קרבת דם - אברהם וירגיז

 

Cutting for Stone - Abraham Verghese

מאנגלית: אורי בלסם

הוצאת מטר 2009, 642 עמודים כולל תודות.

הספר הזה ואני מסתכלים זו על זה כבר זמן רב. לא הרבה קראו אותו בספרייה אבל מי שקרא גמר עליו את ההלל. יש לציין שמלבד עוביו/אורכו המאתגר, גם מיקום ההתרחשות העיקרי לא תמיד מדבר אל קוראינו. מי שהיה בהודו תמיד מתלהב. הסיפור קורה ברובו באתיופיה, החל בתקופת שלטונם של היילה סלאסי והדיקטטור מנגיסטו, וכמעט עד היום, ויש גם מעבר לארצות הברית. 

הספר מסופר בגוף ראשון מפיו של ד"ר מריון סטון, שהוא בנם של אחות-נזירה-הודית ומנתח בריטי מוכשר, ואחיו התאום של שיווה. התאומים נולדים בלידה מסובכת - שכמעט עלתה בחייו של שיווה - בבית חולים באדיס אבבה. אימם מתה בלידתה אותם, ואביהם נוטש ונעלם. שני רופאים הודיים, הֶמָה וגוֹש מאמצים אותם. הם גדלים במתחם בית החולים מיסינג, וסופגים את מדע הרפואה מהוריהם המאמצים. בין התאומים יש קשר שהוא מעבר לאחאות, יש חוט נפשי שמחבר ביניהם, הם חשים אחד את השני בטוב וברע, עד לרמה מיסטית ממש. הם משתתפים בהוויית בית החולים עם האחיות והרופאים, לומדים מהר ואף מבצעים פרוצדורות רפואיות מידי פעם. 

למרות הקשר המיוחד ביניהם, יש שוני מהותי באופיים של השניים. מריון חדור מטרה ועתידו סלול מבחינתו לפניו. הוא מתכונן ללמוד רפואה ולהיות מנתח, להינשא לגֶנֶט, הילדה שגדלה עימם כאחות, ולגדל איתה את ילדיהם. בגידה של אחיו בו גורמת לסטייה מהמסלול הזה ולתפנית שתשנה את כל התמונה. שיווה חי ולומד בצורה אחרת. הוא גאון שאינו מוכן להיות מוכתב על ידי הממסד האקדמי, הוא רגיש ואינטואיטיבי מאד, וגם הוא אוהב את גֶנֶט.  

בעקבות התהפוכות הפוליטיות נאלצים השניים להיפרד, מריון בורח מאתיופיה ומגיע לבית חולים עני ודל בתקציבים בניו יורק, שם הוא עובר את ההתמחות שלו כמנתח. שיווה נשאר במיסינג ועושה את ההתמחות שלו בניתוחים גניקולוגיים. לא אספר לכם כאן אם ואיך נפגשו השניים בהמשך, אם מצאו את אביהם ומה עלה בגורל כל אחד מהם. מן הסתם, לשם כך תצטרכו להיכנס אל הפרוייקט הזה, ולקרוא.

הספר מכיל הרבה מאד תהליכים רפואיים, תיאורים של ניתוחים ופרוצדורות אחרות. ברובם, באופן מפתיע, זה היה מעניין מאד. בגדול הספר לא אחיד. יש חלקים שהיו מפורטים מדי לטעמי וניתן היה לקצר אותם. עם זאת החויה כולה מרתקת ועוצמתית מאד. זהו עולם שלא מוכר לנו כאן ועכשיו. לא ההיסטוריה הקרובה של אתיופיה (שפעם נקראה חבש כזכור), לא המנהגים והאמונות של שלל הדתות והכתות שמוזכרות כאן, גם עולם הרפואה על התפתחותו. מעניין בהחלט. שווה לגמרי את היד הכואבת ואת הזמן המושקע. למרות שהייתי מקצרת קטעים מסויימים, הדמויות נהדרות, הקשר המיוחד בין האחים ובין הוריהם המאמצים על אופיים המיוחד מזמנים חויית קריאה טובה מאד. הכתיבה בגוף ראשון בספר נתנה תחושה שהכל פה אמיתי וקרה כך, מילה במילה, לַמסַפֵּר. מעמוד התודות מסתבר שרובו של הספר בדוי. וִירגִיז הסופר הוא אכן ממוצא הודי, והוא רופא מנתח בכיר ופרופסור באוניברסיטת סטנפורד המכובדת. הספר הזה מועשר ממאגר הידע הנרחב שלו.

זוהי חוויה מיוחדת. כדאי מאד. 

    

    

  

המסע של צילקה - הת'ר מוריס

Cilka's Journey - Heather Morris

מאנגלית: דקלה פרידמן

הוצאת שוקן, 2021, 359 עמודים כולל מידע נוסף, תודות ומפה.

