הסיפור של שם המשפחה החדש - אלנה פרנטה

הסיפור של שם המשפחה החדש - אֶלֶנה פֶרנטֶה

Elena Ferrante - Storia del nuovo cognome

מאיטלקית - אלון אלטרס

הוצאת הספרייה החדשה - הקיבוץ המאוחד, 2016, 496 עמודים

זהו הספר השני בסדרה הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פראנטה. ב"הארץ" כתבו כתבה על הזהות המשוכללת של אלנה פרנטה, וכן על תעלומת אלנה פרנטה. היא כנראה מלמדת באוניברסיטה של טורינו, ואיש לא ראה ואיש לא שמע. שמה הוא בדוי, היא מתראיינת במכתבים בלבד. אישה אגדה. 

ומה פתאום אני מספרת לכם על הספר השני ולא על הראשון? את הראשון, שנקרא החברה הגאונה, אולי קראתם כבר. זהו ספר מופלא ובו אנחנו מתוודעים לגיבורי הסדרה כולה. המון אנשים. שתי הגיבורות הראשיות הן בנות 6 והספר מביא אותנו עד להיותן בנות 16. יָפָה ועוד אנשים לא יאהבו את הצורך להכיר ולזכור כל כך הרבה אנשים. למרות שיש מקרא בהתחלת הספר, ואפשר להכיר את המשפחות הגרעיניות שבספר ואת בניהן, זה לוקח קצת זמן להיכנס לזה. עכשיו, כשאנחנו כבר מכירים ויודעים יותר מי זה מי - ההנאה עוד גדולה יותר. מה זה הנאה?! בכל רגע נתון שהתאפשר לי, הייתי מפניקה את עצמי בעוד דף, בעוד כמה משפטים. כי הכתיבה פה היא ענקית. העומק מדהים. האישה המסתורית כותבת לעילא ולעילא. זה כשלעצמו חשוב ביותר, אבל, בעיקר - הספר משך אותי בחבלי קסם בגלל היותו מרתק. 

אני מודעת לגמרי לכך שיש שלא יסכימו איתי. זה לא ספר מתח וגם לא רומן רומנטי שנקראים בחטף. להיפך. בשונה מספרים רבים שאני קוראת לאחרונה, שהם רזים וממוקדים, כאן - היריעה רחבה ועשירה. המון אנשים, המון אירועים, המון רגשות. ומשעה שנשאבתי לנאפולי, על האנשים והאווירה, על הטעם והריח - לא יכולתי להינתק. מה אומר לכם... ממש אפשר לראות את הכביסה התלויה על החבלים, את הנשים קוראות זו לזו מהחלון, את הגברים הצעירים המשוחחים בתנועות ידיים דרמטיות, ואת הצעירות המתייפייפות ואף רבות בצעקות רמות, את הזמן הזולג בעצלתיים ביניהם בשמש הים תיכונית, המלבינה, המסמאת, והמציתה את מה שאי אפשר להבליג עליו בשום אופן.

שתי גיבורות עיקריות כאן, שחיות בשכונת עוני בנאפולי. הייתם שם, אגב? ראיתם את הלכלוך, שמעתם את הרעש? 

אֵלֵנָה גרקו, המכונה גם לֶנוּ וגם לֶנוּצָ'ה, שהיא המספרת, ורפאלה צ'רולו, המכונה גם לִינָה או לִילָה. יחסי האהבה - שנאה ביניהן, יחסי הקנאה והאחווה, מורכבים ביותר. כאילו כל אחת מהן מזריקה (ולפעמים גם שואבת) אנרגיה עצומה לשנייה. אנחנו הרי מכירים את זה כל כך טוב, נכון? שכן התמזל מזלנו. זכינו בחברות נפש יקרות, ואנחנו יודעים ומכירים היטב את ההרגשה. אני צודקת או שאני צודקת? לפעמים, הרי, מִשיחה אחת אנחנו מוטענים לימים רבים. 

וכאן, כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים מה יקרה עכשיו - הקערה מתהפכת על פיה ואנחנו מופתעים. גם אם דרכי הפעולה של הגיבורות, הרגשות המפעילים אותן, הרחשים שמתחת לפני המים אפילו, גם אם כל אלה מאוד משוקפים, מוכרים ומובנים לנו, אנחנו עדיין לא מוכנים אף פעם למה שקורה. לִילָה היא כריזמטית לאין קץ, ולֶנוּ, לכאורה, ממושמעת והולכת בתלם. למרות המאמצים האינטלקטואלים המכבידים שהיא לוקחת על עצמה - היא חיה חיים מונוטוניים משהו. גם אם יש סיפוק מסוים הוא תמיד מוצנע מאחורי חוסר הבטחון של מי שצמח למעמדו החדש מביב השופכין של החברה. ולסופרת תמיד יש איזה שפן שהיא מוציאה מולנו מן הכובע. לֶנו נמשכת אחרי לִילה, מנסה לא פעם להכשיל אותה אך גם מעריצה אותה. בתחילת הספר הזה הן בנות 16 ובסופו הן בנות 23. אחת קשורה בנישואים קתוליים לא מאושרים והשנייה לומדת בהצטיינות יתרה, וחווה אהבה לא ממומשת. גם המאפיה מצטרפת כאן לחגיגה. אנחנו הצופים כאילו מסתכלים בחלונות הפנימיים של האנשים ורואים את כל מה שמתרחש שם. כל כך עמוק, כל כך מעניין. ולא בקטע של מציצנות, אלא כמו להיכנס לעובי הקורה של מחקר אנושי מרתק. והסוף - שפתיים יישקו.

