חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות נפולי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות נפולי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 1 באוקטובר 2020

חיי השקר של המבוגרים - אלנה פרנטה

 


La vita bugiarda degli adulti - Elena Ferrante
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספרייה החדשה (ספרי סימן קריאה / הקיבוץ המאוחד), 2020, 314 עמודים

"שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאד." זהו משפט הפתיחה של הספר הזה, שכולם מדברים עליו עכשיו. המשפט הזה יחד עם צמיד אחד מיוחד במינו מהווים לדעתי את עמוד השדרה של הספר הזה שכתוב לעילא ולעילא ומכיל בתוכו עולם ומלואו. 
הסיפור מתחיל בשני איזורים בנפולי. זה המבוסס והנחשב, שבו גרים האינטלקטואלים, החשובים והנחשבים, והשני, זה של אנשי הביבים, תחתית התחתיות של החברה הנפוליטנית. 
ג'נובה היא ילדה טובה מבית טוב, ששני הוריה אוהבים אותה מאד. היא תלמידה טובה ומחונכת. אומרת רק את הדברים שיאה לומר אותם במילים הנכונות. אבל המשפט הזה שאמר אביה סדק את התמימות שלה ופקח את עיניה לראות דברים שנעלמו והוסתרו מפניה עד כה. היא מחליטה לפגוש את ויטוריה, דודתה הדחויה והשנואה על ידי הוריה הנאורים, זו שגרה בנפולי הלא נכונה, בניגוד גמור למה שמצופה ממנה.
הספר כתוב בהידוק רב ומתפתח כמו שביל שהקורא ההולך בו משתוקק לדעת לאן הוא מוביל. אותה אמירה של אביה של ג'נובה מכתיבה לה התנהלות לא צפויה, מפגישה אותה עם עולם שמושך אותה בחבלי קסם על האפל והמואר בו. תתארו לכם טיפות צבע שנכנסות לכוס מים. לאט ובהדרגה המים משתנים לפי קצב הטפטוף והכיוון שלו. כך מתפתחת אישיותה של ג'נובה - המכונה ג'אנינה או ג'אני ע"י אנשי העיר התחתית - מילדות לבגרות, דרך המפגשים שלה עם השקרים שהיא מגלה בחיי המבוגרים, ועד להתפכחות שלה וההחלטות שהיא מחליטה בגללם.
המונח "דיאלקט", ניב, מובלט כאן, כמו גם בקווארטט הנפוליטני המפורסם. בדקתי את המשמעות שלו. זה לא כמו הסלנג שאנחנו מכירים. זה הרבה יותר מזה. האתר באיטליה מראה בצורה יפה עד כמה הדיאלקט הנפוליטני הוא משמעותי בחיי הקהילה שם. "הניב הנפוליטני נחשב לאחד מה"שפות המשניות" המפורסמות בעולם. גם אם התורמים לכך הם כנותו הייחודית, שמחת החיים הפורצת או חיוניותו העזה, ישנו מאפיין אחד שבו נבדל הניב הנפוליטני מכל ניב אחר: המוזיקליות." (כך באתר, עם דוגמאות של שירים נפוליטניים אהובים). השיח בספר נע בחלקים רבים בין הדיאלקט הנפוליטני והאיטלקית המכובדת, וזה נותן מימד נוסף שאני, לפחות, לא מכירה משום ספרות אחרת שקראתי. זוהי באמת מוסיקה במילים. כתיבתה של פרנטה מיוחדת וחדה כל כך עד שהיא מסוגלת לגרום לקורא להיכנס למתח בגלל טלפון אחד שעושה ילדה לדודה שלה שגרה באותה עיר.

מניחה לפניכם רק שלושה משפטים מבין אלה שאהבתי במיוחד:

"בינתיים למדתי יותר ויותר להסתיר מהורי את מה שקורה לי. או נכון יותר, שיפרתי את דרכי לשקר באמצעות אמירת האמת." עמ' 75

"... אבל לעולם לא יגיע עד כדי שיסטור לי, חשבתי, אין לו צורך בכך. הוא יכול לאיין אותי באמצעות מלים, הוא יודע לעשות את זה,..." עמ' 204

“בבוקר ההוא עלה בדעתי לפתע משהו שנראה לי בלתי-נסבל ובו-בזמן משעשע: לא אני, לא ויטוריה, לא אבא שלי, איננו יכולים לחתוך באמת את שורשינו המשותפים, וכך, בסופו של דבר, אנחנו בעצם אוהבים ושונאים – בהתאם למקרים – תמיד אותנו-עצמנו." עמ' 260

מומלץ ביותר.

