ביני (בנימין) הוא בחור צעיר, נשוי באהבה גדולה לאסתר היפה, למרות שיש לו "נטיות הפוכות". אתם יודעים מה זה? כי אני לא ידעתי וכאן למדתי. ביני יודע מגיל צעיר מאד שהוא אינו נמשך לנשים, אבל הוא רוצה להתחתן. כל חבריו רוצים להתחתן. זה המסלול של כל תלמידי הישיבות שהוא חלק מהם. והוא אכן מתחתן. עם אסתר. שהיא יפה וחכמה ורגישה. גם ביני הוא רגיש וחכם, והוא אוהב אותה אהבה גדולה כמו שאוהבים חבר נפש יקר. הוא גם מוליד איתה שני ילדים - נעמי ונדב. אבל כבר בתחילת הספר אנחנו נכנסים איתם לסצינה של טקס גירושין ברבנות.
לאורך כל הספר מגולל המספר בגוף ראשון את לבטיו בין רצונו להישאר כמו כולם, נשוי עם משפחה, לבין רצונו לממש את תשוקתו לגברים. הוא גם מתחבט מאד בקשר לאשתו, שסובלת מהעובדה שהוא אינו נמשך אליה, למרות טיפולי המרה שניסה, למרות טיפולים זוגיים שניסו לעבור ביחד. הוא מתקשה להכיל את הכאב שכל אחד מבני המשפחה הקטנה הזאת, וגם המורחבת, יאלצו לשאת, אם ייפרדו השניים.
ביני עצמו סובל גם מרצונו לחפות ולהסתיר את מה שנתפס כַּפגם הנורא שבתוכו. הוא נמנע ככל האפשר מלקרוא לילד בשמו. הוא עובר תהליך כדי להשלים ולקבל את עצמו ככזה, ומסתכל בעיניים פקוחות, אם גם דומעות, במה שייקרה בסופו של התהליך הזה.
"... ואני זוכר שהתגעגעתי נורא לאילת ואני לא בטוח שהיה למה בדיוק אבל ככה על החוף מול הים והשמש עם הרוח החמה חשבתי, לכל אדם יש את הרגע של לפני. את הרגע של טרם, הרגע של ילדות מוקדמת נקייה שעוד לא טעמה חטאים ותשוקות ונטיות וציפיות... וטעם האנשים שאתה אוהב שמצביעים לך לשם, ילד, לשם אתה צריך להגיע. לשם אתה תגיע. אי אפשר, אי אפשר אחרת, ילד, אנחנו נחכה לך שם... " עמ' 78
"...אבל אני לא יכול לאמלל אותה עוד, את מבינה, אני לא יכול לראות אותה ככה עוד, מכווצת ועצובה ולא אהובה. אבל היא אהובה, קטעה אותי בת-ציון, תראה איך אתה אוהב אותה, תראה איך איכפת לך, איך אתה רגיש אליה ודואג, תראה איך אנחנו יושבים פה, פעם ראשונה, אלוהים אדירים, פעם ראשונה אחרי שלושים שנה, לשיחה על החיים... ורוב מה שאני שומעת ממך בכל השיחה הזאת זה אסתר ואסתר ואסתר ואסתר. זאת אהבה ביני. הבטתי בבת-ציון. זאת אהבה, היא אמרה לי שוב." עמ' 140
הסגנון המיוחד שבו כתוב הספר הזה כבש אותי לגמרי. הוא כתוב דחוס וצפוף. גם במשפטי שאלה אין סימן שאלה בסופם. יש גם משחק בזמנים, וקשר יפה בין הסצינה של ההתחלה לזו של הסוף. הוא לא ממש נותן לקורא שהות לנשום. אבל הוא רצוף פיוט ועומק, והכניס אותי לעולם הישיבות ואורח החיים הדתי מבפנים. פגשתי אנשים ערכיים שלא תמיד קל להם לפסוע בנתיב שהתוו להם הוריהם, האמונה שלהם והחברה שבה הם חיים.
אני מאד מודעת לכך שציטטתי כאן לא מעט. האמינו לי שהייתי מצטטת יותר אם לא הייתי חוששת להכביד עליכם. יש קטעים רבים שבמחשבה שנייה הסרתי מכאן, אבל אני מאד מקווה שאתם לא תדלגו על אף משפט.
אני ממליצה לכם מאד על הספר היפהפה הזה.