שתי ציטטות בלבד:

"הבטתי בה בהערצה. היא נהגה במכונית, חיתה במילנו, לימדה באוניברסיטה, והיא מתמודדת עם אביה בלי עוינות. ואני, לעומת זאת? הייתי מפוחדת מן המחשבה שאפצה את פי, ובד-בבד חשתי מושפלת בגלל שתיקתי." עמ' 430

"היא מסבירה לי בתגובה שלמעשה לא זכיתי בכלום, שאין שום דבר בעולם שאפשר לזכות בו. שחייה מלאים בהרפתקאות מגוונות ופזיזות בדיוק כמו חיי, ושהזמן פשוט גולש לו בלי שום משמעות, ויפה להתראות מפעם לפעם כדי להקשיב לצליל מוחה המטורף של אחת מאיתנו, המהדהד בצליל המטורף של מוחה של האחרת." עמ' 491

את הספר הזה הביאו אלי, בחגיגיות הראויה, לאחר שהתמוגגתי בכל הזדמנות מהראשון. להגיד שאני מחכה בכיליון עיניים להמשך יהיה הערת ההמעטה של השנה. 

   

       

לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר

לולי וילוז, או הצייד האוהב - סילביה טאונסנד וורנר

  Lolly Willowes - Sylvia Tounsend Warner

מאנגלית: רנה ורבין

הוצאת לוקוס, 2016, 224 עמודים

וילוז = ערבה,  (Weeping willows) מעניין אם הסופרת התכוונה למשמעות של השם הזה. לא נוכל לשאול אותה, מן הסתם, שכן כבר מעל 20 שנה היא ישנה תחת הכוכבים. כמה רציתי שיהיו לי ערבות בוכיות בגינה... דימיינתי לי  6, 7 או יותר פינות אור בדשא ומעליהם נשפכים ענפי ערבה בוכיה... טוב, אז רציתי.  זה לא צלח. הן נבלו ומתו בזו אחר זו. בסוף ויתרתי. אבל לא התכנסתי הערב בשביל לבכות לכם על הצרות שלי בתחום החקלאות. לא ולא. זו רק הערת אגב שקפצה לי מהשם וילוז. 

זהו הספר הראשון בהוצאת לוקוס, שנולדה לאחר הפירוק של זיקית המעולה. מסקרן מראש, נכון? שלא לדבר על זה שמדובר כאן בקלאסיקה מתחילת המאה ה-20, מהסוג שבד"כ לא הייתי נוגעת בה כאן, אלמלא ההומור האנגלי היבשושי החביב עלי. בחלק הראשון של הספר אנחנו פוגשים את לורה, עלמה אנגליה למהדרין בת 47. לא נשואה וגם, שומו שמיים,  לא ממש רוצה להינשא. לאחר מות אביה, היא נאלצת לעזוב את הבית האהוב עליה בכפר ולעבור לגור בעיר הגדולה לונדון עם אחיה, גיסתה קרוליין ושתי בנותיהן. אלה משנים את שמה מלורה המקורי לדודה לולי. היא מתנהגת כפי שמצופה ממנה בהרבה מובנים, ועושה את המטלות המתבקשות, אך היא אינה קוראת את הרומנים הנשיים שכל בנות החברה הלונדונית הרווקות קוראות, היא מוכיחה ידע במקומות בהם מצפים ממנה להיות בורה, היא לא מתכוננת בשום צורה ל"יציאה לחברה" ועדיין לא מעוניינת להינשא. עד כאן החלק המשמים של חייה של לולי, והחלק הראשון של הספר. בחלק השני מגיע מהפך: " לאורך הארוחה הביטה לורה בקרוביה. היא הרגישה כאילו התעוררה, בלא שינוי, מתנומה של עשרים שנה, ומצאה שהם כמעט בלתי מזוהים. אפילו הנרי וקרוליין, שראתה מדי יום ביומו, היו חבויים למחצה תחת כל מה שצברו - שפע, סמכות, ניסיון יומיומי." עמ' 86 

לאחר הארוחה הזו לורה מטילה את הפצצה. היא מתכוננת לעבור לגור בכפר נידח, גרייט מופ שמו, (מטאטא גדול, איזה שם מדליק...) ואולי יהיה לה גם חמור. אחיה, הנרי, משוכנע שהיא לא מתכוונת לזה. זה נשמע הזוי לחלוטין, אך היא אמנם עושה זאת וחוגגת על הטבע במיטבו, על פשטות החיים בכפר, על החופש האישי שלה. אבל זמן קצר לאחר מכן מגיע לכפר אחיינה טיטוס, וכאילו מחזיר אליה את האנגליות המרובעת, את השעמום והכבלים של השגרה ממנה ברחה."המנהגים, דעת הקהל, החוק, הכנסייה, המדינה - כולם היו מנידים את ראשיהם העצומים, דוחים את עתירתה ושולחים אותה בחזרה לכבליה" עמ'   194. שוב היא רוצה לברוח, ואז... אז מופיע חתלתול מוזנח במטאטא הגדול. 