צציליה "צילקה" קליין הגיעה לאושוויץ בירקנאו כשהיתה ילדה בת 16. ילדה יפה. מפקד המחנה מפריד אותה בשל כך משאר האסירות ויש לזה מחיר כבד. ההטבות שקיבלה גרמו לה להיות שנואה ומוקצה מחמת מיאוס על ידי האסירים האחרים. היא שימשה כסוג של קאפו ונאלצה גם ללוות את אימה אל המשאית שהובילה אותה אל מותה. 

עם שחרור המחנה על ידי הרוסים הוגדשה עוד יותר סאת ייסוריה. היא הואשמה בזה ששכבה עם נאצים ונאסרה כמשתפת פעולה עימם בגולאג וֶורקוטה, מקום שבו גם בקיץ האדמה קפואה. 

בין האסירות מתפתחים יחסים קרובים יותר ופחות, תלויים בצורך לשרוד ולשמור עד כמה שניתן על צלם אנוש. צילקה פוחדת מגילוי הַהַאֲשמה שהביאה אותה למחנה הזה. היא מתגלה כיעילה בטיפול בחולים ופצועים ומועברת למרפאה, שם היא מצד אחד מתקדמת ולומדת, ומצליחה לשפר במעט - ע"י הגנבת אוכל ותרופות - את חיי שותפותיה לבלוק, ומצד שני היא שוב מושא לקנאה וגם לסחטנות. כל הנשים בבלוק נתונות להתקפות אונס על ידי אסירים "בכירים". צילקה היפה "זוכה" לאסיר קבוע שאונס אותה אך גם שומר שלא תיאנס על ידי אחרים. היא אינה מתנגדת ומנסה לשמור על שפיות. מדי פעם נזרק בסיפור זרקור שחוזר אל אושוויץ ומגלה דברים נוספים שעברו על צילקה במחנה ההשמדה. במרפאה היא זוכה להערכה רבה על מקצועיותה ומסירותה לחולים והפצועים והיא מקודמת לתפקידים משמעותיים וגורליים יותר, למאושפזים ולה עצמה. כך, למשל, היא מטפלת בְּבִיתו של מפקד המחנה. היא פוגשת רופאה שעוזרת לה ככל יכולתה. כאן מתגלים גם רגעי חמלה ואנושיות בתוך הכאוס האכזרי מסביב. 

זהו סיפור הישרדות שסוּפר למחברת הספר על ידי לאלי סוקולוב הזכור מהמקעקע מאושוויץ. את רוב המידע שבספר שאבה הת'ר מוריס מדיווחיו של לאלי והוא וגם אשתו גיטה מוזכרים גם כאן. אבל הדמויות בספר בנויות גם מסיפורים של אנשים אחרים שפגשה הסופרת במסגרת המחקר שעשתה על צילקה. הסיפור אינו קל לעיכול, אבל הוא מאד קריא, גם אם הוא סוג של דיווח ויש בו קטעים בדויים לטובת העלילה (למשל הסיפור של "אלכסנדר"). הכתיבה זורמת. הסיפור צריך להיות מסופר בלי כחל וסרק, גם אם לא מדובר בספרות גדולה. קשה לי לבקר את כתיבת הדמות של צילקה, כי אף שהיא דמות שטוחה פה ההתלבטויות שלה לא יכולות להשתוות להתלבטויות הקטנות של היום יום שלנו. כל החלטה שתקבל יכולה להביא אותה למוות, כל שיפור בחייה יכול לגרום לה למפלה. מי יכול לשפוט את מי שחייו נתונים על כף המאזניים מִדֵי רגע? עם זאת, סיפור ההישרדות האמיתי של צילקה זורק אור על חיי האסירים בגולאגים הסיביריים. ניכר שנעשה כאן מחקר אנושי מעמיק וככזה הוא מאד מעניין. כדאי מאד לקרוא את המידע הנוסף בסוף הספר.

ממליצה. 

   

   

    

    

 

לרשת את אידית - זואי פישמן

 

Inheriting Edith - Zoe Fishman

מאנגלית: דנה טל

הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד 2020, 270 עמ'

מגי היא אם יחידנית לילדונת בת שנתיים, שעל אף השכלתה האקדמית היא עוסקת בנקיון בתים של עשירים. היא אוהבת את זה ומרגישה שזה נכון לה. מעסיקה לשעבר שלה היתה סופרת מצליחה עם הפרעה דו קוטבית שהתאבדה והורישה לה את הבית הגדול והמפואר שלה. יחד עם הבית, מגי יורשת גם את אימה של המעסיקה, אידית בת ה-82, הלוקה באלצהיימר. שתי הנשים - מגי ואידית - אינן מאושרות מהצירוף הזה, אך עליהן ללמוד להסתדר עם הכלים שיש בידיהן כדי לעשות מהלימון הזה לימונדה. יש דמויות נחמדות בסיפור, כמו אסתר חברתה משכבר של אידית, יש סוד עלום וכואב שמתגלה בסוף, יש גם פן יהודי.

