סיפורי חיים של מר פיקרי - גבריאל זווין
The Collected Works of A.j. Fikry - Gabriel Zevin
מאנגלית: יעל סלע-שפירו
הוצאת כתר 2014, 249 עמודים
טוב, יקירי. הבטחתי ועלי לקיים. כשכתבתי לכם על הטבחית השובבה של הימלר, הבטחתי לספר לכם על מר פיקרי. בספרייה הפרטית שלי הוא מוצב ליד מר אובה הזכור לטוב ואני אוהבת את שניהם אהבה גדולה. זהו ספר שביבליופילים אמיתיים יאמצו אל חיקם בשמחה. הוא רגיש, עם הומור בריא וטוב ומדבר על ספרים ועל הקשר של אנשים אליהם. יש יותר טוב מזה?
גבריאל זוין היא סופרת צעירה, כתבה כמה ספרים לנוער, סוג של פנטסיה עתידנית, שתורגמו לעברית כמו מקומאחר, למשל, וכן סדרת הבכורה. הספר הזה הוא שונה. הוא עשוי, לדעתי, לשמח גם בני נוער אבל נראה לי שאנשים בוגרים יותר יעופו על זה כמוני. מישהי אמרה על הספר הזה שהוא מאלה שכשאתה מסיים לקרוא אותם אתה מאמץ אותם בחיבוק מחוייך אל ליבך. מכירים את התחושה? אני הרגשתי ממש כך. ב"הארץ" כתבה מבקרת אחת שכבר בעמוד 100 היא כבר הצטערה שהספר הזה קצר מידי. אתם מבינים עכשיו על מה אני מדברת?
הכל קורה בחנות ספרים קטנה באי המרוחק אליס, שהחיים בו, באי, כמו גם העלילה כולה בספר, איכשהו מתקיימים סביבה. מר איי ג'יי פיקרי הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה. הוא מתכבד מאד להיות בעליו החוקי של ספר נדיר של אדגר אלן פו שנקרא "טמרליין". לא שהספר איכותי במיוחד, להיפך, אבל הוא נדיר, ופיקרי מקווה שיום אחד יוכל למכור אותו ולקבל עבורו סכום שיאפשר לו לפרוש בכבוד.
הוא מנהל את החנות הזו בחוסר חשק דכאוני, ומתאר את טעמו הספרותי בצורה מתנשאת משהו, אך מלאת הומור:
""אוהב," הוא חוזר על המילה בסלידה."אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי...אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית...[זוכרים שהסופרת שלנו כותבת בעצמה ספרים בסגנון כזה?]... וחשוב מכל, מיז לומן, ממוארים ספרותיים דקיקים על קשישים קטנים שהרעיות הקשישות והקטנות שלהם מתו מסרטן נראים לי בלתי נסבלים, גם אם לטענת הסוכנת הם כתובים נפלא. גם אם תבטיחי לי שביום האם אמכור המון עותקים." 21
כשהספר הנדיר נגנב ממנו הוא ממהר למשטרה לדווח על הגניבה וכשהוא חוזר, הוא מוצא בחנות תינוקת שהושארה שם, מאיה שמה, ובפתק המצורף לסלסלה בה שכבה, ביקשה האם לגדל את הילדה בסביבה של ספרים. אין לו ברירה אלא לגדל אותה. בתחילת כל פרק בספר יש ביקורת קצרה של פיקרי על ספר מוכר, שנכתב אל מאיה בהתאמה לגילה. מאיה היא חכמה ברמה יוצאת דופן, היא מלווה את פיקרי ועוזרת לו בבחירות שהוא עושה בחייו. במידה מסויימת אפשר לומר שהם מגדלים זה את זה, בגוף ובנפש.
ממש בתחילת הספר, ועוד לפני שנכנסנו לחנות, אנחנו פוגשים את אמיליה, סוכנת של הוצאת ספרים שמנסה (ומצליחה) להשתלב בענייני החנות ובעליה. דמות מקסימה. דמות נוספת, מקסימה ביותר אף היא, היא ידידו הטוב של פיקרי, השוטר למביאסי. שיחה אחת עם למביאסי מתנהלת כך:
""אני לא מסוגל לטפל בתינוקת," איי-ג'יי אומר בתקיפות. "כבר יומיים לא ישנתי. היא טרוריסטית! היא מתעוררת בשעות, כאילו, לא שפויות. היום שלה מתחיל במשהו כמו רבע לארבע בבוקר. אני גר לבד. אני עני. לא על הספרים לבדם יגדלו תינוקות." "נכון." למביאסי אומר . ...""כישורי השיחה שלה לוקים בחסר. בלשון המעטה. אנחנו מדברים על אלמו ואני לא סובל אותו, דרך אגב, ומלבדו שאר השיחות הן בעיקר עליה. רק על עצמה היא חושבת." "ככה זה אצל תינוקות," למביאסי אומר. "השיחות כנראה ישתפרו ככל שהיא תלמד יותר מילים." 65. עכשיו, אנחנו מדברים פה על תינוקת בת שנתיים, כן? והשוטר לא מחווה את דעתו על אישיותו של איי-ג'יי, (שלא סובל את אלמו??? יש מישהו כזה בכלל?) כמו שאולי אנחנו היינו עושים, ובפחות סובלנות. הוא מוביל אותו בשלווה לראות את מה שהוא כבר הבין קודם, שפיקרי הולך לגדל את מאיה, רוצה או לא רוצה...
""תזמון גרוע," מכריז למביאסי. "אני שוטר כבר עשרים שנה, ואני אומר לך שכמעט כל דבר רע שקורה בחיים, קורה כתוצאה מתזמון גרוע, וכל דבר טוב קורה כתוצאה מתזמון טוב". "זה נשמע פשטני להחריד". "תחשוב על זה, אם לא היו גונבים ממך את 'טמברליין', לא היית יוצא בלי לנעול, ואז מריאן ואלאס לא היתה משאירה לך את התינוקת בחנות. תזמון טוב, זה היה הסיפור שם." 107
"מבעד לפתח הדלת אני רואה ששתיכן יושבות על הספה הסגולה הישנה של איימי. את קוראת את "שיר השירים אשר לסלומון" מאת טוני מוריסון, והיא קוראת את "אוליב קיטרידג'" מאת אליזבת סטראוט. עכרור השלולית יושב ביניכן, ואני מאושר מתמיד. " 131
למען האמת הצרופה, כשמישהו אומר לי שעדיין לא קרא את הספר הזה, אני מקנאה בו.
כן, זה אותו הספר. למעשה, הכותרת העברית מתורגמת מזה, ולדעתי זו התמונה המתאימה ביותר לסיפור.