כאן נראה לי עדיף שלא אמשיך לספר לכם. זה יהיה כל כך לא הוגן...  כי מכאן מתחיל הכל להתרומם ולהתנהל בקצב מהיר ותוסס, שונה כל כך מההתחלה של הספר. זהו ספר פמיניסטי במידה רבה, אבל לא רק. יש כאן גם אינדיבידואליזם במיטבו, פריצת דרך יחסית לדרך המחשבה של התקופה ההיא. יש גם פנטסיה, ולא להיבהל, זה מאד אנושי ונגיש, אני בטוחה שתאהבו את זה. וגם, זה לא כאילו שהופתעתם, נכון? הרי ראיתם את המכשפה בתמונה של הספר...

רק עוד כמה פנינים מהספר:

"בשנות חייה האחרונות נעשתה הגברת וילוז (הכוונה לאימה של לולי) מיומנת יותר ויותר בהתחמקות ממילוי חובותיה, ומותה נראה כמו הביטוי המשוכלל והסופי של המיומנות הזו. נדמה כאילו אמרה, בעודה מפהקת פיהוק חתולי ענוג, "נראה לי שאפרוש עכשיו לקבר שלי" ויצאה מן החדר... " עמ' 25.

"אבל להנרי הייתה לא פחות נחישות וילוזית מאשר לאביו או לאימו, ונחישותו הייתה צעירה משלהם בעשרים וחמש שנה, וחיונית בהרבה." עמ' 29

"מר וולף-סונדרס השרוע על החוף אכן דמה מאד לשק חול ושבה את העין באותה מידה." עמ' 71

""למזג אויר כזה לעולם לא ירשו להשתולל בלונדון" חשבה". עמ' 101

"כך היה אדם הראשון היצירה האצילית ביותר של הטבע, כשהתהלך בין החיות, שומרו היחיד של הגן, מושלם, כל צלעותיו איתו לפני שחוה הפרה את איזונו.... אדון סונטר הזכיר ללורה את אדם במידה כזו שהיא החלה להרגיש כמו חוה - התעוררה בה סקרנות שאינה הולמת גברת." עמ' 121

"... וכשהן חוזרות מחכים להן תפוחי אדמה שצריך לבשל לארוחת הערב. זה נשמע קטנוני להתלונן על כל זה, אבל אני אומרת לך, הדברים האלה שוקעים ורובצים עלינו כמו אבק דק, גרגיר ועוד גרגיר, והאבק הוא זמן, והוא שוקע ומתבסס במקומו." עמ' 207.

ספר קטן ענק. 

  

  

  

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'וי פאולר

כולנו יוצאים מגדרנו - קארן ג'יי פאולר

מאנגלית אביגיל בורשטיין

הוצאת כנרת זמורה- ביתן, 2015, 302 עמודים

היה לכם כלב כשהייתם קטנים (חתול נחשב רק בקטנה. אני מחובבי הכלבים)? ואחר כך, כשגדלתם? אם כן, אתם וודאי יודעים כמה עושר רגשי הוא מוסיף לכל אחד במשפחה. 

** אזהרת ספויילר**

עכשיו דמיינו שזה לא כלב, שעם כל האהבה שלנו אליו, אין לו אינטליגנציה שעולה על זו של ילד בן 5. לא. יש לכם שימפנזה. והיא גדלה לא כחיית מחמד של המשפחה אלא לגמרי כחברה שווה במשפחה, למעשה כאחותה התאומה של הגיבורה. גילוי עובדה זו עלולה להיתפס על ידכם כספויילר לכל דבר ועניין, כי בספר, עד עמוד 80 בערך, אתה מתוודע למשפחה גרעינית שיש בה אבא - פסיכולוג מדען ואלכוהוליסט, אמא - רגישה ושברירית ברמה מלחיצה, ילדה - רוזמרי ובקיצור רוז (לסיפא מרי יש תפקיד משלו בספר) - וכן אח ואחות נעדרים. ושום דבר וכלום על שימפנזים. אבל אם תסתכלו למטה בתמונות שנבחרו ע"י הוצאות ספרים אחרות לספר, תראו שיש שם שימפנזה שהיא מאד נוכחת. הוצאת כנרת, זמורה-ביתן בחרו, אולי באמת כדי להשאיר לנו את ההפתעה, בתמונה אחרת, יפה כשלעצמה לדעתי, המכוונת יותר אל משהו כמו ניתוק מהילדות.

 ** סיום ספויילר.**

עד גיל 5 המשפחה מתייחסת אל פרן כמו לאחותה של רוז. שתיהן עוברות בדרך של משחק התנסויות למידה שונות המיועדות להשוות ולבדוק את התפתחותן. יחד עם המשפחה הגרעינית גרים בבית גם סטודנטים למחקר שעורך אבי המשפחה. בגיל 5 נשלחת רוז לביתם של סבא וסבתא שלה באינדיאנפוליס וכשהיא חוזרת, הכל משתנה.  הקשר החזק ביותר במשפחה הזאת הוא הקשר האחאי (שבין האחים) וזה משהו שאני אישית מאד מתחברת אליו. עם התפתחות העלילה, חולפת הפטפטנות לטובת שתקנות. הסיבה לכך מתבררת במלוא העוצמה, ובולט מאד הניגוד בין האקטיביזם של האח לבין האלם של רוז. אני כל כך לא רוצה לספר לכם עוד, כי חבל לי. זה מעמיק והולך, וזה מעניין כל כך.