  

    

   

   

   

  

    

   





יום שישי, 13 ביולי 2018

הסיפור של הילדה האבודה - אלנה פרנטה



Storia della bambina perduta - Elena Ferrante
מאיטלקית: אלון אלטרס
הספרייה החדשה הוצאת הקיבוץ המאוחד
482 עמודים

הספר הזה חותם את הטטרלוגיה הנפוליטנית של אלנה פרנטה. יש לסידרה עוקבים ומעריצים אין ספור בעולם כולו. אני קניתי את הרביעי מיד כשהודיעו בהוצאה שהוא יצא סופסופסוף אבל התאפקתי וקראתי אחרים לפניו. כן הוא קרא לי מהמדף, ולא פעם, אבל הרגשתי מאד חזקה בדחיית סיפוקים וגם על זה היה נחמד לי לחשוב. 
הכל מתחיל אי שם בראשון, החברה הגאונה, משתי ילדות ושתי בובות. זה נגמר בצורה אניגמטית משהו ואני אשמח להיווכח שיש עוד ממנו. אבל בינתיים, כמה מילים על זה, בלי ספוילרים. מי שקרא כבר ורוצה לדבר על זה, מוזמן גם כאן, וגם בקבוצה המתאימה לכך בפייסבוק, ששרית היקרה מאד סיפרה לי עליה.
דבר אחד קצת הפריע לי בכל זאת, ואני אומרת את זה בזהירות ועל קצה האצבעות: הלוואי והייתי יכולה לקרוא את זה באיטלקית. ה"דיאלקט" הזה. הייתי כל כך רוצה לדעת איך זה נאמר באמת, מה המשמעות שאני מפסידה כאן בתיווך של התרגום. בסוף גם היו כמה משפטים שקראתי כמה פעמים, ואני משוכנעת שבאיטלקית זה יותר טוב. נראה לי שבכרך הזה זה בלט יותר. אבל הספר, והסידרה כולה? מה אומר? שפתיים יישקו.
"רעידת האדמה - רעידת האדמה של 23 בנובמבר 1980, עם ההרס האינסופי שלה - נכנסה לעצמותינו. היא סילקה את הֶרגל היציבות והמוצקות, את הודאות שכל רגע יהיה זהה לזה שאחריו, את ההיכרות האינטימית עם צלילים ותנועות, את יכולת הזיהוי הוודאי שלהם... מחוץ לבית היה גרוע מבתוכו, הכל נע וצרח, והותקפנו בשמועות שהכפילו את האימה." עמ' 166
""זה לא עניינך, תשתקי קצת." 
המילים האלה, בדיאלקט, היו כה בוטות, כה חריפות, כה לא מתאימות, שנרעשתי.
פיטפטתי איתה פטפוט או שניים כלליים, החזרתי הביתה את בִּתי." עמ' 349

העניין ההוא שתמיד עולה בין קוראי הסדרה - מיהי בעצם החברה הגאונה? - נשאר עלום ונתון לבחירתכם. נפולי שזורה וקלועה בַאנשים שלה. ביום יום שלהם, בפוליטיקה, בטמפרמנט של כל אחד, ברגש בחומר וברוח. החברוּת של לילה ואלנה, שהיו ילדות קטנות כשהכרנו אותן לראשונה, ועתה הן נשים מבוגרות וחכמות עוד יותר מבתחילה, החברות הזאת היא ליבו של הספר, לטעמי. היא עולה ויורדת, ומשנה את פניה ומוסיפה רבדים מתוך אופיין של החברות, מסביבתן החברתית, ובעיקר, מהדבר הרבגוני והמורכב הזה שקוראים לו נפולי. 

אז עכשיו משסיימתי לקרוא את ארבעתם, אני מרגישה לבד. 

      
      



יום ראשון, 21 באוגוסט 2016

הסיפור של שם המשפחה החדש - אלנה פרנטה


הסיפור של שם המשפחה החדש - אֶלֶנה פֶרנטֶה
Elena Ferrante - Storia del nuovo cognome
מאיטלקית - אלון אלטרס
הוצאת הספרייה החדשה - הקיבוץ המאוחד, 2016, 496 עמודים