לכאורה נושא שיכול להיות קשה ועמוק, אבל הספר קליל וחביב, במידה לא מועטה ניתן להגדיר אותו כספר טיסות. הוא לא משאיר משקעים רבים, אבל הוא בהחלט מהנה וכייפי, ומומלץ.

  

 

הבת היחידה - אברהם ב. יהושע

The Only Daughter - Abraham B. Yehoshua

ספרי סימן קריאה/הוצאת הקיבוץ המאוחד 2021, 165 עמודים

"... למה? גם אתה תתפלל במיסת חצות? נכון, אבל בתנאי שאמצא לפני התפילה ארוחה טובה, כי על קיבה ריקה יהיה לי קשה להאמין שתינוק אלוהי נולד דווקא באורווה." עמ' 55

סיפור רב תרבויות, שמתרחש באיטליה, ושזור הומור דק מספר לנו כאן יהושע. העניין המרכזי פה הוא ריבוי הדתות והזהויות, והצורך של הגיבורים להתמודד עם כל השונויות הללו. 

רָקֶלֶה לוצאטו היא ילדה לקראת בת מצווה, חצי יהודייה, בת יחידה לאב יהודי ואם קתולית, ילדה עשירה, נבונה, מטופחת ויפה, ושואלת שאלות. הסב האהוב עליה, אבי אימה, הוא קתולי אדוק, אשתו אתיאיסטית. אבי-אביה מספר איך נצלו חייו בימי מלחמת-העולם כי לבש זהות מדומה וכיהן ככומר בכנסייה כפרית.

היא מועמדת לתפקיד אם האלוהים בהצגה של חג המולד, אבל אביה, שהוא עו"ד ידוע וחשוב בעיר אוסר עליה להשתתף. ביום האחרון ללימודים, במהלך קריאה של פרק מתוך "הלב" של ד'אמיציס, נקראת רקלה למנהלת שם מודיעים לה שעליה להגיע אל משרדו המפואר של סבה. אימה נמצאת אצל רופא מומחה עם אביה, המקבל חוות דעת רפואית על הגידול - או בפיה - "התוספת" בראשו. דוק של עצבות ודאגה מלווה את הילדה במהלך דרכה אל סבתה היהודיה, המעסיקה באחוזתה אנשים משלל עמים, דתות ואמונות, גם פגאנים. ברקע מתנגן לו "הלב" שעדיין מזיל דמעות מעיני.

"...איך בכלל את מסכימה שסבתא תשנה לך פתאום את השם מלוסיה למרים?... כי אם הגעתי מפולניה לאיטליה בתור ילדה, ככה היא אמרה, כנראה אני גם קצת יהודייה. קצת? צוחקת רקלה, כמה קצת? איך רק קצת? אני לא יודעת, מסמיקה התופרת, אבל הסכמתי ל"קצת" הזה רק בתנאי שיהיה לי מותר לאכול כל מה שאני רוצה ובאיזה סדר שאני רוצה, וגם, שאם במקרה תהיה לכם עוד שואה, אני לא אצטרך להשתתף בה." עמ' 90.

(לקראת סוף הספר מלוּוָה רקלה אל מורתה לשעבר על ידי אתיופי מעובדיה של סבתה. הבחור נעלם. לא ברור היה לי מקומו בסיפור. אולי מישהו מכם שכבר קרא יואיל להאיר את עיני?). 

הספר עתיר תמונות ואנשים, עשיר ברבדים וצבעים, וכתוב מיוחד, מקסים. ספר מהנה ביותר ומומלץ בחום. 

הכוכב הכחול - ליסה סטיוארט-שארפ ואמילי דאב

Blue Planet II - Leisa Stewart-Sharpe and Emily Dove

מאנגלית: אורה דנקנר

ייעוץ מדעי: פרופ' מיכה אילן מאוניברסיטת תל-אביב

הוצאת שוקן לילדים, 2021

זהו ספר לילדים ולגדולים, המבוסס על הסדרה הנהדרת של ה- BBC עם סֶר דייויד אטנבורו, שמכיל כל כך הרבה יופי, שרציתי לשתף אתכם בו. 

אנחנו חיים בכוכב שרובו הגדול (71%) הוא מים, אבל אנחנו יודעים מעט מאד על החלק האוקייני והימי שלו. זוהי הזדמנות מופלאה להכיר אותו קצת יותר. זה מתחיל בסיפור על אף של כריש שנצמד למצלמה של חוקר ימי. זה קרה בים סוף, כן, ממש פה ליד. מכאן הפלגנו ביחד עם צוללנים שהראו לנו את שלל היצורים ומשפחותיהם בעומקים ימיים שונים, וברמות שונות של אור, מזון וחמצן. 