הספר פותח במשפט: "אלה המכירים אותי היום יופתעו לגלות שהייתי ילדה דברנית". אבל הגיבורה המספרת, רוז, היא פטפטנית בלתי נלאית. "אני זוכרת שמר בצ'לר שאל אותי אם אני מתאמנת לאולימפיאדת הדיבורים. הוא אמר שיש לי סיכוי למדליית זהב." עמ' 68. אמה מציעה לה לבחור מבין שניים או שלושה דברים שהיא רוצה לומר רק את האחד המועדף עליה, ואביה מציע להתחיל כל סיפור מהאמצע, אבל, אל תדאגו. הכל מתברר ומובן. הספר חכם, היו מקומות שנעזרתי בגוגל אפילו (פחות ידעתי, למשל, שהחתול של שרדינגר הוא ניסוי מחשבתי בעל אופי פרדוקסאלי במכניקת הקוונטים), וצריך להפעיל פה ושם אי אלה תאים אפורים שאולי שכחנו מהם קצת עם השנים. הסיפור הלא פשוט הזה משובץ בהומור משובח ומהנה, והוא מרתק. אי אפשר שלא לאהוב את זה. 

"מתחת לציפוי הסקסי היה לו מוח של צדפה, ושמחתי שלא אני זאת ששוכבת איתו" עמ' 50

"זה מה שהשפה מעוללת לזיכרונות - מפשטת, ממצקת, מצפינה, חונטת. סיפור שמסופר לעיתים קרובות הוא כמו תמונה באלבום משפחתי; בסופו של דבר, הוא ממלא את מקומו של הרגע שאותו התכוון ללכוד. " עמ' 55

"סבתא דונה היתה קוראת מסורה של ביוגרפיות היסטוריות, והיתה לה חיבה מיוחדת לשושלת טיודור, שסכסוכים משפחתיים היו עבורה ספורט אתגרי"... "סבתא תמיד עזבה לפני שאבא חזר מהעבודה, ולפעמים אמרה לי לא להגיד שהיתה אצלנו, מפני שקנוניות הסתתרו בדנ"א שלה כמו חלבונים בעוגת ספוג." עמ' 70

"כשיש פיל בלתי נראה בחדר, אין מנוס מלמעוד על החדק שלו מידי פעם. בחרתי את מסלול הבריחה הישן שלי. עדיין הכרתי את הדרך. נרדמתי הכי מהר שיכולתי." עמ' 141

"את לא יכולה לתאר לעצמך את הזעם היוקד שמרגיש מישהו שלא יכול להירדם כלפי חולם החלומות החינני שלצידו". עמ' 178

תראו, ההמלצה שהסופרת רות אוזקי, מחברת שנת הבשרים שלי , נתנה לספר, מרמזת כבר על הכיוון שהספר הולך בו. חמלה כלפי בעלי חיים זה משהו שמהדהד בנו לעיתים קרובות. גם אם תמצאו את חלקם לפעמים בצלחת שלנו, עדיין אנחנו מתקשים להיות מעומתים עם התעללות בהם, אם זה לצורך מחקר או שלא. בספר הזה אחותנו השונה מופיעה במלוא הדרה וחוכמתה. ספר שנון. רגיש, לעיתים עד דמעות. נהדר. לכו על זה.

   

בנים חוזרים - יריב דומני

בנים חוזרים - יריב דומני

הוצאת זמורה-ביתן 2009, 271 עמודים

בהתחלה חשבתי שאוותר. לא הבנתי מי נגד מי פה. הכתיבה משלבת בין הדיבור הפנימי - הגיבור מספר על עצמו בגוף ראשון ובין הגיבור וחבריו מזוית אחרת, בגוף שלישי, כחלק מקבוצה. אבל מהר מאוד נשאבתי. אולי זה קשור לחלק מאד קטן בילדותי שבו חייתי בקיבוץ, אולי זה קשור לאוירה של ילדותי, כשהקיבוץ היה איכשהו ברקע. הרגשתי שאני מכירה ויודעת את התחושות, גם של השייכות לקבוצה וגם של הצורך ב-לבד. פגשתי שוב ועודני פוגשת בחוויה הקיבוצית, מקרוב, בכמה נקודות בחיי. אולי זו הסיבה העיקרית שהספר כל כך דיבר אלי.

