שארית היום - קאזואו אישיגורו
The Remains of the Day - Kazuo Ishiguro
מאנגלית: צילה אלעזר
הוצאת מחברות לספרות - 210 עמודים
לפני כמה שנים קראתי את "אמן של העולם הצף" של אישיגורו שאהבתי מאד. לפני כשנה, ביריד הספרים בשוהם של כנרת זמורה ביתן קרא לי "שארית היום" ונעניתי. מאז, כאמור עברה שנה. נסעתי ליפן והחלטתי שאקח עמי את הספר. קזואו אישיגורו, הסופר, נולד ביפן. הוא בן גילי, וחשבתי שזה יכול להתאים לנסיעה שלי, אף שאינו מתרחש ביפן אלא באנגליה שבין המלחמות.
גילוי נאות: בקושי קראתי שם. יפן היא כל כך עשירה וממלאת שלא ממש נשאר בי שקט לקרוא. אבל הטיסה לשם ארוכה, ומשם - הטיסה נראית ארוכה עוד יותר. אז התחלתי אותו ונשביתי בקסמו. הספר מודפס בפונט לא קל, כתוב דחוס, גבוה, וגם התוכן בו אינו מהסוג שאתה קורא ביעף. לא ולא. זהו ספר למיטיבי... אבל אנחנו הרי לא נבהלים מזה. זוהי השקעה שמניבה לטווח ארוך. ספר שהולך איתך גם לאחר שסיימת אותו.
לא התייעצו איתי כשנתנו לסופר את פרס הנובל (הייתם מאמינים??) אבל למי שקרא מספריו אין ספק שהוא מעולה.
לא אכביר מילים על העלילה. בקצרה, זהו סיפורו של מר סטיבנס (אין לו שם פרטי בספר, מפאת כבודו), והוא מסופר תוך כדי נסיעה אל מיס קנטון, שהיתה עובדת בכירה באחוזה בה שימש כרב משרתים. לכל אורך הדרך מדבר מר סטיבנס על מקומו המכובד בהיררכיה של משרתי דארלינגטון הול, על מהו כבוד בעיניו, ועד כמה מסור ואחראי יכול להיות מי שמתכבד להיקרא רב משרתים דגול. הסיפור נבנה לאט ומתברר לנו בהדרגה שהלורד דרלינגטון הנערץ לא תמיד היה ראוי לכבוד שניתן לו ע"י סטיבנס. אל הגיבור שלנו מוטחות אמיתות מטרידות ביותר באשר ליחסיו של דרלינגטון עם נציגים של השלטון הנאצי. אבל, הוא נשאר נאמן עד הסוף, כי כך מצופה ממנו. גם יחסיו עם גברת קנטון מוגבלים בשל כך. גם לה אין שם פרטי בספר. אישיגורו נזהר שלא להכניס משהו אישי יותר ומקצועי פחות לקשר ביניהם. חייו של מר סטיבנס מוקדשים כולם לעבודתו. הוא מנסה בכל מאודו לרַצות את מעבידו, אפילו כשזה אומר לנחש מתי הוא מתלוצץ ולהתאמן על כך כדי להישמע שנון. הוא מתנהג לפי הספר במדוייק, לעולם אינו חורג מהתלם, ולעיתים נשמע כמו רובוט מיומן. רגשות, למשל כלפי אביו הגוסס, עלולים להפריע בעבודתו והוא נלחם בהם מלחמת חורמה. גם כלפי מיס קנטון הוא מחריש את רגשותיו. כן זה סיפור של החמצה, של קיבעון בתוך מוסכמות וחוקים נוקשים, ושל התפכחות מאוחרת. זה כתוב גאוני, לדעתי. לא פחות. תנו לעצמכם את המתנה הזאת.
אסתפק בזה בעניין התוכן, כי סיכוי טוב ששמעתם על הספר ואולי אף ראיתם את הסרט (טריילר כאן) וגם, די ברור לי שתרצו לקרוא אותו, אז למה לי לקלקל לכם עם ספוילרים וכאלה?
מתוך מה שקורה בספר, הייתי רוצה לשוחח איתכם על מסירות ונאמנות לעבודה. מחד כי כאמור, אני חוזרת עכשיו מיפן, ומאידך כי חלק גדול מהיום יום שלי בעבודה - ושל רבים כמוני - הוא שירות לקהל. רוצה להניח כאן את השאלה איפה עומדים אנחנו עם האופי שלנו, הרצונות והחובות שלנו מחוץ לעבודה למול המתחייב ממקום העבודה שלנו, במיוחד מקומות עבודה שמטבעם הם שירותיים.
ביפן, כשאתה נכנס לחנות או ללובי של מלון, יש תמיד אנשים שאינם עושים דבר מלבד לברך אותך בכניסה, בחיוך אדיב, בפניוּת שכולה רצון טוב. מן המפורסמות הוא שהם עובדים עד מוות, ליטֶרָלי. אינם יוצאים לחופשה אם לא מכריחים אותם, בקושי רואים את הבית והמשפחה. הכבוד שהם רוחשים לעבודתם, לא רק לאנשים סביבם אלא אפילו לחפצים שברשותם - מדהים. הם פנויים לחלוטין אל הלקוח שלהם ולכאורה לא קורה כלום בחייהם הפרטיים שעשוי להיות מעורב בשירות שהם נותנים לך, האורח. ראיתי איש עומד לפני קרון של שינקֶנסֶן עם מטאטא ויעה. לפני שעלה לקרון לנקות אותו - קד לו קידה.
ביפן עקומת הילודה שלילית. גם התל"ג לא מיטבי.
אני משאירה כאן את העניין פתוח למחשבה. לא באתי להטיף מוסר, חלילה, רק להאיר את הקיצוניות הזו.
ורק ציטוט אחד:
"אני כמובן כבר הקדשתי זמן רב לפיתוח מיומנותי בהחלפת דברי לצון, אך אפשר שעד כה לא ניגשתי אל המטלה הזאת בתחושת החובה הראויה." עמ' 211
ועם כל זה, בחייכם, כשבא מישהו לקבל מכם שירות - תהיו איתו. תנו לו חיוך. תוודאו שזה יחלחל גם אליכם.