איך מתמודדים דיירי האוקיינוס במקומות שאין בהם אור, למשל? יש דגים עם עיניים גדולות יותר, יש אחרים שיש להם איברים מוארים. מה עושים היצורים השונים (בעלי חיים וצמחים בדרגות שונות בשושלת המזון) כדי להתקיים, למצוא מזון, להתרבות...? מי מהדיירים בים מתקרב אל החופים בהם גם אנחנו נמצאים ומי מהם מעמיק ועד כמה. 

על כל זה ועוד תוכלו ללמוד מהאלבום המדהים הזה, שמלבד היותו פרי מחקר מעמיק ומחכים, הוא גם מלווה בסיפורים מרתקים שכיף לקרוא עם הצעירים שלנו או בלעדיהם. המון מידע מעניין, איורים מרהיבים והסברים מאירי עיניים.

לקראת סוף הספר מוקדש פרק אחד לסכנות המזדמנות למי שחי בים. עד כמה אנחנו מסַכּנים, לפעמים בחוסר תשומת לב, את האוקיינוסים. האם נוכל לתרום לאיכות החיים באקיינוסים, הנפגעים מהתחממות מי הים, מהזיהום המתגבר ומדיג מוגזם? פרק נוסף מוקדש לאנשים המקדישים את חייהם למחקר ולהגנה על האוקיינוסים. באילו כלים משתמשים אנשים אלה כדי ללמוד ולהגן. מה יכולים אנחנו בכלים שבידינו לעשות לטובת העניין הזה? רמז - לא מעט.

מומלץ מאד. 

כאן תוכלו לראות חלק קטן מהסרט עליו מבוסס הספר הזה.

 

הרימון 7 - גיא עד

7 Harimon St. - Gai Ad

עמודים לספרות עברית בהוצאת זמורה-ביתן, 2004, 174 עמודים 

נעמי בלזם היא אלמנה בת 30, עובדת סוציאלית שחזרה מניו יורק, שם עבדה בתפקיד כזה בְּבַית טיפולי. היא חוזרת לארץ ומקימה, יחד עם שותפתה דריה, את הבית הטיפולי ברחוב הרימון 7. התמונה בכריכה מזמינה מאד כשלעצמה, וכשהקורא מגיע אל המקום, מוצג בפניו הבית עצמו. הריהוט, הצבעים והעיצוב האינטימי, החם, מביאים אותו למין נועם כזה, של נעלי בית. ואז, בזה אחר זה מגיעים הדיירים. אנחנו מתוודעים אליהם במידה מסויימת של עומק, שתאפשר לנו להיות במחיצתם בנוחיות מבלי להיות מופרעים מידי מהיותם "אנשים פרומים". נוצרת תחושה כללית נעימה של חזרה אל הבית שלנו המואר. 

 "אמרתי שהשהייה אצלנו היא בין היתר למטרות היכרות וחברה, כדי שלא יתייבשו בדירותיהם ולא יתועתעו מחדוות החיים לבד, שהרי הבדידות עומדת ליד הפחים ורק מחכה שהם יכבו את האור. כשאמרתי את זה ראיתי ששרגא לא מבין כלום ושחיימקה מסתכל אל החלון. בסך הכל רציתי לספר להם משהו על עצמי." עמ' 22-3. 

ואז אנחנו מעמיקים עוד, מכירים את האנשים המאכלסים את הרימון 7 טוב יותר.  מכירים יותר טוב את דריה, השותפה והחברה הטובה של נעמי, את אדלה שהיא מנהלת המשק והבית, והיותה עילגת בעברית אינו משנה בכלל את טיב התקשורת שהיא מנהלת, את האחיות סוניה ואסתר, את מרגלית היפה וחיימקה וידאבסקי ניצול השואה, ואחרים. ובעיקר, וכאן ממש השתאיתי מרמת החשיפה האישית - את נעמי. הסיפור מגביר קצב. נוצרת תעלומה שתורמת מתח לסיפור. נעמי, שמצטיירת בתחילה כאישיות סגורה ומרוחקת ששומרת על רגשותיה מאחורי סוגר ובריח, פותחת לאט לאט צוהר אל פנימיותה, צוהר שמתרחב והתמונה הגדולה מתבהרת. אני רציתי לחבק. 