דביר הוא בן קיבוץ שעזב, רוב משפחתו עדיין בקיבוץ. אביו נפטר והותיר אחריו לא מעט כעס כלפיו בליבו של דביר. הוא היה אב לא מעורב ובודאי שלא משתתף, מה שהיה תמיד נתון להשוואה בין חברי הקבוצה שלו. הוא זוכר את אבא של ארז, שעשה הכל למען בנו, ובצורה המוצלחת ביותר, דבר שהבליט מאד את עליונותו הבלתי מעורערת על אביו של דביר, החסר. ארז הוא הגיבור המשני שמניע את העלילה כאן. הילד בעל הבלורית הבלונדינית, שנתפס על ידי הקבוצה כמושלם, בטוח בעצמו ומושא לקנאה. זה גם בזכות היותו "חולב ראשון" כבר בגיל 15, אחריות שלא הוטלה על אף אחד מבני הקבוצה. ארז  עזב את הקיבוץ ועשה חיל בחו"ל. בשלב מסויים צירף אליו את דביר, אך דביר חזר, הוא נישא למתנדבת, ילד בת ואח"כ גם נפרד מאשתו. ביתו סובלת מחרדת נטישה קשה והיא מקבלת טיפולים שעוזרים לה רק חלקית.

 העלילה מתחילה בכך שארז הנערץ מגיע מניו יורק, מתדפק על דלתותיו של מוסד פסיכיאטרי ומבקש להתאשפז. בלה, ה"פקידה הפלוגתית" של הקבוצה, קוראת לדביר להציל את הדגל, ומזמנת אותו להוציא את ארז מבית החולים בכל מחיר. דביר מנסה ללא הצלחה להתחמק אך מקבל את דין הקבוצה. הוא מוצא אותו כשהוא שבור, עצור ומכונס בתוך עצמו ולא מזכיר כלל את ארז של הילדות. ממש בניגוד לרצונו הוא נחלץ לעזרתו. הוא נענה לבקשתו של ארז להקים שוב צריף כמו זה שבנו בילדותם, שיש בו חדר אחד סודי שאף אחד לא יודע עליו, ביחד עם חבר ילדות נוסף, צוקי. תוך כדי תכנון עולים וצפים זכרונות טובים וכאובים כאחד, ונחשפת אהובה אחת, ציפור חופשייה, ששברה לבבות. 

הספר הזה מדבר על חברות של שנים, שלמרות היום-יום הדחוס שבה, למרות רמת החשיפה הגבוהה, עדיין מנסים חבריה למצוא את הזמן האיכותי שבו אתה לבד. ברמה הזאת - זה היה ממש מרגש בעיני, ונראה לי שזה לגמרי חופשי מההקשר הקיבוצי. תבדקו בעצמכם ותראו. עוד נושא שנגע בי בספר הוא נושא העזיבה. עד כמה אפשר בכלל לעזוב משהו שהיה נעוץ עמוק בנשמתנו? משהו  תמיד נשאר ופוגש אותנו בדרך...

הספר כתוב בצורה מעט דחוסה, אך הוא מרתק ונוגע במקומות מאד אישיים, לדעתי, של כל אחד.

האיש ששתל עצים - ג'אן ג'יונו

האיש ששתל עצים - ז'אן ג'יונו

The Man who planted Trees - Jean Giono

 תרגום לעברית - בן יוסף : מגזרות נייר ועיצוב העטיפה - נעמי שפירא

הפעם אנחנו מדברים אמנות. הספר הזה זכה להתייחסות של אמנים רבים. הוא מופיע כסרט באדיבותם של כמה, בין היתר של  Black crow Oglala  
וניתן, ואף כדאי מאד, לראות אותו כאן.
הספר העברי שבידי זכה לאיורים במגזרות נייר מאת נעמי שפירא, ויש ספר עברי כזה במהדורות נוספות. יש רבים וטובים שתרגמו את הספר, הדפיסו ופרסמו אותו וכל אחד מהם הוסיף לו איורים מיוחדים. אמנות, אמרנו?
הספר כולו מכיל סיפור קצר, יחד עם התמונות, בסה"כ 38 עמודים, אליהם מתווספת אחרית דבר שמספרת בצורה מרתקת איך נכתב הספר ואיך הפך למה שאנחנו מחזיקים ביד היום, יחד עם עוד יותר מ-20 תרגומים, ללהיט הבינלאומי שהוא היום. זהו, אולי, הסיפור הירוק הראשון. פציפיסטי, אקולוגי, נכון לכל עת ולעכשיו, אולי יותר מתמיד. 
זהו סיפורו  של אלעזרד בופייר. לא, אין איש כזה, אבל מיתוס שלו יש ויש, וכמה מאד היינו רוצים שיהיה איש כזה. הסיפור מתחיל כשהמספר הולך בדרך חתחתים צחיחה ולא מיושבת ומחפש מים. לאחר שהוא כמעט מתייאש הוא פוגש ברועה, כן, עם כל האינצ'לאדה: כבשים, כלב רועים, סוס, מקל, מים... הרועה מארח אותו בבקתה הצנועה אך המטופחת מאד שלו, והוא חולק איתו את מזונו הדל והטעים. בערב ממיין האורח זרעים. בלוטים של עץ אלון, ליתר דיוק, או אשור אם תרצו. הוא זורע את המובחרים שבהם, ואופס... אני מתפתה לכתוב לכם כאן את כל הסיפור, והרי לא לשם כך התכנסנו הערב. תקראו לבד. חבל שתפסידו. 
"כשאתה מעלה על דעתך שכל אלו נבטו ופרחו כתוצאה ממעשה ידיו של אדם אחד, ללא כלי המקצוע הנפוצים היום, אתה מבין שהאדם יכול להיות בעל השפעה על האדמה כאלוהים עצמו, לא רק ביכולתו להרוס ולהשמיד." עמ' 24
"עם השנים נטיתי לחשוב שלמעשה לא איבד את יכולתו לדבר, אלא העדיף לוותר עליה מרצון שכן לא מצא בה עוד כל צורך". עמ' 27
"כשאני מהרהר בכך, שאיש אחד, בשתי ידיו בלבד ובכוחו הפיסי והמוסרי הוא שהפך את הארץ החרבה לארץ פורחת, אני משוכנע שלמרות הכל, האנושיות, תכונה נערצת היא." עמ' 38.
מה תגידו? לא תרוצו לקרוא את זה? כל כולו שעה או שעתיים של כל טוב, שקוראים בחטף ומרוויחים לתמיד. 
באשר לתמונות של הספר בעולם, תאמינו לי שבחרתי רק מעט מזעיר. 

