה היה ממש בסדר, עד להפיכה הקומוניסטית. המשפחה ירדה מגדולתה ואתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה פחות משמח זה להיות במעמד הזה, בטיימינג ההוא.
"כעת הבינה אמי ששום קיר עלי אדמות לא יגן עלינו מחרם ומנידוי. לא היה אפשר להסתיר את הסודות, שאמי נסתה לשמור באופן כה נואש. באין תקווה, ידעה שנגדל בחברה המסרבת למחול, מוזנחים כמו אורז בר." עמ' 29
"אם אתה רוצה לזכות אי-פעם באושר, אל תחשוב על העבר. תחת זאת, התחל לחיות. מה הטעם לחשוב בלי הרף על משהו שכבר קרה, ושלא תוכל לשנותו? תחיה, ושמח בחייך!" עמ' 307

זהו סיפור של הישרדות, עם חלום גדול ברקע. משהו שמרימים אליו עיניים מבפנים, ומסיט את המכשולים הקשים מאד בדרך. 
אני לא מצטטת לכם עוד. אין כאן הגיגים עמוקים מידי, או פנינים של שפה. אבל יש את מה שעוסק בו הראש, למשמע הסיפור הבלתי ייאמן הזה. קיין נגויין מספר סיפור מרתק וסוחף ביותר. הוא מראה לנו תמונה אמיתית של מהפכה מבפנים מחד, וסיפור של הישרדות כמעט בלתי אפשרית מאידך. 
קשה לנו לחשוב על משהו כזה בחיי היום יום שלנו. אנחנו לא מכירים מצבים שבהם דברים משתנים בסביבה החברתית שלנו מקצה אל קצה, מהיום למחר, אבל כאן זה קורם עור וגידים מול עינינו. זוהי היסטוריה בהתהוות כפי שהיא מסופרת ממקור ראשון, וזה פשוט נקרא בנשימה אחת.