"ברגע שטעמתי מהדייסה נשטפתי בעבר, בתקופות שדאגו לי, שטיפלו בי, ששאלו אותי איך היה היום שלי. חיימקה הבחין בזה ורצה לתת לי את ממחטת הבד שלו, ומאחר שהיינו בין אנשים הניח אותה בתנועה קטנה ושקטה על הברכיים שלי. אני הנהנתי ועשיתי פעולת הסחה כאילו אני משתעלת או משהו, והגנבתי ניגוב של הפנים.     זה ששוב הרשיתי לעצמי לבכות ליד וידאבסקי עשה עליו רושם רב. הוא הבין שבאמת הפקדתי אצלו משהו, והוא לא עשה מזה עניין, רק נתן לי להבין שהוא קיבל עליו את המינוי  ללא שיפוט." עמ' 69

הכתיבה כאן היא חכמה, אינטליגנטית ומעמיקה, עם קישוטים לשוניים שאהבתי מאד. זו עברית מיוחדת ושונה, חוויה ספרותית נהדרת. מעדן. גם קולינרי. ומעבר לכל זה הקורא נשאר עם תחושה שחלחל בו משהו עמוק ויפה, שפה ושם גם פוגש אותו במקומות הפרטיים והכמוסים שלו. 

קראתי עד כה שני ספרים טובים מאד של גיא עד, על אחד מהם, ויקי ויקטוריה, גם סיפרתי לכם פה בבלוג. הספר הזה, שזיכה אותה בפרס אשכול, לא היה מוכר לי, ועכשיו משהגיע אלי, אני מרגישה מועשרת. מאד ממליצה לכם לקרוא אותו, ומאד מחכה למה שעוד ייכתב על ידי הסופרת המוכשרת הזאת.  

 

שחפים בסופה - אֵינַר קָאוּרָסוֹן

 

Stormfuglar - eftir Einar Karason

מאיסלנדית: משה ארלנדור אוקון

לסה ספרות צפונית 2021, 110 עמודים

כבר סיפרתי לכם שאני אוהבת ספרות נורדית, בעיקר כזו שאינה מעמיסה ולועסת את מה שיש לה לספר לנו, ונותנת לנו מרחב למחשבה. הספר הזה הוא קפסולה מרוכזת של מידע ותחושות מבלי להכביר יותר מידי מילים ומבלי לדרוס את המקום שלנו לדמיין ולהיכנס לסצנה. אני לא מתיימרת לומר שידעתי את המילים המקצועיות ששייכות לתחום הדגה והספנות. לא, ממש לא. אבל  למדתי מילים חדשות תוך כדי קריאה, שגם אם אני לא רואה את עצמי משתמשת בהן מעשה יום יום - כי הדייג אצלי אינו מקום ראשון בפעילות היומית, וגם לשוט בספינה יצא לי פעמים ספורות בלבד - הסתבר לי שהסיפור מובן לי מאד ומזמין לא פחות. בשַיִט לברמודה שהייתי בו לפני... לא חשוב... היתה סערה. כן. לא נעים. קצת רצנו ריצה לא רצונית מצד לצד של האוניה, אבל זה ממש לא הזכיר את מה שקורה פה. 

הדייגים והספנים כאן הם אנשים קשוחים מאד והמלחמה שלהם בַּמִּשבָּרים, בקור הבלתי נתפס ובעוצמות הרוח השאירה אותי במתח, צמודה בלי נשימה לעיתים אל דפי הספר הקצר הזה. 

"...המבוגרים שבצי הדיג ציטטו לפעמים את המימרה הידועה: אדם יכול להרשות לעצמו לא לעצום עין במשך חודש של דיג; אחרים אמרו: כשנמות נוכל לישון כמה שנרצה." עמ' 38

לאורוס הצעיר, המסַפר, הוא הדמות היחידה שיש לה שם בספר, ואליו נקשרתי מיד כשנפרד מהוריו בדרכו להפלגה המסוכנת והמאתגרת הזו. יש אנשי צוות נוספים שאנחנו מקבלים עליהם מעט מידע על חייהם שמחוץ לים, אבל הספר מדבר בעיקר על ההתמודדות של קבוצת אנשים עם כוחם - המפלצתי לעיתים - של הים והטמפרטורה הקיצונית, מה שיכול לגרום לאדם לאבד את חייו בדקות ספורות. העבודה המאומצת והניתוק מהיבשה ומהחיים בה יוצרים מצבים נפשיים שמצריכים הבלגה והכלה של חברי הצוות, ועזרה הדדית תמידית. כל אחד מהצוות תלוי בחברו להישרדותו. כך, אם גלים גדולים נשארים על הסיפון, הם קופאים ויוצרים שכבה של קרח שעלולה לגרום לטביעה של הַכַּמֶּרֶת (מלשון מכמורת, ספינת דיג), לאובדן שלל הדגה היקר ואף לאובדן חיי האנשים עליה. תהליך קבלת ההחלטות, בעיקר בימים של תנאי ים קשים, חייב להיות שקול, רב צדדי ומובנה, ואחראי עד ההיבט הזעיר ביותר. הקורא מרגיש שותף לאחריות, לחשש, לדאגה.