     

   

     

נערים בהירי שיער - קיין נגויין

נערים בהירי שיער - קיין נגויין

The Unwanted - Kian Nguyen

מאנגלית עדי גינצבורג-הירש

הוצאת מודן 2006, 308 עמודים

ראשית אפצח בגילוי נאות: הוייטנאמית שלי, איך לומר, יש לאן להתקדם פה. היא לא משהו. למעשה אני לא מבינה מילה. ולכן כשחיפשתי חומר על הספר הזה, התקשיתי מאד למצוא משהו בשפת המקור, או אפילו בשפה כלשהי שאינה טריוויאלית לנו. אבל מה שקרה לי עם הספר הזה הוא שהתחלתי לקרוא אותו ערב אחד ופתאום... אופס... נהייה בוקר. וזה לא ספר מתח או משהו כזה, ובכל זאת... ועל כן התכנסנו הערב. הסיפור הוא סיפור אוטוביוגרפי של קיין, מה שעושה את הכל יותר נוקב. כמוהו היו עוד רבים, ומהמרחק הפיזי והמנטלי שבו אנחנו נמצאים, אין לנו מושג מה באמת קרה שם, ולכן זה כל כך מעניין. 

הספר מדבר על התקופה שאחרי מלחמת וייטנאם. קיין נולד לאם וייטנאמית ממשפחה עשירה, הרגילה למנעמי החיים בגדול מאד. אביו הוא מהנדס אמריקאי, שהיה מאהב של אימו ועזב את וייטנאם כשקיין היה בן 3 חודשים, לאחר מכן נולד לו אח, ג'ימי, שנולד מנישואיה של אימו לקצין אמריקאי אחר. כל זה היה ממש בסדר, עד להפיכה הקומוניסטית. המשפחה ירדה מגדולתה ואתם יכולים לתאר לעצמכם עד כמה פחות משמח זה להיות במעמד הזה, בטיימינג ההוא.
"כעת הבינה אמי ששום קיר עלי אדמות לא יגן עלינו מחרם ומנידוי. לא היה אפשר להסתיר את הסודות, שאמי נסתה לשמור באופן כה נואש. באין תקווה, ידעה שנגדל בחברה המסרבת למחול, מוזנחים כמו אורז בר." עמ' 29
"אם אתה רוצה לזכות אי-פעם באושר, אל תחשוב על העבר. תחת זאת, התחל לחיות. מה הטעם לחשוב בלי הרף על משהו שכבר קרה, ושלא תוכל לשנותו? תחיה, ושמח בחייך!" עמ' 307

זהו סיפור של הישרדות, עם חלום גדול ברקע. משהו שמרימים אליו עיניים מבפנים, ומסיט את המכשולים הקשים מאד בדרך. 
אני לא מצטטת לכם עוד. אין כאן הגיגים עמוקים מידי, או פנינים של שפה. אבל יש את מה שעוסק בו הראש, למשמע הסיפור הבלתי ייאמן הזה. קיין נגויין מספר סיפור מרתק וסוחף ביותר. הוא מראה לנו תמונה אמיתית של מהפכה מבפנים מחד, וסיפור של הישרדות כמעט בלתי אפשרית מאידך. 
קשה לנו לחשוב על משהו כזה בחיי היום יום שלנו. אנחנו לא מכירים מצבים שבהם דברים משתנים בסביבה החברתית שלנו מקצה אל קצה, מהיום למחר, אבל כאן זה קורם עור וגידים מול עינינו. זוהי היסטוריה בהתהוות כפי שהיא מסופרת ממקור ראשון, וזה פשוט נקרא בנשימה אחת. 

    

   

כל מה שלא סיפרתי - סלסט אינג

כל מה שלא סיפרתי - סלסט אינג

Everything I never Told you - Celest Ng

הוצאת סנדיק ספרים 2016, 277 עמודים

בגדול אני מאמינה למה שמספרים לי. ככה זה. מאחורי הספר הזה כתוב שזכה בשלל פרסים ותארים, תורגם ליותר מעשרים שפות, הוא מעובד לסרט, הוא הגיע למקום ראשון ברשימות רבי המכר... האמנתי, מה אני -  חשדניסטית?