זהו הספר השני בסדרה הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פראנטה. ב"הארץ" כתבו כתבה על הזהות המשוכללת של אלנה פרנטה, וכן על תעלומת אלנה פרנטה. היא כנראה מלמדת באוניברסיטה של טורינו, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. שמה הוא בדוי, היא מתראיינת במכתבים בלבד. אישה אגדה. 
ומה פתאום אני מספרת לכם על הספר השני ולא על הראשון? את הראשון, שנקרא החברה הגאונה, אולי קראתם כבר. זהו ספר מופלא ובו אנחנו מתוודעים לגיבורי הסדרה כולה. המון אנשים. שתי הגיבורות הראשיות הן בנות 6 והספר מביא אותנו עד להיותן בנות 16. יָפָה ועוד אנשים לא יאהבו את הצורך להכיר ולזכור כל כך הרבה אנשים. למרות שיש מקרא בהתחלת הספר, ואפשר להכיר את המשפחות הגרעיניות שבספר ואת בניהן, זה לוקח קצת זמן להיכנס לזה. עכשיו, כשאנחנו כבר מכירים ויודעים יותר מי זה מי - ההנאה עוד גדולה יותר. מה זה הנאה?! בכל רגע נתון שהתאפשר לי, הייתי מפניקה את עצמי בעוד דף, בעוד כמה משפטים. כי הכתיבה פה היא ענקית. העומק מדהים. האישה המסתורית כותבת לעילא ולעילא. זה כשלעצמו חשוב ביותר, אבל, בעיקר - הספר משך אותי בחבלי קסם בגלל היותו מרתק. 
אני מודעת לגמרי לכך שיש שלא יסכימו איתי. זה לא ספר מתח וגם לא רומן רומנטי שנקראים בחטף. להיפך. בשונה מספרים רבים שאני קוראת לאחרונה, שהם רזים וממוקדים, כאן - היריעה רחבה ועשירה. המון אנשים, המון אירועים, המון רגשות. ומשעה שנשאבתי לנאפולי, על האנשים והאווירה, על הטעם והריח - לא יכולתי להינתק. מה אומר לכם... ממש אפשר לראות את הכביסה התלויה על החבלים, את הנשים קוראות זו לזו מהחלון, את הגברים הצעירים המשוחחים בתנועות ידיים דרמטיות, ואת הצעירות המתייפייפות ואף רבות בצעקות רמות, את הזמן הזולג בעצלתיים ביניהם בשמש הים תיכונית, המלבינה, המסמאת, והמציתה את מה שאי אפשר להבליג עליו בשום אופן.
שתי גיבורות עיקריות כאן, שחיות בשכונת עוני בנאפולי. הייתם שם, אגב? ראיתם את הלכלוך, שמעתם את הרעש? 
אֵלֵנָה גרקו, המכונה גם לֶנוּ וגם לֶנוּצָ'ה, שהיא המספרת, ורפאלה צ'רולו, המכונה גם לִינָה או לִילָה. יחסי האהבה - שנאה ביניהן, יחסי הקנאה והאחווה, מורכבים ביותר. כאילו כל אחת מהן מזריקה (ולפעמים גם שואבת) אנרגיה עצומה לשנייה. אנחנו הרי מכירים את זה כל כך טוב, נכון? שכן התמזל מזלנו. זכינו בחברות נפש יקרות, ואנחנו יודעים ומכירים היטב את ההרגשה. אני צודקת או שאני צודקת? לפעמים, הרי, מִשיחה אחת אנחנו מוטענים לימים רבים. 
וכאן, כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יקרה עכשיו - הקערה מתהפכת על פיה ואנחנו מופתעים. גם אם דרכי הפעולה של הגיבורות, הרגשות המפעילים אותן, הרחשים שמתחת לפני המים אפילו, גם אם כל אלה מאוד משוקפים, מוכרים ומובנים לנו, אנחנו עדיין לא מוכנים אף פעם למה שקורה. לִילָה היא כריזמטית לאין קץ, ולֶנוּ, לכאורה, ממושמעת והולכת בתלם. למרות המאמצים האינטלקטואלים המכבידים שהיא לוקחת על עצמה - היא חיה חיים מונוטוניים משהו. גם אם יש סיפוק מסוים הוא תמיד מוצנע מאחורי חוסר הבטחון של מי שצמח למעמדו החדש מביב השופכין של החברה. ולסופרת תמיד יש איזה שפן שהיא מוציאה מולנו מן הכובע. לֶנו נמשכת אחרי לִילה, מנסה לא פעם להכשיל אותה אך גם מעריצה אותה. בתחילת הספר הזה הן בנות 16 ובסופו הן בנות 23. אחת קשורה בנישואים קתוליים לא מאושרים והשנייה לומדת בהצטיינות יתרה, וחווה אהבה לא ממומשת. גם המאפיה מצטרפת כאן לחגיגה. אנחנו הצופים כאילו מסתכלים בחלונות הפנימיים של האנשים ורואים את כל מה שמתרחש שם. כל כך עמוק, כל כך מעניין. ולא בקטע של מציצנות, אלא כמו להיכנס לעובי הקורה של מחקר אנושי מרתק. והסוף - שפתיים יישקו.
שתי ציטטות בלבד:
"הבטתי בה בהערצה. היא נהגה במכונית, חיתה במילנו, לימדה באוניברסיטה, והיא מתמודדת עם אביה בלי עוינות. ואני, לעומת זאת? הייתי מפוחדת מן המחשבה שאפצה את פי, ובד-בבד חשתי מושפלת בגלל שתיקתי." עמ' 430
"היא מסבירה לי בתגובה שלמעשה לא זכיתי בכלום, שאין שום דבר בעולם שאפשר לזכות בו. שחייה מלאים בהרפתקאות מגוונות ופזיזות בדיוק כמו חיי, ושהזמן פשוט גולש לו בלי שום משמעות, ויפה להתראות מפעם לפעם כדי להקשיב לצליל מוחה המטורף של אחת מאיתנו, המהדהד בצליל המטורף של מוחה של האחרת." עמ' 491
את הספר הזה הביאו אלי, בחגיגיות הראויה, לאחר שהתמוגגתי בכל הזדמנות מהראשון. להגיד שאני מחכה בכיליון עיניים להמשך יהיה הערת ההמעטה של השנה.