זהו ספר קצר ותמציתי שמתחילים ומסיימים בנשימה אחת מאומצת. המילים הלא-מוכרות גורמות לקריאה להיות מאתגרת ולא מהירה, אבל עדיין, זו קריאה מאד מהנה ומתגמלת. כדאי מאד.  

    

    

איך ללטף קיפוד - מור אסאל

 How to Caress a Hedghog - Mor Asael

הוצאת נופך ספרים, 2020, 297 עמודים

לפני הכל אהבתי את הכריכה המינימליסטית. איצטרובלים חביבים עלי מאז ומתמיד בגלל עצי האורן שליוו את ילדותי. כאן יש איצטרובל מושלם, והוא מזכיר קיפוד יפהפה. אהבתי גם את הפורמט המיוחד של הספר.

נוגה, גיבורת הספר, נשואה  לברק ואם לצליל המתבגרת ולשי שעוד מעט גם הוא. יש להם כלבה, ברטה. לנוגה היה חבר, בן זוג, נפש אחות - אוהַד. האהבה ביניהם היתה עצומה ובונה, למרות ואולי בשל השוני באופייהם. שנים רבות אחר כך, כשנוגה חיה עם משפחתה בבית גדול ומואר, ועובדת ויוצרת כקרמיקאית ומדריכה, היא מגיעה לתחנת רכבת ופתאום היא רואה את אוהד. היא לא בטוחה שזה אמנם הוא, אבל לפתע מוצף בה כל מה שהרגישה כלפיו, מה שהיה ומה שהוחמץ, ומערער אותה כליל.

פרקי הספר נעים בין אז ועכשיו. נוגה היא בת קיבוץ על כל מה שמשתמע מזה: לינה משפחתית, אחר צהרים לחוץ, קשר די רופף של הילדים וההורים, תקשורת מפוספסת והמון תסכולים שנובעים מזה. בהמשך, התבגרות בקיבוץ שיתופי עם חבֵרָה ביחסי אהבה/שנאה, עישון, סמים ומסיבות, והמון כעס. זה גרם לנוגה לגדל כמה קוצים ולהתכנס אל עצמה. 

אוהד היה תיקון. 

בשירות הצבאי שלה כפקידת לשכה הכירה נוגה חיים אחרים, ונכנסה למעגל חדש שגרם לה לעשות מעשים שישנו את חייה. היא מתמלאת באשמה, ומלקה את עצמה. כך, עם הפצעים החדשים האלה גדלים בה קוצים נוספים, עד שעם השחרור והחזרה לקיבוץ קורה מה שגורם לה להתקפד כליל. היא עושה בחירות משמעותיות כלאחר יד, ממשיכה את חייה תוך התפשרות, תוך התנהלות נמנעת, תוך קבלת מה שקורה איתה ובניהול שיגרה רופפת, מעל פני המים. ואז היא מתחילה לחוות התקפי חרדה. באחד מאלה, כשהיא מרגישה שמישהו הולך בלילה מחוץ לביתה, מתברר שיש מחוץ לבית קיפוד. הקיפוד הופך לבן בית במשפחה, כמו ברטה. יש לא מעט רגעים בהם הקיפוד משקף את נוגה.

הספר מאד קריא. כבר בדף הראשון היה לי ברור שלא אוכל לעזוב אותו ליותר מכמה שעות. הוא משאיר בך טעם לעוד. אני ממשיכה לחשוב מה תהיינה ההחלטות של נוגה מהנקודה שבה הסתיים הספר ואיך ייראו חייה. לא פעם התרגשתי ואפילו התלחלחו עיני במהלך הקריאה ונקשרתי עד מאד למשפחה הזו, ובמיוחד לנוגה.

[הקשר עם ההורים בקיבוץ עם לינה משותפת, זרק אותי אל אחי הגדול שהיה מתעורר בלילה, מתהלך בחדר הילדים ומעיר אותם. אמרו שהוא סהרורי, והמטפלת מצאה שיטה: היא הניחה סמרטוט רטוב ליד מיטתו, הוא התעורר וחזר למיטה. הורי מאד התפעלו מזה אז. היום, כשאי אפשר לדבר על זה עם אף אחד משלושתם -  זה כואב.]

גיליתי בספרייה ספרי הדרכה להורים של מור אסאל. לא הכרתי אותם. אין ספק שהידע והרגישות המקצועיים שלה בתחום הזה באים לידי ביטוי כאן בספר. מאד מחכה לעוד פרוזה משלה. וכמובן, מאד ממליצה.