אבל בכל זאת החלטתי לבדוק. מבחינתי גם זה שאחד הפרסים שזכה בהם הוא פרס לסיפורת אמריקנית-אסייתית, הוא בבחינת המלצה שיש לתת עליה את הדעת, כי אל הספרות הזו לא ממש התוודעתי עד כה. אז אל כל הכתרים שהספר זכה בו, אני מבקשת להוסיף כתר אחד צנוע בשמי. 

משפחה. מה יותר מחזק מזה? אבא-אמא אוהבים, אחים קשובים, איזו שלמות?

הבעייה מתחילה כשיש סודות ורעשים מתחת לפני השטח. כל אחד נושא משא כבד משלו, ונזהר מאד לא להכביד על חברים אחרים בקבוצה המשפחתית. 

זה מתחיל ממוות. לידיה מתה. זהו המשפט הראשון. מה קרה לה, ללידיה, הבת היפה, הנערצת במשפחה, שעיני הוריה נישאות אליה כאל מקור כל הטוב שיש? זה לא ספר מתח, במובן המקובל של המילה, למרות שהוא אכן מותח וסוחף, וכל דף כאילו מאיץ בך לדעת מה קורה בהמשך. כל בני המשפחה הם דמויות מעניינות ביותר, לכל אחד מהם סיפור משלו ונקודת מבט רגישה על ואל כל חבר אחר במשפחה. 

השבוע האחרון היה אמור להיות לי שבוע פנוי במיוחד וציפיתי באמת לקרוא לקרוא לקרוא, אבל איך שהוא הזמן התמסמס לי. קורה לכם לפעמים? ואז נפל לידי הספר הזה, ופתאום כל הדברים האחרים זזו הצידה. 

אפנק אתכם במעט ציטטות לכבוד השבוע החדש:

"האנה מחבקת את עצמה חזק, מדמיינת שהיא מנחמת את אמה ושזרועות אמה מנחמות אותה בחזרה" עמ' 77

"הוא מכיר את ההרגשה: כל הפרצופים האלה, חיוורים כדג ושותקים ובוהים. הוא ניסה להגדיר לעצמו שלידיה אחרת, שעם כל החברות האלה היא היתה כמו כולם." עמ' 107

"לפעמים אתה לא חושב על זה בכלל. ואז לפעמים אתה קולט מישהו  מסתכל עליך מהמושב ליד, או את הרוקח מסתכל, או את הקופאי מסתכל, ורואה את עצמך משתקף במבטם: חריג. בולט לעין כמו מסמר." עמ' 183

"לידיה השתתקה בהלם. כל חייהם ניית הבין, יותר מכל אחד אחר, את הלקסיקון המשפחתי שלהם, את הדברים שאי אפשר באמת להסביר למישהו מבחוץ..." עמ' 247.  נכון שגם אתם מכירים את זה? את השיח המשפחתי עם השפה המיוחדת לכם, שגם אם תסבירו אותו, המסר הפנימי, שהוא שלכם בלבד, לא יעבור במלואו? יש בזה המון יופי, אבל גם סוג של בידוד. וגם תחשבו: הרי בכל אחד מאיתנו יש משהו שבו הוא שונה, נכון? ונדמה לנו לפעמים, שמי שמסתכל עלינו, רואה רק את הדבר הזה, השונה, המיוחד בפי המחבבים אותנו והזר והמוזר בעיני אחרים.

תעשו לעצמכם טובה. תקראו. 

       

        

  

סיפורי חייו של מר פיקרי - גבריאל זוין

סיפורי חיים של מר פיקרי - גבריאל זווין

The Collected Works of A.j. Fikry - Gabriel Zevin

מאנגלית: יעל סלע-שפירו

הוצאת כתר 2014, 249 עמודים

טוב, יקירי. הבטחתי ועלי לקיים. כשכתבתי לכם על הטבחית השובבה של הימלר, הבטחתי לספר לכם על מר פיקרי. בספרייה הפרטית שלי הוא מוצב ליד מר אובה הזכור לטוב ואני אוהבת את שניהם אהבה גדולה. זהו ספר שביבליופילים אמיתיים יאמצו אל חיקם בשמחה. הוא רגיש, עם הומור בריא וטוב ומדבר על ספרים ועל הקשר של אנשים אליהם. יש יותר טוב מזה? 

גבריאל זוין היא סופרת צעירה, כתבה כמה ספרים לנוער, סוג של פנטסיה עתידנית, שתורגמו לעברית כמו מקומאחר, למשל, וכן סדרת הבכורה. הספר הזה הוא שונה. הוא עשוי, לדעתי, לשמח גם בני נוער אבל נראה לי שאנשים בוגרים יותר יעופו על זה כמוני. מישהי אמרה על הספר הזה שהוא מאלה שכשאתה מסיים לקרוא אותם אתה מאמץ אותם בחיבוק מחוייך אל ליבך. מכירים את התחושה? אני הרגשתי ממש כך. ב"הארץ" כתבה מבקרת אחת שכבר בעמוד 100 היא כבר הצטערה שהספר הזה קצר מידי. אתם מבינים עכשיו על מה אני מדברת?