 

ויקי ויקטוריה - גיא עד

 

Vicky Victoria - Gai Ad

הוצאת אסיה, 2020, 219 עמודים

לא מזמן קראתי סקירה אוהדת מאד על הספר "הבארשֶבעים" של גיא עד, (תודה דינה) ונזכרתי כמה אהבתי את הספר הזה שלה כשקראתי אותו לפני כמה שנים. בתזמון מוצלח הגיע ויקי ויקטוריה לספרייה, יחד עם כמה חוות דעת אוהדות מאנשים שאני מוקירה את דעתם. אז למרות שפחות אהבתי את הכריכה מיהרתי לקחת אותו אלי, וכמה טוב שלא פספסתי אותו.

ויקי מנילה היא אם חד הורית לדניאל, ילד שמן וחכם מאד עם עיניים כחולות מלאות הבעה. ההיריון שבסופו נולד דניאל נהרה כלאחר יד, והמשיך - חלקית מתוך החלטה מודעת ויותר מפני שויקי לא טרחה להפסיק אותו. עכשיו כשאנחנו פוגשים את שניהם, ויקי היא עורכת דין לענייני משפחה, או כמו שדניאל קורא לזה - דיני עלבונות. היא בת 30 ודניאל בן 8. לידתו של דניאל, הטיפול בו וגידולו מתבררים כהרבה פחות הרואיים ונשגבים ממה שחשבה לפני שהוא נולד, ולא תמיד היא אוהבת את בנה. בשלב זה בחייה ויקי מחליטה החלטה נוספת. היא עוזבת את הקן המוגן של הוריה ועוברת לגור בעיר הגדולה, שם לא יישָאֵל דניאל שאלות באשר לאביו הלא ידוע. 

אבל חכו רגע. בראשית הספר אנחנו פוגשים את השכנים: איזידור כבד הראייה - נדגיש, לא עיוור - ואת גאולה המכוערת, שניים שהזוגיות שלהם היא מופת של אהבה, ואפילו מושא לקנאה. בהמשך נפגוש את גליה, חברתה עוד מהצבא, ואת משפחתה ה-כמו מושלמת. גליה מנהלת חיים שונים לגמרי מאלה של ויקי, היא מנותבת וחדורת מטרה ודרכה מאד ברורה לה. דמות נוספת חשובה היא ויקטוריה לִיבֵּר. ויקטוריה היא אחותו הגדולה, הנערצת, האהובה, והמֵתָה, של מתי הצעיר. היא בִּיתם של הרוקח גדעון ואשתו רֵינָה שיודעים ומחליטים בשבילה מה טוב ונכון לה, מה שיגרום להם בהמשך לאשמה ואף לשיתוק. 

דמויות נוספות נפגוש במהלך הקריאה. כולן עגולות ושלמות ומובילות את הסיפור בצורה מיוחדת. כך, כל פעם אנחנו פוגשים זוג כזה או אחר בסיפור שמביא אותנו לכמעט שיא של החלק שלו בסיפור, אבל אז מסתיים הפרק ועוברים לזוג אחר. אנחנו נשארים במתח, עם הרגש שפיתחנו כלפי האנשים שהיינו איתם בפרק הזה ועוברים למישהו אחר בפרק חדש. לבסוף כל החוטים נשזרים בצורה יפהפייה ונשארת ההנאה הגדולה מהסיפור, מהדמויות, ומהעברית המנוסחת כל כך יפה. עניינו העיקרי של הספר, לדעתי, הוא ההורות. גם משום מקצועה של ויקי, גם משום הטעויות שנעשו והפצעים שנפצעו כל ההורים בספר, גם משום הנחמות ורגעי האושר. הרבה מקום למחשבה, להורים בהווה, למי שיהיה הורה, גם למי שבוחר שלא להיות.

"הורות מתרחשת בשכבה עליונה מבוטנת. צריך להישאר שם כל הזמן ולדאוג שהילדים לא יחליקו למטה דרך איזה קרע. כל קפיצה חזקה מדי של הילדים, קול עמוק מדי, מהדהדים ברחבי הבית, והילדים נידוגים מיד בחזרה." עמ' 91

"מצחיק לומר, אבל זה לא היה אישי. זה לא שייחלה לילד אחר. הוא היה הכי שווה. הוא נגע לליבה. היא פשוט לא רצתה את הקשר הזה ביניהם." עמ' 150

הספר מוקדש לשאול אברון המסעדן המנוח, ולא מעט מהסצנות בו קורות ב"אברמסקי", המקבילה כנראה ל"יועזר בר יין" המיתולוגית שלו. גם הפן הקולינרי בספר מסמל לטובה את העיר תל אביב בעיני הסופרת שהגיעה לעיר מבאר שבע של פעם. 

אני ממליצה עליו בחום. אל תפסידו. וגם, קראו את הבארשֶבעים. תצאו נשכרים פעמיים. 

שיחות עם חברים - סאלי רוני

 

   Conversations With Friends - Sally Rooney
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת מודן סדרה לספרות יפה 2020, 275 עמ' כולל תודות.

"משום מה הרגשתי שניק חש כלפיי אהדה ללא תנאי, תומך בי בכל מקרה, ואילו לבובי היו עקרונות נוקשים שהיא החילה על כולם, לרבות עליי. לא פחדתי מהשיפוט של ניק כפי שפחדתי מהשיפוט של בובי. הוא שמח להאזין לי גם כשלא הסקתי מסקנות נוקבות, גם כשסיפרתי על התנהגויות שהאירו אותי באור לא מחמיא" עמ' 173

במשך פרק זמן לא מבוטל בו קראתי את הספר הזה לא הצלחתי להחליט אם אני אוהבת אותו או לא. את הספר הקודם שקראתי של סאלי רוני אהבתי מאד. וכאן, הרגשתי שהכל מרופרף, זה כאילו כל כך הרבה מלל נישא מעל המשתתפים בשיחות האלה עם החברים ועם המכרים, מלל שאין בו עומק, שהוא עוסק בניסיון להרשים, להישמע אינטליגנטים. מילים שהאומרים אותן חשבו היטב לפני שאמרו אותן, והרגש לא הצליח להפריע. מכיוון שאני טיפוס רגשני, לא אהבתי את זה. אבל נשאבתי, כי הסיפור נע מהשקפות פוליטיות נחרצות ומוּבְנוֹת עד למה שמערער אותן - לרגש.

פרנסס הגיבורה וה"בסטי" שלה, בובי, (לדעתי לא סתם נבחר לה שם שהוא גם של בנים), שגם היתה בת זוג שלה, מופיעות במופעי ספוקן וורד. אלה הם מופעי הקראת שירה במילים יום יומיות, לעיתים בוטות. פרנסס מרגישה שהיא האנדרדוג פה למרות שהיא זו הכותבת את הטקסטים במופעים שלהן. פרנסס היא אינטלקטואלית ענייה שנזקקת לעזרתו הכלכלית של אביה המצוי כמעט תמיד בגילופין. בובי באה ממשפחה עשירה, והיא יפהפייה ומלאת כריזמה. שתיהן בזות לקפיטליזם, כל אחת מהמקום שלה. התחושה שלי היתה שפרנסס מנסה לכסות על רגשותיה באמצעות משפטים מתוחכמים ועוקצניים, לפעמים היא משלמת על כך מחיר יקר. 

"אני תמיד חששתי שיגלו שאני ענייה למדי, ועוד קומוניסטית. באותה המידה חששתי לנהל שיחה עם אנשים מרקע דומה לזה של הוריי, חששתי שההגייה שלי נשמעת יומרנית או שהמעיל משוק הפשפשים דווקא יוצר רושם שיש לי כסף." עמ' 89

מליסה היא סופרת וכותבת, ובעלה, ניק, הוא שחקן יפה תואר. עצם יופיו כאילו מציב אותו במקום נמוך יותר  אינטלקטואלית. הם מזמינים את פרנסס ובובי אליהם, לבית הגדול, היפה והמרשים שלהם, ופרנסס מיד מרגישה נחותה. מתפתח רומן בינה לבין ניק, שעיקרו סקס. במהלך השיחות ביניהם היא מנסה לכסות על רגשותיה ועל מצבה הכלכלי ולהבליט את עליונותה השכלית. 

"היה לי קל לכתוב לניק, אבל ההתכתבות גם עוררה בי מין רטט תחרותי, כאילו שיחקנו טניס שולחן. הקפדנו לכתוב בקלות דעת. "עמ' 43

הסקס ביניהם מרגיש כמו הליכה על קצות אצבעות, משהו שלא קשור לרגש. יש התפתחות בזה במהלך הספר, כשמתברר שפרנסס חולה והיא מסתירה את זה מניק וגם מבובי. הקשר בין פרנסס לבובי, למרות הפרידה ביניהן - אותה יזמה בובי - הוא חזק ביותר. כאן במיוחד מורגש המאמץ להסתיר ולחפות על הרגש הטבוע עמוק.

הספר מושך מאד לקריאה. לקחתי אותו אלי כי מאד אהבתי את הספר הקודם של רוּני. זוהי כתיבה מיוחדת עם משפטים קצרים, קצביים, לדעתי מתאימה לספוקן וורד, ואהבתי את זה. הספר זכה לפרסומים רבים בעולם, כפי שתראו כאן למטה. קראתי חוות דעת מאד אוהדות עליו. אני אהבתי יותר את אנשים נורמלים שלה שאחרים אהבו פחות. עדיין, ממליצה לכם לקרוא אותו בגלל הפן החברתי המעניין שבו, ובגלל הכתיבה המיוחדת.