הכל קורה בחנות ספרים קטנה באי המרוחק אליס, שהחיים בו, באי, כמו גם העלילה כולה בספר, איכשהו מתקיימים סביבה. מר איי ג'יי פיקרי הוא אלמן שאיבד את אשתו בתאונה. הוא מתכבד מאד להיות בעליו החוקי של ספר נדיר של אדגר אלן פו שנקרא "טמרליין". לא שהספר איכותי במיוחד, להיפך, אבל הוא נדיר, ופיקרי מקווה שיום אחד יוכל למכור אותו ולקבל עבורו סכום שיאפשר לו לפרוש בכבוד. 

הוא מנהל את החנות הזו בחוסר חשק דכאוני, ומתאר את טעמו הספרותי בצורה מתנשאת משהו, אך מלאת הומור: 

""אוהב," הוא חוזר על המילה בסלידה."אולי אני אספר לך מה אני לא אוהב? אני לא אוהב פוסט-מודרניזם, זירת התרחשות פוסט-אפוקליפטיות, מספרים פוסט-מורטם או ריאליזם מאגי...אני לא אוהב שעטנז ז'אנרים א-לה רומן הבלשים הספרותי או פנטזיה ספרותית...[זוכרים שהסופרת שלנו כותבת בעצמה ספרים בסגנון כזה?]... וחשוב מכל, מיז לומן, ממוארים ספרותיים דקיקים על קשישים קטנים שהרעיות הקשישות והקטנות שלהם מתו מסרטן נראים לי בלתי נסבלים, גם אם לטענת הסוכנת הם כתובים נפלא. גם אם תבטיחי לי שביום האם אמכור המון עותקים." 21

כשהספר הנדיר נגנב ממנו הוא ממהר למשטרה לדווח על הגניבה וכשהוא חוזר, הוא מוצא בחנות תינוקת שהושארה שם, מאיה שמה, ובפתק המצורף לסלסלה בה שכבה, ביקשה האם לגדל את הילדה בסביבה של ספרים. אין לו ברירה אלא לגדל אותה. בתחילת כל פרק בספר יש ביקורת קצרה של פיקרי על ספר מוכר, שנכתב אל מאיה בהתאמה לגילה. מאיה היא חכמה ברמה יוצאת דופן, היא מלווה את פיקרי ועוזרת לו בבחירות שהוא עושה בחייו. במידה מסויימת אפשר לומר שהם מגדלים זה את זה, בגוף ובנפש.

ממש בתחילת הספר, ועוד לפני שנכנסנו לחנות, אנחנו פוגשים את אמיליה, סוכנת של הוצאת ספרים שמנסה (ומצליחה) להשתלב בענייני החנות ובעליה. דמות מקסימה. דמות נוספת, מקסימה ביותר אף היא, היא ידידו הטוב של פיקרי, השוטר למביאסי. שיחה אחת עם למביאסי מתנהלת כך:

""אני לא מסוגל לטפל בתינוקת," איי-ג'יי אומר בתקיפות. "כבר יומיים לא ישנתי. היא טרוריסטית! היא מתעוררת בשעות, כאילו, לא שפויות. היום שלה מתחיל במשהו כמו רבע לארבע בבוקר. אני גר לבד. אני עני. לא על הספרים לבדם יגדלו תינוקות." "נכון." למביאסי אומר . ...""כישורי השיחה שלה לוקים בחסר. בלשון המעטה. אנחנו מדברים על אלמו ואני לא סובל אותו, דרך אגב, ומלבדו שאר השיחות הן בעיקר עליה. רק על עצמה היא חושבת." "ככה זה אצל תינוקות," למביאסי אומר. "השיחות כנראה ישתפרו ככל שהיא תלמד יותר מילים." 65. עכשיו, אנחנו מדברים פה על תינוקת בת שנתיים, כן? והשוטר לא מחווה את דעתו על אישיותו של איי-ג'יי, (שלא סובל את אלמו??? יש מישהו כזה בכלל?) כמו שאולי אנחנו היינו עושים, ובפחות סובלנות. הוא מוביל אותו בשלווה לראות את מה שהוא כבר הבין קודם, שפיקרי הולך לגדל את מאיה, רוצה או לא רוצה...

""תזמון גרוע," מכריז למביאסי. "אני שוטר כבר עשרים שנה, ואני אומר לך שכמעט כל דבר רע שקורה בחיים, קורה כתוצאה מתזמון גרוע, וכל דבר טוב קורה כתוצאה מתזמון טוב". "זה נשמע פשטני להחריד". "תחשוב על זה, אם לא היו גונבים ממך את 'טמברליין', לא היית יוצא בלי לנעול, ואז מריאן ואלאס לא היתה משאירה לך את התינוקת בחנות. תזמון טוב, זה היה הסיפור שם." 107

"מבעד לפתח הדלת אני רואה ששתיכן יושבות על הספה הסגולה הישנה של איימי. את קוראת את "שיר השירים אשר לסלומון" מאת טוני מוריסון, והיא קוראת את "אוליב קיטרידג'" מאת אליזבת סטראוט. עכרור השלולית יושב ביניכן, ואני מאושר מתמיד. " 131

למען האמת הצרופה, כשמישהו אומר לי שעדיין לא קרא את הספר הזה, אני מקנאה בו.

ריאיון עם גבריאל זוין על הספר

      

  

 כן, זה אותו הספר. למעשה, הכותרת העברית מתורגמת מזה, ולדעתי זו התמונה המתאימה ביותר לסיפור.